ביקורת ספרותית על העולם של אתמול - זכרונות של בן-אירופה מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר מעולה

---

בימים של התכנסות כפויה למרחב המינימלי של הקיום, ושל חשיבה מחדש על כל מה שהיה נראה לנו יציב ואיתן, אין כמו "העולם של אתמול" של צוויג לתת פרופורציות, מצד אחד, ותובנות מעמיקות על עולם משתנה ועל תקופה גוועת לבלי שוב, מאידך.

על הספר כבר נכתב רבות, לכן אנסה לא להאריך מידי. זוהי מעין אוטוביוגרפיה של צוויג שהחלה להיכתב בשנת 1934, בזמן עליית הנאצים לשלטון, אבל אפשר בקלות לראות בה תיאור מעמיק מלא, חי, פרטני וכוללני של מערב אירופה החל מסוף המאה ה-19 ועד לגוויעתה באמצע מלחמת העולם השניה. הספר מתחיל בתיאור "תור הזהב של הביטחון" במונרכיה האוסטרו-הונגרית בת האלף שנים, ובעיקר של ווינה ערב מפנה המאות, בואכה מלחמת העולם הראשונה. את תחושת הביטחון הנפשי שהיה מנת חלקם של האזרחים הנינוחים מתאר צוויג כך: "כל אחד ידע מה בידו ומה הכנסתו, מה מותר ומה אסור, לכל נקבעה נורמה, מידה ומשקל מסוימים. בעל רכוש ידע לחשב בדיוק כמה תכניס הריבית, הפקיד והקצין מצאו בלוח את השנה המבטיחה להם בוודאות קידום או פרישה מעבודות... במדינה רחבת ידיים זו עמד הכל איתן במקומו, ובפסגה עמד הקיסר הזקן. וכשימות ידעו הכל מראש שיבוא אחר במקומו, ודבר לא ישתנה בסדר המחושב יפה. איש לא האמין במלחמות, במהפכות ובהפיכות. כל מעשה קיצוני או אלים נראה מופרך מעיקרו בדור התבונה" (13-14). כך מתחיל צוויג את תיאורה של אירופה, את בית הספר בעולם הישן, את לימודי הגימנסיה והאוניברסיטה, את השאיפה התרבותית, ואת ההדר האירופי, ומאידך את ראשית תרבות הדקדנס של אותם ימים, ואת הפער ההולך וצומח בין המוסר הויקטוריאני של סוף המאה ה-19 לראשית התרבות המתירנית של המאה ה-20: "ארבעים שנות שלום חיזקו את האורגניזם הכלכלי של הארצות, הטכניקה הצמיחה כנפיים לקצב החיים. תגליות המדע נטעו גאוה ברוחו של הדור ההוא... הערים יפו ונאכלסו יותר משנה לשנה. ברלין של 1905 לא דמתה עוד לברלין של 1901, מעיר בירה הפכה לעיר עולם, וברלין של 1910 הפליאה לעלות עליה. וינה, מילאנו, פריז, לונדון, אמסטרדם, כל פעם ששבת אליהן, נדהמת וידעת אושר. הרחובות היו רחבים ומפוארים יותר, הבניינים הציבורים עצומים יותר, החנויות שופעות מותרות וטוב טעם, צמיחת העושר והתפשטותו הורגשו בכל... קמו תיאטראות, ספריות, מוזיאונים חדשים... ולא הערים בלבד, אלא גם האנשים היו יפים ובריאים יותר בזכות הספורט, המזון שנשתפר, שעות העבודה שקוצרו, והקשר היפה יותר לטבע... ההרים, הימים, האגמים כבר לא היו מרוחקים כל כך. האופניים, המכוניות, החשמליות הקטינו את המרחקים, והעניקו לעולם תחשות מרחב חדשה... וכך ירדה שאננות מופלאה על העולם, כי מה יפסיק את העלייה הזאת בכול, מה יבלום את התנופה המושכת כוח חדש מעצם תנועתה?" (147-148).

ואז מגיעה מלחמת העולם הראשונה. האנטיתזה המוחלטת לכל המתואר ב-150 העמודים הראשונים, מלחמה המתחילה בהתלהבות פתאומית "ברחובות היו תהלוכות, פתאום נתבדרו בכל מקום סרטים ודגלים, מוסיקה נשמעה, הטירונים הצעירים צעדו בצעדי מנצחים ופניהם שמחות, כי הכל מריעים להם, לאנשים הקטנים של החולין, שברגיל אין איש רואה אותם וחוגג לכבודם". צוויג מודה, כי אף על אף סלידתו הכמעט פציפיסטית ממלחמות, היה "בהתפרצות ראשונה זו של ההמונים משהו נהדר, סוחף ואפילו מפתה ולא קל היה להימלט מזה..." (169) וכאן מופיע תיאור מרהיב של החוויה האנושית של אחווה לאומית חובקת כל, של הרגשת שייכות, ושל הרף עין של טמיעה בתוך חוויה היסטורית חובקת-כל. ומעל הכל, ברוח פרויד וניטשה גם יחד, "אולי פעל גם בשכרון כוח זה כוח עמוק יותר, מסתורי. הנחשול הציף את האנושות בפתאומיות ובעוצמה, הקציף את המים, והעלה ממעמקים את הדחפים הקדומים, האפלים, הבלתי מודעים של חיית האדם. העלה את הרצון לפרוץ מהעולם הבורגני של חוקים וסעיפים ולהניח לאינסטינקט הדמים הקדום להשתולל" (שם).
ומשם העולם רק מתחיל לשקוע, המלחמה מהר מאוד מתגלה במלוא חרפתה וחוסר תכליתה. החיילים שאך אתמול היו יפים וצעירים ובריאים, חוזרים בעלי מום, כבוים, וזקנים. ומכאן הניוון רק הולך ומחמיר, ומלבד כמה שנים ספורות בין מלחמות העולם שהיה בהן ביטחון ושלווה יחסית, בעיקר סוף שנות ה-20 ותחילת ה-30, שבהם נראה היה כי העולם שב לחיים תקינים, העולם חווה מהפכות ורעב, אינפלציה בלתי נתפשת וטרור, וצוויג מפליא לתאר את המעבר מהחירות האישית הגבוהה ביותר, לשפל הנמוך ולשיעבוד האזרחי המשמעותי ביותר שחווה העולם החופשי זה מאות בשנים. אלא שבתווך, בין מלחמות העולם, היו מספר שנים שהיו הטובות ביותר מבחינתו האישית של צוויג, כשהקריירה הספרותית שלו טיפסה אל הפסגה, וההצלחה האירה לו פנים. בכמה עמודים מיטיב צוויג לתאר את ההצלחה, אבל זאת רק כדי "להמחיש את הנפילה שלי, ושל רבים חפים מחטא כמוני, בכל עומקה וכוליותה" (234).

הספר מסתיים בפרקי השקיעה של גרמניה ואוסטריה בעקבות עלייתו של היטלר, שהיה כנראה כמעט בלתי נמנע, פרי התהליכים וזרמי המעמקים שהחלו לנוע ולנבוט בשנים שלאחר המלחמה העולמית הראשונה. את הספר צוויג מסיים בהיותו סופר גולה, בלי בית, לאחר שנדחק, הוקע, וספריו נשרפו והוצאו מחוץ לחוק בגרמניה ובאוסטריה מולדתו, ברח לאנגליה ולאחר מכן בברזיל, שם סיים את ספרו זה, שנכתב "באמצע ימי המלחמה, בנכר, ללא כל אמצעי עזר לזכרוני. אין עמי בחדר המלון אפילו עותק אחד של ספרי, לא רשימות ולא מכתבי ידידים... אין עמי אלא מה שטמון מאחורי מצחי. כל השאר הוא לגבי ברגע זה בלתי מושג או אבוד" (11, בהקדמה).

זה הספר השני של צוויג שאני קורא, ואין ספק שמדובר ביכולת כתיבה פנומנלית. בתובנות מרהיבות ובניתוח היסטורי ותרבותי מבריק, ויחד עם זאת בכתיבה קולחת ובהירה. אפילו בהעדר האמצעים לכתיבה מוצא צוויג יתרון: "אולי ייצא הספר נשכר מהעדר התיעוד והפרטים... כל פרט בחייו ששכח אדם, כבר נדון לשכחה על ידי האינסטינקט. רק החומר השומר על עצמו זכאי להשמר למען הבריות" (שם). לזה יש להוסיף את תיאוריו הנוגעים ללב של אישים מרתקים בפני עצמם, כמו הרצל (83-90), רילקה (110-115), ולטר רתנאו (228-230), ריכרד שטראוס (270-276), פרויד (305-308) ועוד.

את הספר שלח צוויג להוצאה לאור יום אחד לפני ששם נפשו בכפו עם רעייתו ב-1942, לאחר שהרגיש שעולמו אבד לבלי שוב, וכך כתב במכתבו האחרון: "לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת... כוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית... אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם".

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על העולם של אתמול - זכרונות של בן-אירופה