ביקורת ספרותית על העולם של אתמול - זכרונות של בן-אירופה מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר מעולה

---

עד היום לא קראתי אף ספר של סטפן צוייג ,לא,שלא ידעתי עליהם,אלא שמשולשי רומנטיקה מעייפים אותי.ב- 24 בנובמבר 2016 קראתי את ביקורתו המופלאה והמרגשת כל כך של mano4now .ובדברי הפתיחה שלו הוא כתב כך:

"לו הייתה לי אפשרות להיפגש עם אדם אחד בלבד מהמאה הקודמת כנראה שבבחירתי הייתי מוותר על מפגשים עם הרצל, פרויד, וולטר רתנאו או רבים ונכבדים אחרים והייתי בוחר להיפגש עם סטפן צוויג וכך מקבל ממנו סקירה אישית על כל האישים שהזכרתי ועוד רבים אחרים ובכלל מקבל מעדות ראשונה את הווי החיים של תקופת טרום מלחמת העולם הראשונה ועד השנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה".

זהו,הסקרנות כבר ניצתה בי מייד. מה ולמה בחר mano4now לרצות לשבת על כוס קפה ולשוחח עם צוויג מכל אושיות ההיסטוריה ולא חשוב מאיזה תחום ?!,אמרתי לעצמי -אם כך אני צריכה להכיר את הצוויג הזה. מהר מאוד השגתי את הספר הזה שהוא למעשה אוטוביוגרפיה שנכתבה ע"י צוויג עצמו ,אולם מטרת כתיבת הספר כפי שהוא ציין זאת במפורש הוא -לא לכתוב על עצמו כפרסונה אישית,אלא דרך תחנות חייו בין התקופה של תחילת המאה העשרים ועד מלחמת העולם השנייה. הוא מספר את ההיסטוריה החברתית,המעמדית,מוסכמות החברה של אירופה המערבית באותם שנים,החל מאיטליה, אוסטריה, הממלכה הממלכה המאוחדת אוסטריה-הונגריה,צרפת פלנדריה, אנגליה. אירופה אז הייתה מרכז העולם בכל המובנים והתחומים.

זהו ספר מרתק לקריאה בעל 317 עמודים שנקראו בשלושה ימים/לילות. באתר הזה נכתבו 19 ביקורות מצוינות אודות הספר ואין בכוונתי להוסיף עוד אחת ב"אופן הביקורת הרגילה."אולם במהלך קריאת ספר עלתה בי המחשבה מדוע לא לכתוב את הביקורת מזווית של "מודל השוואתי" בין שני האישים שנקודת ההתחלה שלהם הייתה זהה,אח"כ קו הגורל ההיסטוריה הכללי והאישי התפצל,ונסיבות סוף חייהם היו זהות :מוות משברון -לב, ומאי -השגת מימוש חזון אמונותיהם,מטרותיהם האישיות והציבוריות,ללא קשר אחד מול אחד בתהליך הזה .כוונתי הייתה לנסות ולבדוק את הדומה והשונה במסלול חייהם של בנימין הרצל וסטפן צוויג בכל התחומים. הרעיון הזה הסעיר את מחשבותיי ואמרתי לעצמי -הנה אפשר להוסיף זווית אחרת לביקורת אודות הספר ממה שכבר נכתב באתר.

רצון ורעיון לחוד -ו"גורל" לחוד. אחרי שכתבתי כמעט את כל הביקורת ההשוואתית הזאת על בסיס ביקורתי אודות ספרו של עמוס איילון על הרצל שנכתבה ב-19 באוקטובר 2016 מול הספר הזה -הביקורת נמחקה לי בטעות וזהו - נשארתי עם דף ריק. אבל אני לא מהמתייאשות בקלות, אחרי שינה על הכרית החלטתי שאני "יורדת" מהרעיון הביקורת ההשוואתית ,אבל-... .
אולם אני רוצה לציין שבאופן כללי הניסיון שלי לכתוב את הביקורת באופן ההשוואה בין שני האישים הללו על הישגיהם וכישלונותיהם היה מסע מרתק בשבילי,כיצד הגורל ההיסטורי הכללי והאישי הפגיש וגם שינה נתיבות של שני האישים הללו באופן שמעורר השתאות. נהניתי מכתיבת ניסוי החשיבה והכתיבה האינטלקטואלית שנדרשה ממני,אבל הסוף כבר לא היה בשליטתי -כנראה שיועדו של אותו ניסיון היה להיהפך לחזור להיות דף לבן וריק.

לצאת בלא כלום איני יכולה אז הנה כמה ציטוטים של סטפן צוויג ובנימין הרצל אשר מביעים את ניסיון הביקורת שנכשלה במקורה הראשוני.

ציטוטי סטפן צוויג:

-"רק היחיד הנהיג את החרות בעולם, ותמיד עבור עצמו בלבד".זה מתקשר לעולמו ואישיותו כאדם שראה את עצמו בכל חייו כאינטלקטואל בדגש להיות ה-אדם הקוסמופוליטי בחייו. על רקע התאבדותו בפברואר 1942 בברזיל הרחוקה נראה לי שהוא כבר לא היה חותם מניסיון חייו לאחוז בקרני ההגדרה הזאת של ה-אדם הקוסמופוליטי.

-"יש בכוחנו להימלט מכל דבר, מלבד ממצפוננו". זה מתקשר לראיית עצמו וביקורתו העצמית על התנהלותו כאישיות ציבורית בתקופת עליית הנאצים משזיהה ב-1933 את עליית הפשיזם וההטלריזם. בשנת 1936 אסרו הנאצים על פרסום ספריו של צווייג בגרמניה ושרפו את ספריו בפומבי.

-"לפחד, זה למות אלף פעם. זה גרוע יותר מן המוות".-זה ללא ספק מתקשר עם בריחותיו הפיזיים מוינה ומברלין לאנגליה בגין חשש לגורל חייו האישיים ב-1938.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא עזב את לונדון ומבחינתו שוב "ברח" לברזיל הרחוקה בתקווה שידי הנאציזם לא יתפסו אותו.

-"הזכות היחידה שנשארת לאדם, האם אין היא לעבור מן העולם כפי שהוא רוצה?". מתקשר ללא ספק עם התאבדותו בברזיל בפברואר 1942 עם אשתו השנייה,יום לפני כן שלח את הגרסה המוגמרת של הספר הזה לסוכנו בברזיל. סיום כתיבת הספר הזה מבחינתו שבכך הסתיימו חייו הגשמיים והרוחניים.

-"לאחר שעולם לשוני שקע לגבי, ומולדתי הרוחנית, אירופה, משמידה את עצמה, לא נותר לי למען מה לחיות". ביטוי נוסף להלך רוחו בהקשר להתאבדותו.

- ומאותו ספר עמוד 333 הוא כתב ""בשעות ההן עם פרויד שוחחנו תכופות על הזוועות של עולם היטלר ועולם המלחמה. כאדם אנושי היה מזועזע עמוקות, אך כהוגה דעות לא השתומם כלל על פרץ חייתיות נורא זה. תמיד, אמר, גידפו אותו על היותו פסימיסט, מפני שהכחיש את עליונות התרבות על היצרים. והנה רואים עכשיו – ואין הוא גא על כך – כי השקפתו שאת היצר הברברי, יצר ההשמדה היסודי, אין לעקרו מנפש האדם, זכתה לאישור המחריד ביותר. אולי תימצא במאות הבאות צורה שתבלום לפחות אינסטינקטים אלה בחיי החברה. אולם בחיי היומיום ובטבע האדם הם קיימים ככוח שאין לחסלו, ואולי ככוח המקיים את המתח. בימיו האחרונים העסיקה אותו אף יותר בעיית היהודים והטרגדיה שלהם כיום: בתחום זה לא מצא המדען שבו כל נוסחה, ורוח הצלולה לא מצאה תשובה. לפני זמן לא רב פרסם את מחקרו על משה, ובו תיאר אותו לא כיהודי אלא כמצרי, ובקביעה זו שאין לה הוכחה מדעית הרגיז את היהודים הדתיים והלאומיים כאחד. עתה הצטער על שפרסם את הספר {על משה}בשעה מחרידה זו ליהודים. "עכשיו, כשלוקחים מהם הכול, לקחתי גם את הטוב שבאנשיהם". כלומר רצה לאמר- גם אינטלקטואלים ואנשי רוח מהמעלה הנשגבת והראשונה ביותר לא מזהים את הזיהום והסכנה החברתית והפוליטית בזמן הנכון ההיסטורי.

ציטוטים מהרצל כדי להמחיש את הדומה והשונה בין שתי הדמויות ההללו אי אפשר לסיים את הביקורת הזאת :

-"ענפים רבים יבולו, יפלו מעלינו, אך גזענו חי וקיים לעד." מתוך הספר "מדינת היהודים". זה השוני מהשקפת עולמו כאדם קוסמופוליטי של צוויג למול הרצל.

-"איננו מפלים בין אדם לאדם. איננו שואלים מהי דתו של אדם, ובן איזה גזע הוא. עליו להיות אדם ובכך אנו אומרים די",מתוך הספר "אלטנוילנד".זה הדומה בהשקפת עולמם של שני האישים הללו.

-"דגל מה זה? כלונס ומטלית אריג, לא אדוני! דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים בני אדם לאשר רוצים ואפילו לארץ היעודה. למען דגל הם חיים ומתים. זהו הדבר היחיד אשר למענו הם מוכנים למות בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך." מתוך מכתב לברון הירש (ה-3 ביוני, 1895). זהו הניגוד הכי גדול בהשקפת פועלם של צוויג והרצל. צוויג זיהה את עצמו כל חייו כה-אדם הקוסמופוליטי והרצל כבר חי בעולם של מימוש הלאומיות של היהודים מחוץ לאירופה.

-"אילו באתי לסכם את קונגרס באזל באמרה אחת, שעלי לבטאה בפומבי, הרי הייתה זו: בבאזל יסדתי את מדינת היהודים... לו אמרתי זאת היום בפומבי, הייתה התשובה צחוק מכל עברים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכול." זהו במפורש מבטא את החשיבה הקוסמופוליטית של צוויג מול חשיבת מימוש הלאומיות המדינית ליהודים של הרצל.

-"דיפלומטיה היא האמנות של לשאת ולתת עם נוכלים." כוונת הרצל לכל מסעותיו והמו"מ עם כל האישים והמדינות שעשה כדי להביא למימוש הרעיון הבית הלאומי ליהודים. הניגוד המוחלט מולו הוא -צוויג שברח מעולם הפוליטיקה/הדיפלומטיה ומעולם לא "הכניס את ידיו "לביצת המדמה הזאת מטעמים אגואיזם אלא רק "עשה לעצמו".

--------------

אז זהו תם ונשלם ניסיון כתיבת הביקורת ההשוואתית שלי בין שני האישים הללו. במחשבה שנייה עוברת בי המחשבה שאולי השגתי את המטרה דרך הבאת הציטוטים.

ואם אני רוצה לתת מענה למשאלתו של mano4now עם מי לשבת ולשתות קפה בבית קפה בוינה -אני בוחרת בהרצל.

ועוד ציון אחד לתשומת לב: עטיפת הספר במהדורתו הישנה מביעה לחלוטין את הלך רוחות הרפאים של אירופה באותה תקופה כפי שהם נשקפים מספרו המצוין והמרגש הזה של סטפן צוויג והיא נעשתה ע"י המאייר -גיאורג גרוס או גם בשמו האמריקאי ג'ורג' גרוס {26 ביולי 1893 - 6 ביולי 1959} והנה כל האיור ותוכן הספר פתאום מובנים ומתאחדים מאליהם.
קצת פרטים על המאייר:
" גיאורג גרוס היה צייר וקריקטוריסט גרמני בימי רפובליקת ויימאר. גרוס היה חבר חשוב בתנועת הדאדא בברלין, אך נודע בזכות ציוריו הפוליטיים, אשר היטיבו לגלם את רוחה של הרפובליקה של ויימאר, על אירועיה הסוערים, וסופה שנראה היה לגרוס, חבר המפלגה הקומוניסטית, כידוע מראש. בשנת 1932 בסמוך לעלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, עזב גרוס לארצות הברית ושהה שם עד סמוך למותו. בארצות הברית חדל מן הציור הפוליטי.

לא רציתי- ובסוף "נולדה ביקורת ארוכה",אז -כל אחד ושריטותיו הוא.

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על העולם של אתמול - זכרונות של בן-אירופה