ספרו "מרד המציאות" של צווייג, הזכיר לי את ספרו של יהושע קנז "מחזיר אהבות קודמות" ולא בגלל עלילת ספרו של קנז אלא בעיקר בגלל השם. גם כאן כמו במקרים רבים אחרים, צוויג כותב על אהבה. אלא שהפעם הוא דן בנושא מכוון שונה: האם בני זוג שאהבו בכל נפשם ומאודם זה את זו אך נאלצו להיפרד בשל נסיבות החיים, יכולים אחרי שנים לחזור אל אותם רגעים בהם כל כך אהבו? כמו בעוד סיפורים של צוויג, האהבה אינה נורמטיבית לגמרי: לו

שטפן צוויג הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר, בעיקר בגלל התכונה המרכזית שלו והיא הבנה עמוקה בנפש האדם.
יש קוראים שפחות מתחברים אליו, אולי בשל רגשנות יתר, כמו למשל ברומן "קוצר רוחו של הלב", אבל לי זה לא מפריע ולטעמי הדבר לא מפחית מגדולתו כסופר.

הפעם הכישרון היוצא מהכלל של צוויג בא לידי ביטוי דרך נפשו המיוסרת של ילד חולני בן 12 המגיע עם אימו היפה לבית מלון כדי לנוח ממחלתו. יופייה של האם צד את

הסקירה כוללת מס' ספוילרים קלים שבטוחני שלא יפגמו בקריאת הספר.

יש לי חולשה מיוחדת לשטפן צוויג. ללא ספק מדובר באחד מהסופרים האהובים עלי ביותר ואני נוהג לרכוש כל ספר ששלו שמתורגם לעברית.
הנובלה הזו פורסמה בשעתו תחת השם "משחק המלכים" והשנה יצאה לאור ע"י הוצאת תשע נשמות בתרגום חדש ומעולה של <mark>הראל קין</mark> תחת השם "נובלת שחמט" (ככל הנראה ההחלטה על שינוי השם נפלה לאחר הצלחתה הפנומנלית של סדרת הטלוויזיה "גמ

כל מי שמכיר ולו במעט את הגותו של הרמב"ם, לבטח מכיר את המושג שביל הזהב, או דרך האמצע. על פי הרמבם, על כל אדם להימנע מקיצוניות, להתרחק מהקצוות ולנהוג במתינות בכל אחד מתחומי חיינו. את הקצוות אשר מהם יש להתרחק הגדיר הרמבם "קצה יתיר" ו"קצה חסיר".

אלא שהרמבם לא היה הראשון שעסק בנושא הזה. כאלף וחמש מאות שנים לפניו עסק בנושא הזה הפילוסוף היווני אריסטו וכ-200 שנים לפני אריסטו, עסק בשאלה הזו סידהארתא גו

יהודי ממוצא רוסי יושב בתחילת המאה העשרים מוקף ספרים ליד שולחן קבוע באחד מבתי הקפה בוינה. נראה שאין ניגוד גדול יותר מהיהודי התמהוני - לבוש במעיל בלוי, מרכיב משקפיים עבות, מרוכז בספריו ולא נותן דעתו על הסובב אותו, ובין בית הקפה בוינה שמאפשר אתנחתא קלילה מיום שיגרתי. אבל זה מה שצווייג רצה להדגיש: את הפער שבין "קודש" ל"חול". את הפער שבין העולם "המודרני" לבין ההתמכרות לידע של גיבורו.

מנדל היהודי הוא

"התמונות של העבר נשמרות, האהבה האסורה הזאת, הדמעות שעל פני שוב זולגות, לא הותירו עוד השפלה כזאת. על ברכי איך נפלתי, לראותו שנית בקשתי, למה הם הורסים את האהבה, בסתרים אתו הלכתי, בליבי כאב הרגשתי, ייסורי האהבה..."
כך כתבה ליאת בנאי בשירה "ייסורי האהבה".

טרם החלטתי האם הסיפור שכתב צווייג עוסק באהבה או סתם במשיכה של בחורה צעירה לסופר ידוע. מה שבטוח, הוא עוסק באובססיה שלה אליו.

"ילדי מת אתמול"

מה עוד ניתן לכתוב על צווייג שטרם נכתב כאן ומה אומר עליו שטרם נאמר?

בספר(ון) הזה איחדה ההוצאה שני סיפורים של צווייג, האחד נכתב בשנת 1935 והשני 35 שנה קודם לכן אך כדרכו של צווייג, שניהם עוסקים ברגשות ובנפש האדם.

"לֵפּוֹרֵלָה" - הסיפור הראשון בספר וזה שנכתב מאוחר יותר. הוא נפתח בתיאור של אישה שאני מרשה לעצמי להניח שאף אחת אינה רוצה שכך יתארו אותה: "דומָה לסוס הרים תשוש, כבד עצמות, כחוש, שניטלו

כן, זה הספר האחד מהשניים שיצא עם חברו, שני תרגומים בהוצאות שונות בעת ובעונה אחת. זה המסוקר של תשע נשמות ובתרגום עברי וזורם של אריאל קון.

פה מדובר במשולש לא קונוונציונלי: אם, בנה ומאהב פוטנציאלי. משולש זה לרוב לא טוב. (אגב, באיזה מצב הניצב גדול מהיתר?)

הספר פורסם לראשונה ב-1911. צוויג היה בן שלושים והוא נהג לפרסם גם סיפורים קצרים, בהם היה טוב כבארוכים. זה לא מובן מאליו.

בספר הזה רק לבן, ב

אמנות כתיבת ספרים בגודל מלא ואמנות כתיבת סיפורים קצרים הן אמנויות כמעט שונות ולא תמיד מי ששולט באחת, שולט בשניה. צוויג נהדר בשתיהן. בעבר כבר כתב צוויג על סוד הצמצום – כתיבה ללא שומן מיותר, ללא להג מייגע. זה ניכר בכתביו המזוקקים וזה מבורך.
66 עמודים מכיל בסך הכל הספרון שלפנינו, בגודל הקטן של תשע נשמות, אבל עולם ומלואו נפרש לפנינו, למעשה, עולם שנהרס ואינו עוד. הטרגדיה הגדולה ביותר היתה מלחמת העולם