“כמו בספריו האחרים, גם כאן עוסק צוויג בנפש האדם. האמת היא שלכתוב שהוא עוסק בנפש האדם זו לא הגדרה מדויקת: הרבה יותר מדויק לומר שהוא מפרק את הנפש של גיבוריו לגורמים.

זהו סיפור פשוט יחסית על זוג המחליט לעבור לגור באזור כפרי של הממלכה המאוחדת, לא רחוק מהעיר וזאת לאחר שילדיהם בגרו ועזבו את הבית. זוג צעיר מגיע גם הוא למקום ובונה את ביתו בשכנות וצווייג כמובן מתאר את מערכת היחסים המתפתחת בין שני הזוגות. האישה המבוגרת יותר, היא המספרת את הסיפור עד שהוא מגיע לשיאו עם פשע שספק אם היה.

פרט לחקירת נפש האדם, עושה כאן צווייג משהו שעד עתה לא נתקלתי בו בספריו האחרים: הוא מאניש את כלבם של הזוג הצעיר על ידי כך שהוא ומלביש עליו תכונות אנושיות לחלוטין. ברור לי לחלוטין כי השימוש בבעל חיים לצורך הסיפור הוא סוג של אלגוריה והשימוש הזה, הוא אחד הדברים העושים את הסיפור הזה למעניין.
לאחר הטרגדיה הפוקדת את הזוג הצעיר, יכולה כל אחת מהדמויות בסיפור לחשוב מה היה חלקה באירוע ויתכן כי המסר שצווייג מעביר כאן הוא כי גם שתיקה והתעלמות, יש בהן סוג של תרומה לעבירה (אם אכן הייתה כאן כזו). הלבנת פני הזולת ברבים, הוא עוד נושא חשוב שעולה כאן.

קצר, כתוב נפלא, מתורגם מצוין ובהחלט שווה קריאה.”

“היה זה הוא?
אולי יותר נכון: היה זה אה-הוווווווווו




ממפגשים אקראיים עם כלבים ובעליהם ברחוב, אני למד כי דווקא הכלבים הקטנים והחמודים לכאורה, הם ודווקא הם, הצעקניים והנבחניים והעצבניים (והמעצבנים) ואולי גם הנשכנים ביותר.
את הספר הנ"ל ניתן להשוות לכלב - קטן, אבל מטריד ועוכר שלווה.

מדובר בספר שונה מעט מהסגנון הרגיל של צוויג. לא ממש מותחן, לא ממש אימה, אבל כן, אם בספריו האחרים ניתן לקרוא על נשים בתור דמויות ראשיות ועל רגשותיהן ויחסן אל אהבה ובגידה וכ'ו, כאן הדמויות הראשיות הן שתי משפחות - שתי משפחות, לאחת מהן תינוקת קטנה וכלב. והקצב כאן הוא גם מעט אחר.

מישהו כתב על הספר הזה, שאוהבי הכלבים לא יאהבו את הספר הזה. אני מסכים עם האמירה הזו, מכיוון שהכלב בספר הזה רוכש לעצמו תכונות אנושיות, תכונות אנושיות שליליות. הרצון לתשומת הלב מצד הבעלים שלו, הופך עד מהרה לתאוות נקם אכזרית וצמאת דם.

מדובר בספרון קצר המספר סיפור אימה כה קצרצר, עד שעיקר רגשות הפחד והאימה וההטרדה אצל הקוראים, פוקדים אותם רק בסוף הקריאה ולאחריה.
חיבבתי את הספר הזה: יש כאן תיאור טוב של כמה דמויות והדינמיקה ביניהן, והספר כמו שאמרתי מטריד וגם בסך הכל מעניין, אך היה חסר לי מהסטפניות הצוויגית שנחשפתי אליה בחלק מספריו, בעיקר כי מדובר בספר שהרגש השולט בו הוא בעיקר הטרדה. הטרדה שמשאירה טעם מוזר ומר בפה, ומחשבות על כלבים קטנים, נבחניים ונשכניים - בררר...


*** את הסקירה אני מקדיש לסקאוט, שהשאילה לי את הספר הזה. שולח לך כישכוש בזנב לאות הכרת תודה...”

“ההיה זה הוא?
עוד ספר מהמצוינים של צוויג.

משהו בו היה יותר רגוע ושאנן (ופחות אינטנסיבי) משאר הספרים שלו, ואהבתי מאוד את אופן התיאורים והבנייה.

זוג מזדקן עובר ליער כדי לחיות חיים שלווים יותר, ומהר מאוד עוברים לגור לידם עוד זוג. בכוח הנפלא של צוויג הוא מיטיב לתאר אופי כל צד בזוגות, ועם המקום הפסטורלי היפה שמעולם לא הייתם ולא תהיו בו, אתם מרגישים כמו זבוב על הקיר, ואחד שישב שם הרבה זמן.
מתוך כוונה לא להרוס את העלילה אני רק אציין שאחרי שכל העולם המניאטורי והמפורט של צוויג נבנה, מתחילה דרמה מותחת, שמחזיקה את הקורא טוב-טוב.
עמוד תווך גדול בתוך העלילה זה בכלל כלב, שגם אותו צוויג מאניש בצורה מרשימה. הסיפור מסופר מהעין של אחת מבנות הזוג, ועם זאת יש עדיין אינטרקציה שמתורגמת לאנושית בינה לבין הכלב.
הייתי ממליץ לכל מי שאוהב את הטובים של צוויג לנסות גם את הסגנון הזה שלו, אהבתי אותו מאוד.”

“?War er es
1940/ "היה זה הוא?
סיפור על זוג שכנים, המתגוררים באת'אמפטון ליד באת', כפי שמופיע בכריכת הספר שתי בתים- יהיו זוג השכנים 'בטסי' ובעלה המתגוררים בביתם ונישואיהם מחזיקים כבר 32 שנה. אישה בת 28/29 מציגה את עצמה כשכנה החדשה לבטסי , היא מספרת שבעלה המבוגר ממנה והעקשן והערירי בחייו ונישואיהם עובד בבנק בבריסטול ומשאיר את אשתו וביתו הרבה לבד- ג'ון צ'רלסטון לימפלי.

"ידעתי שבעלי נשבע שלא לפתוח שנית את לבו לכלב מאז איבד את הספיינל האהוב שלו.
(..)"בערב הצגתי בפני הזוג לימפלי את הצעתי. האישה שתקה; היא הייתה רגילה לא להשמיע דעה, אבל לימפלי הסכים בהתלהבותו הרגילה. כן, זה הדבר היחיד שעוד חסר, אמר. בית ללא כלב אינו בית אמיתי".
(ע"מ 24).

כך מביאה בטסי לזוג לימפלי את פונטו- 'היפה והחכם מכול הכלבים עלי אדמות'.

"משבוע לשבוע הלך פונטו וגדל. קפלי הילדות העבים בפרוותו התמלאו בשר קשה, מוצק ושרירי, והוא היה לחיה עצומה בעלת חזה רחב, לסת חזקה ואחוריים איתנים ומוברשים כהלכה. (..) הוא נעשה בלתי נעים משהכיר בעמדה השולטת שלו בבית, ואימץ לו התנהגות אדונית ושחצנית" (ע"מ 28).

פונטו תחילה זוכה ליחסו החם של מר לימפלי, והופך להיות לדמות הדומיננטית במשק ביתם של הלימפים. פונטו רודה ומתאכזר לבטסי ובעלה, השכנים שהביאו אותו ובמהרה הזוג לימפלי לא נוטל עליו אחריות, נותנים לו להסתובב חופשי כהוות נפשו ולשלח כול רסן- ככלב בריון גדול ומפחיד.
תוך שישה חודשים מאבד פונטו את מעמדו הרם בבית, אמא של אשתו של לימפלי ישנה בספה בסלון במקום פונטו, שנהג לישון שם. נתנו לו להסתובב חופשי בלי לטרוח לחפשו. הוא משיל במשקלו ופרוותו

"הסבירי לי נא מה יש לבעלים שלי, מה יש לכולם נגדי? מה הולך ונרקם שם בבית נגדי? אנא עזרי לי, אמרי לי לפחות: מה עליי לעשות?". (ע"מ 50).

צוויג מהלך את התובנות הנפשיות שלו על דמויותיו, בדמות ייסוריו של הכלב פונטו, שמגיע לחצר של בטסי, המלטפת אותו ומרחמת עליו.

פונטו מגורש לחצר ותייחסים עליו כלאחר יד, בזמן שאשתו של לימפלי יולדת את התינוקת המיוחלת, ומכאן העלילה מעלה הילוך- סטפן צוויג שכתב את הנובלה ב-1940 באנגליה, לאחר שעזב את אוסטריה שהייתה בשליטת הנאצים, מביא כאן סיפור אלגורי בו יש כלב פרוע רסן, אחת מן הדמויות המועלות על המזבח כקורבן של סבלו וזעמו של פונטו וסוף מוריבידי וטראגי, כאלגוריה ליהודים באירופה בשנות ה-40.
"היה זה הוא"?- כבר ברור בתחילת הנובלה כאילו Da מי זה אותו הוא.

הסיפור על כלב אהוב, המאבד בהדרגה את מקומו שגור למרבית הצער עצל משפחות המגדלות כלבים. בילדותי הכלבים שגידלנו בבית הזדקנו (אחרי גיל 10 שלהם), עזבו את הבית מיוזמתם ולא חזרו. כואב לי הלב עליהם ואהבתי אותם מאוד...

נובלה מורבידית המומלצת לחובבי צוויג ובעלי חיים.”