יש לי ידיד, חבר נאמן שמקועקע על זרועי השמאלית מזה 26 שנים.
כשסיימתי את הצבא רציתי שתלווה אותי דמות נאיבית, קלסתר מרשים שאין בו רוע על מנת שיאזן אותי במקצת כי הייתי מאוד הפכפכה.
הלכתי למכונים שונים בתל אביב ודפדפתי בקטלוגים: ראיתי סמלים שבטיים עתיקים, פיות ועשרות נחשים מפותלים, דולפינים, לבבות וורדים דוקרניים אך אלו לא דיברו אלי.
בפירוש לא רציתי להיות כמו כולם – לסבול ממחט דוקרנית במשך 45 דקות ר

תראו אני מודה לבודלר מאחר ואשכרה סוג של התגברתי על הפחד מאחר וזו הגרסה היחידה שאפשר לכתוב בה על ספר השירה האייקוני שלו. עכשיו זה לא בגלל שקראתי את ההוצאה הזו בתרגום של <mark>דורי מנור</mark>. אין שם את כל השירים. קניתי גרסה מלאה באנגלית וקראתי הכל. התרגום הקודם לעברית די פג תוקפו. עכשיו למה התגברות על פחד? כי במשך שנים, אני מפחד ומסתיר את עיניי מהדיוקן המאיים של קרוואג'יו עם ראש מדוזה. מאז ראיתי אותו כילד, הוא

לעניות דעתי, כאשר ישאלו אדם, כל אדם, מיהו דקארט, מרבית האנשים יענו כי מדובר באדם שכתב את המשפט המפורסם: "אני חושב, משמע אני קיים."

משפט זה שציינתי למעלה סיקרן אותי רבות, מה זאת אומרת אני חושב ולכן זו עילה לכך שאני קיים? ישנן סיבות רבות בעטיין אנו קיימים! יש לנו לב, יש לנו מוח.מהי המשמעות מאחורי משפט תמוה זה? לכן יצאתי להרוות את סקרנותי ולקרוא מעט על רנה דקארט וספר זה היה מושלם עבורי, אדם שאינ

ספר מקסים, התרגום של <mark>דורי מנור</mark> מיושן במובן הטוב של המילה, ומשקף את הלך הרוח והאוירה בספר המתרחש בעיירה פלמית מנומנמת בבלגיה של המאה ה-19. למרות שהספר קצר הוא מצליח לשבות את הקורא. הסוף עלול לאכזב את מי שרגיל לסופים המפתיעים שנהוגים כמעט בכל ספר שנכתב בשנים האחרונות, אבל בסופו של דבר הספר "לא מבייש את הפירמה" של ז'ול ורן הגאוני.

בבחירת ספר יש פרמטרים. יש ספרים שקוראים אותם כי חייבים, כי הם ארוע ספרותי שכולם חייבים לשזוף עיניהם בו. יש ספרים שצריך ללקט פרמטר לפרמטר. אצלי פריז מוסיפה נקודות, תרבות צרפת בכלל גם כן. פרסים הם עניין מורכב יותר: הגונקור מוסיף (לספר הזה יש זכיה), הבוּקֶר בהחלט מוריד והאורנג' מצריך בדיקה נפרדת לכל ספר. אם לספר גם נוספת האות 'מ' לציון תרגום של ספר מופת, אפשר בהחלט להרגע ולהבין שלפנינו ספר משעמם מקיר

התחושה לאחר קריאה בספר היא בין אבסורד קיומי לסאטירה אכזרית. במבט ראשון על "קנדיד" אתה חש כאילו מדובר בנובלה קלילה, כמעט קולנועית שכן בכל פרק (והם פרקים קצרים לרוב) התנועה בין אסונות גלובליים למפגשים מקריים על גבול הבלתי אפשריים חוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב. אולם תחת המעטפת ה"חביבה" של סיפור הרפתקאות, וולטר מפעיל גיליוטינה רעיונית המכוונת לצווארה של הפילוסופיה המערבית בת זמנו, ובראשה – משנתו של גוט

ראשון הפילוסופים המודרניים. תודה ל<mark>דורי מנור</mark> על התרגום הנגיש והקולח. מדובר באחד מפורצי הדר בצורת החשיבה המודרנית וכל בר דעת, משכיל וסקרן חייב לקרא אותו.
תענוג

ממש לא ציפיתי שהספר הזה יהיה כל כך טוב וכיפי. הופתעתי עד כמה אהבתי אותו.
הספר כתוב בצורה צינית ומשעשעת על זוועות של מציאות אדישה ועל אכזריות אנושית.

לייבניץ היה פילוסוף פורה מאוד. הוא פיתח תאוריות רבות על מושגי החומר והמרחב, העלה רעיונות על חלקיקים אלמנטריים, פעל כדיפלומט, והתעמת עם ניוטון (דרך קלארק) על מושגי יסוד בפיזיקה ועל שאלת זכות הראשונים בפיתוח החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי.

להרבה פילוסו

תן חיוך - הכל לטובה, לא בבית ספרו של וולטר. למען האמת, וולטר היה מתומכיה של הגישה האופטימית, אולם לעת זקנה שינה את דעתו ומחשבתו 180 מעלות ולתפיסתו- אנחנו לא חיים בטוב שבכל העולמות ובטח שלא הכל לטובה. בדרך זו הוא יוצא נגד ההאסכולה של לייבניץ שטענה כי העולם שאנו חיים בו הוא הטוב שיכול להיות מבין כל העולמות.
את הנאיביות שבתפיסה של לייבניץ מתאר וולטר דרך דמות צעירה בשם קנדיד שאע"פ כל הטרגדיות המתרגשו