זה הרביעי של ערד שאני קורא והיא לא מאכזבת. הפעם בחרה ללכת בעקבות אגאתה כריסטי.
ערד משלבת מהידע הספרותי שלה כבדרך אגב בספריה, ויש בזה חן רב. הפעם עשתה זאת בצורה מתוחכמת במיוחד והותירה אותנו עם תעלומה.
זוהר בר נשוי לזוהר בר. כן, יש שני זוהר בר, הוא והיא. וזוהר בר נקרא להיות הפרק האמנותי בימי חג ההודיה אצל יולי ויובי פלג, ישראלים השוהים דרך קבע במערב ארה"ב. יולי פלג הזמינה את זוהר בר והותירה בידיו חופש לבחור כיצד יעביר ארבע הרצאות והיא תשלם לו חמש מאות דולר להרצאה בשהיה בריזורט המבודד והמושלג בהרים עם מוזמנים נוספים מהמשפחה וחברים.
זוהר מגיע עם מוזמנת אחרת ובדרך מנסה להבין אל מי בדיוק הוא מגיע. כאן מתחילה התעלומה. המזמינה, יולי, היא למעשה אשתו השניה של יובי, שאשתו הראשונה התאבדה לאחר סבל כתוצאה מתאונה. מי שטיפלה בה במסירות היא יולי אשתו השניה, שאומצה ע"י יובי ואשתו אורנה לאחר מות אמה. אימוץ לא רשמי, אבל דומה. יולי היתה עולה חדשה עם אמה, הן עלו מרוסיה ובארץ האם היתה מורה לצרפתית שסבלה מאוד מהכיתה בה לימדה ובמיוחד מתלמידה אחת בשם זוהר בר.
אופפה.
ערד מובילה אותנו לידי המובן מאליו אחרי שזוהר בר מעביר הרצאות על הספרות הבלשית, רמזיה ותחכומים אחרים בה. ככל שהספר מתקדם מתברר לזוהר שהוא נפל אל משפחה עמוסת רגשות עוינים ואת זה הוא לומד משאר האורחים ומנחש שהוא מוצא במיטתו.
בסוף ערד מובילה אותו בלשון לעבר פתרון התעלומה, תעלומת הטעות של יולי בהחלפת זוהר בזוהר והיא מנסה, יולי, להרעיל את זוהר ומתה מישהי אחרת.
עכשיו משגיליתי לכם הכל, עשיתי כמעשה ערד הובלתי אתכם להאמין במשהו שפתרונו אחר לגמרי. התחכום של ערד, שיוביל אתכם לפתרון האחר, יותיר אתכם בסוף אפופי חידה ולא תבינו כנראה דבר.
שאפו, ערד.

אפתח ואומר שאני מאוד אוהב את הכתיבה של מאיה ערד. היא הסופרת הישראלית הטובה ביותר כיום, לדעתי. אוסיף ואומר שאני לא חובב גדול של ספרות בלשית. הספר הזה של ערד הוא רומן בלשי, לא בדיוק במתכונת הקלאסית אבל בסופו של דבר- יש מעין בלש, יש דמויות רבות שנמצאות בחלל מרכזי אחד, יש התקדמות עלילתית במרכזה תעלומה (או אפילו כמה תעלומות), יש חשד לפשע, אינטרסים שונים של דמויות שונות שהופכות אותן לחשודות בביצוע הפשע ועוד ועוד אלמנטים שמאפיינים ספרות בלשית. אבל, ערד לא סתם תכתוב רומן בלשי, אלא תכניס זווית נוספת, והיא זו: גיבור הרומן (זוהר בר), שמתפקד בתור הבלש, הוא בעצם מרצה לספרות בלשית, והספר מכיל הרצאות שהוא נותן על הנושא. ההרצאות מעולות לדעתי, מעניינות ממש. מלוות את הדמויות במהלך הרומן, אבל גם אותנו הקוראים, שלומדים מההרצאות בעצם איך לקרוא רומן בלשי.
מבלי להכביר במילים נוספות, אומר שהעלילה אמנם לא מאוד מותחת (לטעמי), אבל מאוד מהנה. אני פתרתי את התעלומה אחרי שני שליש מהספר, אבל זה לא פגם בהנאה שלי מהקריאה.
לסיכום, לא הכי טוב של ערד (מאלה שקראתי), אבל עדיין טוב, והטוב שלה יותר טוב מרוב האחרים.

ניגשתי לספר עם חשש מה. מאיה ערד כתבה ספר מתח? איזה באסה, מה לי ולספרי מתח? אני בכלל ייחלתי לרומן משפחתי עסיסי... בדיעבד, חששותיי התבדו לחלוטין, כי "מאחורי ההר" הוא אמנם רומן מתח שעוסק, בין השאר, בהיבטים העיוניים של הרומן הבלשי ואף טומן בחובו שתי תעלומות משלו, אבל הוא הרבה מעבר לכך. הוא דרמה מעולה שמיטיבה לתאר יחסים בין אנשים, במיטב מסורת הכתיבה של ערד.

זוהר בר, מרצה ישראלי לספרות בלשית שחי בארה"ב, מוזמן לתת סדרת הרצאות בבית נופש מושלג של יובי ויולי, זוג ישראלי אמיד שחי באמריקה. אזהרת ספוילר בשני המשפטים הבאים. זוהר מוצא את עצמו עוסק בחידת מותה של אורנה, אשתו הראשונה של יובי, כשהתאבדותה מקבלת בעיניו חזות של רצח. במקביל, מישהו מקרב האורחים מנסה לשתול רמזים בחדרו של זוהר. בין השיטין נרקמת לה מעין תעלומה שלישית: האם בכלל ניצבת לפנינו תעלומה, או שמא הכול פרי דמיונו של מומחה לספרות בלשית שרואה בעיני רוחו תעלומה שכלל לא קיימת במציאות. במובן הזה, הספר מזכיר לי את "חשד לשיטיון" של ערד, שם הקורא שואל עצמו האם הגיבור אכן סובל משיטיון או שמא הוא בכלל נורמלי. "מאחורי ההר" הזכיר לי גם את "אמן הסיפור הקצר" שלה. שם מאיה ערד מתכתבת עם ז'אנר הסיפור הקצר, וכאן היא מתכתבת עם ז'אנר הבלש, תוך כדי שילוב הרצאות על הסוגה הבלשית בספרות. על פניו, השילוב הזה צורם. קורא שלוקח ספר פרוזה מעוניין לקרוא סיפור ולא לקבל פרטי מידע עיוניים ויבשים. אילו מעוניין היה לקרוא על הז'אנר הבלשי, היה לוקח ספר עיון בנושא. מאיה ערד התגברה על המכשול הזה בצורה יפה, והפכה את ההרצאות העיוניות ממה שעלול היה להיות אבן נגף של הספר לאבן בֹּחַן המשמשת לבחינת הז'אנר הבלשי ולהערכתו, תוך אפשרות ליישם את הדברים בספר עצמו. לדעתי, תרגיל ספרותי נהדר. ערד מוסיפה ומתכתבת כאן עם סוגת הבלש, ועושה זאת בחן רב. נוכל למצוא בספר שלל אזכורים, מחוות קטנות וקריצות עין שובבות, מהן יוכלו ליהנות בעיקר (ובניגוד אלי) קוראים שבקיאים ברזי הז'אנר.

מעבר לחזות הבלשית של הספר, נוכל למצוא כאן את כל אבני הבניין הדרמטיות, האהובות והמוכרות שמרכיבות את יצירותיה הקודמות של ערד: תחרותיות בכלל ותחרותיות אקדמית בפרט, בחינת מערכות יחסים זוגיות טעונות (זוהר וזואי פרודתו, יובי ואורנה, יובי ויולי) והדינמיקה הנוצרת בקרב קבוצת אנשים מסוימת. בין אם מדובר בעמיתים מעולם האקדמיה, בבני משפחה או כמו במקרה הזה, בכמה ישראלים שמתגוררים באמריקה, ערד מיטיבה להביא לקורא את הלך הרוח של הדמויות הקטנות, הקטנוניות לעתים, שמאכלסות את ספריה. היא עושה זאת בחריפות, בשנינות, עם יותר מאשר קורטוב של סרקזם, ומיטיבה לחשוף בכך את פגמיהם האנושיים הקטנים של גיבוריה.

"אני מתעניין באנשים. בסיפורים שלהם", אומר זוהר בספר. גם מאיה ערד מתעניינת באנשים ובסיפורים שלהם, וכמה יפה היא מביאה אותם לקורא. ואם על הדרך זכינו גם לתעלומה בלשית יפה, זה בכלל נפלא.

ספר משובח הוא זה שמהדהד בתוכך כמה ימים, שלא נוטש אותך מיד, מתפוגג ומתאדה. מאחורי ההר לא עזב אותי גם בלילה, ומתוך שינה ניסיתי לפענח את החידה.

אל הספר הגעתי מוכנה,. הביקורות בסימניה, כתבות ברשת והמלצותיהם של מי שמכיר את סגנונה של מאיה ערד, את טעמי הספרותי ובמיוחד את אהבתי הגדולה לרומן הבלשי.

ואכן, ערד לא הכזיבה.

זוהר בר, מרצה זוטר לספרות בלשית בקולג' קטן, מוזמן לבקתה בהרי הסיירה כדי לתת ארבע הרצאות בחג ההודיה. הבקתה הציורית, שייכת לזוג ישראלים, יובי ויולי פלג. הוא פרופסור לגיאולוגיה באוניברסיטת סטנפורד (קולגה של מאיה ערד, מן הסתם...) והיא אשתו השנייה היפהפייה, הצעירה ממנו בשנים רבות. ואם השמות יובי ויולי נשמעים לכם מתפנקים או מתיילדים, לא כך הוא.

זוהר בר פרוד מאשתו זוהר, שאי שם בתיכון החליפה את שמה לזואי. בסתר לבו הוא חושד, כי המארחת התכוונה להזמין את אשתו המצליחנית המפורסמת ולא אותו, נטול ההילה והפרסום, וכי השם הזהה גרם לטעות.

הבקתה הבודדה, ליד חופו של אגם אלפיני וקרוב למסלולי גלישה, הוא אתר אידיאלי לחקירת רצח בסגנון אגת'ה כריסטי. האורחים המתכנסים באתר הסגור משתפים פעולה עם זוהר ומספרים לו כי אורנה, אשתו הראשונה של יובי, התאבדה לאחר תאונה.

מכאן והלאה, זוהר מנהל חקירה משלו, חקירת מותה של אורנה. במהלך הימים, מתרחשים כמה אירועים מוזרים ומפחידים המכוונים כלפי זוהר הנבוך, שאינו מבין למה ועל מה.

אבל היהלום שבכתר, הן ההרצאות של זוהר בר בנושא הספרות הבלשית. הוא מביא שלל ניתוחים והדגמות מספרי בלש ידועים, במיוחד של כריסטי. ופתאום מתברר לי, כי סופר מתח משובח מניח את כל הנתונים לפני הקורא, אבל באחיזת עיניים של קוסם הוא מטמין את הרמזים בינות לשלל פרטים שוליים, או שהוא מפנה את הזרקור לעבר פרט מסויים כדי שנתעלם ממידע שנחוץ לצורך הפענוח.

זוהר, בעזרתה הנהדרת של מאיה ערד, לימד אותי כי העובדה שאינני מצליחה בדרך כלל לנחש מי הפושע, מעידה לא רק על כישרונו של הסופר אלא על אוזלת ידי. אם ערד הייתה מביאה עוד כמה הרצאות מפיו של זוהר, הייתי מאושרת עוד יותר, ההסברים המאלפים והמובאות מספרים, שאת רובם קראתי, היו תענוג צרוף.

אבל כמו ששואלת עופרה, אורחת בבקתה, למה אתה מגלה לנו את הטריקים והפתרונות בספרים ידועים ומקלקל לנו קריאה עתידית. זוהר עונה לה ולאורחים האחרים, שרובם ככולם אינם צעירים, כי מי שלא קרא את הספרים הללו עד גיל חמישים, כבר לא יקרא.
אז יש לי הערה בונה, זוהר ומאיה, מי שקרא אותם עד גיל חמישים ישוב ויקרא אותם שוב כי השנים הרבות השכיחו אותם, אבל אתם שניכם בוודאי סומכים עלינו, כי הגיל גם ישכיח את ההרצאות הללו...

ערד כתבה רומן, שמתחפש לסיפור בלשי, נכון שיש פה תעלומת עבר ותעלומת הווה, ואפילו גופה אחת. אבל לא זה מה שחשוב. היא בודקת תחת מיקרוסקופ בעיות משפחתיות, בעיות של קריירה מצליחה ומקרטעת, של אי שוויון בין ההצלחות של בני הזוג, רודנות ביחסים משפחתיים, דחיפה הורית, בדידות, משבר גיל העמידה אצל נשים וגברים, גידול ילד חריג, משבר הגירה, משבר העלייה הרוסית, נזקקות כלכלית ועוד נושאים רבים.

הגיבורים שלה חיים כל כך, עד שדמויותיהם עוברות לפנינו כמו בסרט. במינימום של תיאור פיזי, ובמקסימום של תיאור נפשי, שעובר בסאבטקסט ובדיאלוגים, הרבה יותר מאשר בתיאור ממשי, היא מצליחה להקים את הדמויות לתחייה, ממש בשר ודם.

למרות ההצלחה, הכלכלית והקריירה, למרות שברובם הם משכילים מן הדרג הרם, הם אוסף של אנשים אומללים, שמדשדשים בדרכי החיים כמו בתוך שלג מלוכלך.

ועניין אחד, שאף אחד מן המבקרים לא נגע בו. מה הם חוגגים שם בעצם בבקתה במשך ארבעה ימים? חג ההודיה? איזה מין חג הוא לישראלים תושבי חו"ל? באיזו נקודה הוא נוגע בנימים של חגי ישראל? באיזה מובן הוא גורם לשמחה, לתחושת הקשר הקולקטיבית, לחיבור הבלתי נמנע, לשורשיות. גם אנשים שאינם דתיים חוגגים ברובם את חגי ישראל. חלקם מסתפקים בטקסיות וחלקם מוסיפים לחגים נופך עמוק יותר. אבל בארץ, החג נמצא באוויר, בכתבות בעיתונים, במתכונים, בריחות במסעדות, בקניות במרכולים, בתמונות, בפיסת אידישקייט, שמוצגת כמו פיסה פרה-היסטורית, אבל מרגשת בדרכה.

ואיך מתחברים הישראלים שגרים בחוץ (לא אכנה אותם יורדים) לאותם חגים שאינם שלנו. מי שיקרא על החג העצוב והמשמים הזה, נעדר התחושה ונטול ההודיה, ריק מתוכן ומחגיגיות, יבין אולי משהו שמאיה ערד התכוונה לו או שלא, אבל גרם לי לתחושת דכדוך עמוקה.

הפעם הראשונה שבה חגגתי את חג ההודיה האמריקאי היתה דווקא בישראל. התאספנו כל המשפחה בביתה של אחותי, עם תרנגול הודו עשוי כהלכתו ופשטידת בטטות ומרשמלו. אלו היו מתכונים שנוסו בפעם הראשונה, אחרי חיפוש אינטנסיבי ברשת של מתכונים מותאמים לסופר הישראלי. ההתכנסות המוזרה הזו הייתה לכבוד גיסי האמריקאי שחגג בפעם הראשונה בישראל. רצינו לשמח אותו ולגרום לו להרגיש בבית במדינה שהיא כל כך שונה מזו שגדל בה. אפילו אמי הסכימה להצטרף לאחר שהסברנו לה שזה לא ממש חג נוצרי. חשבתי שזה בסדר גמור לי לחגוג חג אחר, אבל האמת היא שזה הרגיש נורא. במיוחד כשהוריו התקשרו לברך לכבוד החג, לא יכולתי שלא לחשוב מה לי ולדבר הזה, שאין בו שום דבר משורשי, ומה בדיוק אחותי הולכת לעשות כשיהיו לה ילדים.

*************

"מאחורי ההר" הוא תרגיל מבריק בספרות בלשית. אל תקחו אותו ברצינות רבה מדי, רומזת ערד בשם הספר. בסך הכל מדובר בקבוצת אנשים שיושבת ומפטפטת את עצמה למוות. המספר, זוהר בר, מרצה מן החוץ לספרות המתמחה בספרות בלשית, מוזמן להרצות בסדרת הרצאות פרטיות בבית חורף מבודד של משפחה עשירה בה מתכנסים משפחה חברים ונספחים לחגוג את חג ההודיה. ההרצאות של זוהר מתכתבות היטב עם עלילת הספר. בהרצאותיו פורש זוהר את עיקרי הספרות הבלשית, מדגים בעיקר על אגאתה כריסטי. בית החורף המבודד המקבץ אליו אנשים שונים עם יחסים טעונים וסודות לקוח במתכוון מספריה של כריסטי. כך גם השם הזהה אותו חולקים זוהר וגרושתו.
האם גם כאן יתרחש רצח? האם יוכל זוהר לפתור את התעלומה כאילו היה הרקול פוארו?

זוהר בר אינו בלש. הוא רק מרצה. וככזה הוא לא אמור לפתור את התעלומה, אלא רק לספק לקורא את האמצעים לפתור אותה. וכך ערד, באמצעות זוהר, מסבירה לקורא ההדיוט את עיקרי התיאוריה של הספרות הבלשית. התמקדות מופרזת באירועים שנדמים בעלי משמעות אך הם מסיח בלבד, טשטוש מידע חשוב באמצעות אזכורו כדרך אגב לצד פרטים טריוויאליים אחרים, נקודת מבט מכוונת שמתארת את האירועים דרך המספר כך שהיא מסתירה עובדות חשובות וגורמת לקורא להאמין בהנחות יסוד שגויות, והמוסכמה של "החשוד הלא־סביר" שמייצר את אפקט ההפתעה בפתרון התעלומה. בין הרצאה להרצאה מתוודע הקורא לפרטים נוספים לגבי הגיבורים, ויש לו אפשרות לתרגל עליהם את מה שלמד בהרצאה. כך בעצם הקורא הוא זה שמצופה ממנו לפתור את התעלומה.

אחרי שהיא נותנת לקורא את עיקרי הז'אנר, ערד שוברת אותם במתכוון. זוהר בר אינו דמות של בלש. הוא לא חכם שמסוגל להסיק מסקנות כמו הרקול פוארו או שרלוק הולמס. הוא גם לא הבלש האנטי גיבור שמעשן ללא הפסקה ונזרק מכל עבודה מסודרת. זוהר הוא מרצה סתמי וחסר ברק שאין בו שום זוהר, והוא הולך בתלם מעבודה בינונית אחת לשניה. אמור להיות רצח ברבע הראשון של הספר? ערד מכניסה ספק רצח ספק מוות טבעי דווקא בחלק האחרון. גם הפתרון של התעלומה אינו סגור, הרבה חוטים נותרים פרומים בכוונה.

נהניתי לקרוא על התיאוריה של הספרות הבלשית. אהבתי את התרגיל האינטלקטואלי שיש בספר הזה. ובכל זאת לא התפתתי לנסות ולפתור את התעלומה. זה הרגיש לי יותר מדי כמו תרגיל ספרותי. כאילו בחלק האחרון של הספר ערד נותנת לי לתרגל את החומר שקראתי קודם, ובסוף אצטרך להיבחן.

חסרון עיקרי מבחינתי בספר הוא הדמויות הממורמרות והמנוכרות שלא מאפשרות לקורא להזדהות איתן ולסלוח להן על חולשותיהן. "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה" כותב טולסטוי. אצל מאיה ערד ניתן לומר שכל המשפחות האומללות דומות זו לזו, ואילו משפחות מאושרות, ואפילו אנשים מאושרים, אין בנמצא כלל. מצד אחד, העובדה שהדמויות כמעט שלא מתפתחות במהלך הספר דווקא מתאימה לז'אנר הבלשי, ומהבחינה הזו הז'אנר תפור על הכתיבה של ערד. מצד שני, הרי הספר לא באמת בלש, והדמויות החמוצות הללו מאפיינות את כל גיבוריה של ערד. מעבר לכך, הרגשתי שדמותו של זוהר בר היא פשוט מחזור של הדמויות ב"שבע מידות רעות" ו-"אמן הסיפור הקצר". שוב המרצה שהיה הבטחה גדולה וכעת הוא הבטחה לשעבר, לאחר שלא הצליח להשיג את המשרה האקדמית הנחשקת באוניברסיטה יוקרתית, והוא מטיל את האחריות לכך על כל העולם ואשתו. כמו בספריה הקודמים של ערד, גם כאן היא מתנכרת לגיבוריה ולא מסמפטת אותם כלל. היא שנונה ואינטלגנטית אך אין בה שום אהדה או חמלה לחולשותיהם. לי זה צורם.

הנושאים הרגשיים והרגישים שעולים בספר לא מטופלים כלל, ואף אחת מהדמויות לא מתייחסת אליהם. מדוע קבוצה של ישראלים שחיים בארה"ב צריכה בכלל לחגוג את חג ההודיה? האם לאחר שהות של כמה עשורים בארה"ב הם עדיין ישראלים?

אחרי כמה שנים אני כבר לא חוגגת את חג ההודיה. הקשר עם אחותי נבלע בסכסוכי ירושה, והיתרון היחיד בכך הוא שאני לא צריכה להיות קוסמופוליטית ולהעמיד פנים שאני נהנית לחגוג חגים שאינם שלי.
ספר מומלץ בסה"כ, בעיקר למי שמתאים לו להפעיל את הראש ולאפסן בבוידם את הרגש.

צבוטותי וקוצותי הלכו לים.
קוצותי טבע.
מי נשאר?
צבוטותי.


גיחי גיחי.


סליחה, אבל 'מי נשאר?' זו ממש לא השאלה.
השאלה הנכונה והמתבקשת היא: מי הפסיכופת שהמציא את הסיפור הזה?
זה מה שמעניין אותו? מי נשאר?
יש אלף שאלות אחרות שקודמות לשאלה הזו.

האם הם הלכו-הלכו, כלומר ברגל? האם זה אומר שיש להם דירה קרוב לים? מה יהיה איתה עכשיו? האם צבוטותי יוכל לשאת בדמי השכירות לבדו? למה קוצותי טבע? האם הוא טבע באופן טבעי? האם זה היה חוף לא מוכרז? האם הייתה שביתת מצילים? האם הקיץ כבר הגיע אבל המצילים עדיין נמו את שנת החורף? האם הוא למד שחייה בהתכתבות אצל מציל ידוע? האם החזאים טעו בתחזית והים היה גבה גלים וגבה קורבנות? האם הוזרמו שפכים לים וקוצותי נחנק מהסירחון? האם הכבל התת ימי של התוכי התלפף סביבו ומשך אותו למצולות? האם צבוטותי עזר לו? האם צבוטותי עזר לו לטבוע? האם האלכוהול שהם קנו בפיצוציה בדרך לים כבר נצרך? האם יש קשר לצעקות שנשמעו מביתם בלילה הקודם? האם הם קרובים של שקע ותקע? האם הם זכר ונקבה? מי הזכר ומי הנקבה? האם הוא היה טובע גם בחופים של משמר המפרץ? ואם כן, האם זה היה קורה בהילוך איטי? ואיפה לעזאזל הייתה החסקה של שלמה ארצי?


רואים? כמעט כל דבר הוא תעלומה.
או בעל פוטנציאל להיות תעלומה. בעיקר אם יש לך suspicious minds
על תעלומות נכתבו אינספור ספרים.
מאיה ערד מנסה להשליט קצת סדר ולהכניס מתודיקה בספרים אלו.


יובי ויולי התחתנו.
צריך לומר את זה: השמות מצחיקים עד כדי גיחוך. יש בהם מן הקונדסות וזו בבירור הרמה להנחתה מצד מאיה ערד.
אז הנה: יובי ויולי נשמעים יותר כמו שמשון ויובב, בזיק ויויו, אבוט וקוסטלו, השמן והרזה וצבוטותי וקוצותי מיודעינו, ופחות כמו אמנון ותמר, שמשון ודלילה, דויד ויהונתן או אסי ורותם.

אבל הבה נחזור ליובי ויולי.
יובי ויולי, כאמור, התחתנו. הם התחתנו לפני שהספר התחיל. וכמעט כמו בכל ספריה של מאיה ערד מדובר ביורדים שגרים בקליפורניה.
יובי הוא מלייאן ש-literally מוציא כסף מהאדמה ויולי היא יפהפייה קרה ואף אנטיפתית במקצת הצעירה מיובי בכמה שנים טובות. כמה? בואו נגיד שאילו פער הגילאים ביניהם היה הפוך היא הייתה נקראת קוגרית. אבל בגלל שהוא לא הפוך ובגלל שיובי הוא מלייאן אפשר לומר שלשונות רעות יאמרו שהוא סוג של sugar daddy.
ליולי היה קשר מסויים לאורנה, שהיא אשתו הראשונה והמנוחה של יובי. איזה קשר? בואו נגיד שכמעט כמו הקשר של וודי אלן והבת המאומצת של בת זוגו לשעבר.
יש להם (למעשה ליובי, אבל לא צריך להיות קטנוניים) בקתת נופש גדולה (בקתן וקרש אבל מרווחת ומפוארת) בהרי הסיירה המושלגים. לבקתה המבודדת והמרוחקת התנקזו (מי ברכב מי ברכב מפואר יותר ומי בטרמפים) חבורה של יורדים ישראליים לרגל Thanks Giving. על מה יש להם להודות? כמובן על כך שיש להם חבר מלייאן שמזמין אותם לבקתה הציורית שלו.
בתכלס - אם תשאלו אותי - האירוח, התקרובת וסידורי השינה דווקא לא היו מי-יודע-מה. ב-Trip Advisor הייתי נותנת להם 2 כוכבים. בלחץ.
ה-entertainment של ההתכנסות החגיגית הוא זוהר בר, מרצה לספרות שהוזמן כדי לחלוק איתם את ידיעותיו הרבות אודות ספרות בלשית. וגם לו יש כמה issues משפחתיים משל עצמו.




ופתאום...








רצח!








האמנם?
מזל שיש לנו ולהם את זוהר בר שיגלה אם כן או לא.


התואר שמצאתי למאיה ערד הפעם הוא 'נדבנית מנגישה'.
כל ספר שלה הוא עמוק, מקיף ומתוחקר והיא משתפת את הקוראים במצבור הידענות שלה שלעיתים נראה שהוא לא יודע גבולות. כך ב'אומן הסיפור הקצר' והסיפורים הקצרים, כך ב'עלמה מקזאן' וז'אנר השירה וכך גם בספר זה עם ז'אנר הבלש/הסיפור הבלשי/הרומן הבלשי או מה שהדיוטות כמוני קוראים לו בפשטות ספר מתח. ולכן היא נדבנית אשר מנגישה.

having said that...
זהו, by far, הספר הפחות אהוב עלי מבין כל ספריה של מאיה ערד אהובתי. הפתיחה הייתה מאיה-ערדית מענגת למהדרין ולמשבחין אבל את ההמשך פחות אהבתי וגם סיפור העלילה לא היה לטעמי.


אז שני כוכבים לבקתה ושלושה כוכבים לספר. ביחד זה בכל זאת יוצא חמישה.

מאחורי ההר
אחת שתיים שלוש
שם ישבה חבורת ישראלים
אחת שתיים שלוש
קצת אכלו וקצת שתו
אחת שתיים שלוש
ועל בילוש הם פיטפטו
אחת שתיים שלוש

רגע, תסלחו לי, לפני הכל:
איזה ספר מעוללללההה!
אוקיי. הוצאתי את זה. אפשר לעבור לביקורת רצינית יותר.
כן, אני מושפעת כמובן מעברי הפלילי כמכורה לאגטה כריסטי.
בין גיל 12 ל-15, פחות או יותר, חיסלתי את רוב ספרי אגטה כריסטי שתורגמו לעברית, בין גיל 16 ל-17 קראתי גם כמה באנגלית לצורכי book report והנאה, שילוב נדיר.
אח"כ התבגרתי, נחשפתי לעוד סוגי ספרות, עם השנים גם למדתי לזהות את הפגמים בכתיבתה של אגטה כריסטי, ועדיין.
האהבה הנושנה הזו נמצאת שם, במרחק נגיעה מבלוטת הנוסטלגיה.
מאיה ערד כתבה ספר שמזכיר התבוננות בהשתקפות של מראה בתוך מראה, ספר בלשי שמסביר איך ספר בלשי, כלומר איך הוא עצמו, נכתב. מה הטריקים, מה השיטות, למה אנחנו בכלל רוצים לקרוא את זה.
לפני שאמשיך אני רוצה לציין שהשתדלתי מאוד מאוד להימנע מספוילרים, ועם זאת, אני חוששת שמה שכתבתי כאן כן יכול להיחשב כספוילר. לא כזה שמגלה פרטים בעלילה, אלא כזה שעוסק בטכניקה ובדרך של מאיה ערד להטעות את הקורא, ועדיין - זה עלול להשפיע על ההנאה מהקריאה.

במרכז הספר, זוהר בר, מרצה לספרות, שמוזמן לתת הרצאות על ספרות בלשית לחבורת ישראלים-אמריקאים, המתארחת בבקתת סקי מבודדת במהלך חג ההודיה.

"בכל סיפור יש תעלומה. לפעמים היא מודגשת יותר, לפעמים פחות. אבל בלי זה אין יצירה ספרותית. יש חוקרים שמשתמשים בשמות שונים לאפיין את התעלומה הזאת. יש כאלה שקוראים לזה פערים. בכל יצירה ספרותית יש פערים, שהקורא צריך להשלים במהלך הקריאה...
אם כל מה שמעניין בספר... זה מי עשה את זה, זה אומר שהספר לא יצליח לעניין אותך אפילו כדי שתטרחי לקרוא מי עשה את זה. אף אחד לא קורא שלוש מאות עמודים רק כדי לגלות מה כתוב בעמוד האחרון. בדיוק כמו שאם כל מה שמעניין אותך זה אם הגיבורה תתחתן בסוף, הספר לא יצליח להחזיק אותך...
בעצם למה אנחנו קוראים בכלל?... כי אנחנו רוצים לדעת. זה כל העניין, הרצון לדעת...
לא משנה אם זה בלש או ספר 'רגיל' . בשניהם צריך שהספר יתפוס אותנו, שיהיה לנו מעניין להמשיך לקרוא. שנרצה לדעת..."

הנה, כבר בהרצאה הראשונה של זוהר בר, רומזת לנו הסופרת לא לחפש את התעלומה מחת הפנס.
ספרות בנויה על תעלומות, על פערי מידע, ועוד לפני שנגלה מהי התעלומה המרכזית, אנחנו לומדים מהי התעלומה שמטרידה את זוהר בר, גיבור הספר:

"ולמה זה מעניין אותו כל כך? מה אכפת לו מאיזה גירושים של זוג שהוא לא מכיר בכלל? איכפת לו. עובדה. הוא רוצה לדעת מה קרה ליובי ואורנה. הוא רוצה לדעת מה קרה לכל הזוגות שנפרדו. הוא רוצה לדעת מה קרה לזואי ולו."

ספרות בלשית, נלמד בהמשך, מתמחה בהטעיה, בהענקת רמזים כוזבים, במשיכת תשומת הלב לזבוב על הקיר, כדי שהקורא לא ישים לב לפיל הלבן שבאמצע החדר. אני לא יודעת אם זו היתה כוונתה של ערד, ואולי זה עבד רק עלי ולא על קוראים מתוחכמים יותר, אבל הרגשתי שמאיה ערד מרחיבה את הנוסחה הזאת ומפזרת לנו מסכי עשן שיסתירו מאיתנו מהי בכלל התעלומה העומדת במרכז הספר הזה, מה בכלל אנחנו מנסים לגלות.
וכך, כשהקורא טופח לעצמו על השכם בשביעות רצון עצמית כי היה תלמיד מצטיין, אסף את הרמזים שהוטמנו בשלל טכניקות שהספר עצמו מסביר וגילה את פתרון התעלומה לפני הבלש, סליחה, חוקר הספרות - כשהוא מגיע לסוף הוא חייב לשאול את עצמו, האם חקר את התעלומה הנכונה.
הרגשתי שהטכניקה שבה החשוד הסביר ביותר יורד מהפרק מסיבות כאלה ואחרות, רק כדי לחזור כהפתעת הספר בסופו של דבר - מוסבת כאן על התעלומה: חשבתי שבמרכז הספר עומדת תעלומה מסויימת, אבל תשומת לבי הוסבה לתעלומה אחרת, רק כדי שהתעלומה המקורית תגיח פתאום ותפתיע אותי כשכבר שכחתי ממנה.

"הסיפור הבלשי הוא מעין חוזה לא כתוב עם הקורא. אתה תקרא היטב ותשים לב לפרטים ובתמורה תקבל את המפתחות לפתרון התעלומה. אלה חוקי המשחק ההוגן בז'אנר הזה... סופר שכותב סיפור בלשי הוא כמו קוסם. מבצע אחיזת עיניים. אבל בניגוד לקוסם, התפקיד שלו קשה יותר. הוא צריך לעשות את הקסם ותוך כדי כך גם לחשוף את כל השיטות שלו, כי כמו שאמרנו חלק מההסכם בין הסופר והקורא זה שבעיקרון, הקורא צריך להיות מסוגל לפתור את התעלומה בכוחות עצמו... אם הקוראים לא יוכלו לפתור את התעלומה - הפרת את ההסכם. אבל אם יהיה להם קל מדי לפתור אותה, שוב הפרת אותו"

מאיה ערד לוקחת לקצה את הרעיון של ביצוע אחיזת עיניים תוך כדי חשיפת השיטות שלה. האם החוזה בינה לבין הקורא נשמר? ברור שיש קוראים שיצליחו לאסוף את הרמזים ולפענח את התעלומה, או התעלומות, מוקדם מדי, גם אני הצלחתי. אבל כמו שכבר אמרתי למעלה - במקרה הזה, גם השאלה איזו תעלומה בעצם מנסים לפענח כאן - היא חלק מהתעלומה.

הספר כתוב במתכונת של ספר בלש קלאסי: בקתה מרוחקת, שלג שמבודד אותה מהעולם, כמה חשודים עם מניעים שונים, אדם חיצוני, שאינו חלק מהחבורה, מוצא את עצמו על תקן בלש חובב המנהל שיחות עם כל דיירי המקום כדי לשאוב מידע. ההרצאה האחרונה בספר מקבילה ל"שיחת הגילוי" הקלאסית בה הבלש מסביר את הדרך שעשה כדי לפענח את התעלומה.
בדומה לספרות בלש, הספר מסתיים, במידה מסויימת, בהשבת הסדר על כנו. כי זה מה שספר בלש עושה: הסדר הופר, פשע התרחש, הבלש יגלה את הפושע וישיב את הסדר לעולם. אלא שכאן, לא מדובר דווקא או רק על מציאת הפושע וענישתו. כמו בספרות הבלשית, הספר מצליח לסגור את קווי העלילה השונים, לתת סיום הולם לתעלומות אבל לא סיום סגור מדי, אלא כזה שמשאיר פתחים ותהיות - כי "החיים זה לא בלש. אין פתרונות". ככה זה בחיים האמיתיים, וגם בספרות טובה, והרי לא חייבת להיות סתירה בין ספרות בלש לספרות טובה.

הכתיבה הקולחת של מאיה ערד, שמסוגלת לכתוב דמויות שונות ומאופיינות היטב ע"י השיחות שהן מנהלות, היכולת לכתוב דיאלוגים ארוכים, מדוייקים ואמינים, הרמזים שהיא מפזרת לאורך כל הספר, שמושכים את הקורא להמשיך לקרוא וגם מהווים חלק מהפתרון, וכן, גם האזכורים הרבים של ספרי אגטה כריסטי (ושלל ספרים אחרים כמו גאווה ודעה קדומה, דיוקנה של גברת, אוליבר טוויסט ועוד) שאת רובם קראתי וזכרתי מספיק כדי להנות מהניתוח של הטריקים בהם השתמשה הסופרת, הופכים את הספר הזה לתענוג, ולספר שעונה על ההגדרה של זוהר בר: "אני חושב שרומן בלשי טוב חייבים לקרוא פעמיים. והקריאה השניה דווקא מהנה יותר, כי אפשר לראות איך זה בנוי, איך הסיפור נטווה..."
תקראו, תקראו.
פעמיים.
לפחות.

מהספר הזה של מאיה ערד נהנתי פחות. הנה הוצאתי את המילים המוזרות הללו מהפה ושרדתי. יומיים אחרי שהספר הזה יצא לאור עטתי עליו כעל שלל רב. ספר של מאיה ערד ועוד ספר בלשי? הייתי צריכה רק תזמון ממש טוב לקריאה, בלי הפרעות, בלי מריבות של ילדים או הגשת דו"חות בעבודה. מה יכול להיות טוב יותר מפארק קיוטדלה בברצלונה? בדיעבד, אולי דווקא מתחת לפוך בבית, הייתי נהנית ממנו יותר...

זוהר בר הוא מרצה לספרות בלשית, פרוד מאישתו, מרצה לספרות גם כן, חסר בטחון וממורמר על החיים. הוא מקבל הצעה להרצות בפני קבוצה סגורה של אנשים שמתארחים בבקתת סקי של זוג בורגנים, ישראלים לשעבר, המארחים מדי שנה את חבריהם באותו אתר נידח שבבעלותם. זוהר, שכאמור ממורמר מהחיים, לא מרוצה מהקריירה, מהיחסים עם בת הזוג הנוכחית וממה לא, מסכים להצעה גם בגלל התשלום האטרקטיבי וגם בגלל שכל רצונו הוא בעצם לברוח מעצמו ומחייו.
בבקתה המרוחקת, ללא קליטה סלולרית, ללא טלוויזיה ומחשב, הוא מתוודע לבעלי הבית, יובי ויולי, זוג מוזר ולשלל טיפוסים מוזרים יותר ופחות. בין הרצאה להרצאה, מנסה זוהר לחקור את תעלומת מותה של אישתו הראשונה של יובי, כאשר עולה בראשו חשד, כי הדברים לא בדיוק איך שהם נראים. בד בבד, הוא מתחיל לחשוד שמישהו מנסה לפגוע בו ומפתח מערכת יחסים מוזרה עם בעלת הבית היפה והצעירה.

כמו בכל ספריה של מאיה ערד, אין כאן אנשים מאושרים. הדמויות חמקמקות, לא כאלה שמתאהבים בהן, אבל גם לא מפתחים שנאה עזה, סוג של לוזרים בלתי מזיקים (יותר או פחות). לכל אחד שריטה משלו, כל אחד זקוק לניעור ובעיטה הגונה באחוריו. הכתיבה יפה כמו תמיד ועבור ההרצאות של זוהר, הייתי מוכנה לשלם כסף ולקנות מנוי, ללא ספק.

דמותו של זוהר והיחסים שלו עם פרודתו, אמנם לא היו עיקר הספר, אבל אותי ריתקו הרבה יותר משתי התעלומות גם יחד. שני אנשים שמתחילים מאותה הנקודה, אך האישה מצליחה הרבה יותר מהגבר. כיצד זה משפיע על שניהם? איך כל אחד מהם רואה את הצד השני? הייתי מעדיפה לקרוא את כל הספר על שניהם, בלי יולי ויובי וכרובי...

התעלומות בעיני לא היו תעלומות כל כך, בעיקר זו הקשורה לזוהר, שכבר בהתחלה די מובן לאן הכל מוביל. בעיניי זו קודם כל דרמה, עם סיפור תעלומה כסוג של רקע לא הכרחי.

עם כל החסרונות, ביום הכי גרוע שלה, מאיה ערד טובה יותר מהרבה מהסופרים האחרים, כך שהספר הזה הוא טוב מאוד, אבל לא מצויין. מבחינתי, "שבע מידות רעות" ו"חשד לשיטיון" היו המופת שלה ועדיין, מחכה בכליון עניים לספר הבא שלה, בלשי או לא, קונה אחת לפחות יש לה בוודאות.

מה אהבתי בספר?
• את ההרצאות המנתחות את ספרי המתח. מעניין,מרתק, חכם, כתוב נפלא ומשתלב היטב עם העלילה של הספר עצמו.

• את העלילה הבלשית בספר עצמו: מקורית מאוד,מותחת, ויש אפילו שתי תעלומות.

• את הפתרון של התעלומות ואת האופן שבו הפיתרון מתקשר להרצאות על הז'אנר. מבחינתי האישית, הפיתרון של אחת התעלומות (למה זוהר הוזמן לבקתה כדי להרצות ומדוע שולם לו סכום כה גבוה) היה משול לאדם שמחפש את משקפיו כשהם מונחות על חוטמו... מגניב!

• את הפן הדרמטי בספר ובעיקר את התיאור של מערכת היחסים הזוגית של הגיבור זוהר עם פרודתו, במיוחד על רקע הפער בין ההצלחות האקדמיות והקריירות המקצועיות שלהם,שנוטה בבירור לטובת האישה. אבל כאן גם בא לידי ביטוי חיסרון מסוים, כי הצד הזה בספר לא מודגש מספיק- וחבל.

• את ההתייחסות למשבר ההגירה ולמקומם של ישראלים בארה"ב, נושא שככל הנראה מוכר היטב לסופרת, שהיא ישראלית שגרה באמריקה שנים רבות.

• את הגישה הצינית של המחברת לדמויות בספר. יש בזה לא מעט הומור שחור ולמעשה לא חשתי הזדהות עם הדמויות ולפעמים אפילו הן עורר בי גיחוך.

מה לא אהבתי בספר?
• יותר מדי דמויות מתכנסות בבקתה הזו,ובשלב מסוים שכחתי כבר מי זו מי.

• מרצה שמוזמן לתת הרצאות מסוגן של ההרצאות שזוהר נותן, בדרך כלל נותן את ההרצאות והולך לדרכו, ולא מתערבב ומתערב בין האנשים שלפניהם הוא מוזמן להרצות. זה קצת פגע לי באמינות של העלילה, למרות שיש כאן נסיבות מקלות בכך שמדובר בבקתה מבודדת בהרי הסיירה...

בשורה התחתונה: ספר יפה ואני ממליץ עליו. הספר יכול לענות גם על דרישות של קוראים שאוהבים ספרי מתח לייט, גם לקוראים שרוצים להרחיב את ידיעותיהם על הז'אנר הבלשי – ובאותה הזדמנות גם ליישם את הידיעות החדשות על הספר הזה בעצמו, וגם לקוראים שמעדיפים עלילה דרמטית. בספר הזה יש הכל מהכל.