ביקורת ספרותית על העולם של אתמול - זכרונות של בן-אירופה מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר מעולה

---

סבתא שלי עברה בין כמה וכמה דירות שיכון בחייה וזו שזכורה לי הכי טוב, כילדה, הייתה בחולות של בת ים. מחוץ לחלון היו מוסכים ומעבר להם אזור תעשייה גדול ומאובק.
בעולם הזה, של חוצפה צברית וחמסינים לוהטים, סבתא נשארה תמיד אוסטרית. ואם אדייק - וינאית.
היא מעולם לא למדה עברית ותמיד דיברה על האפשרות של מוות כמשהו שאולי יתרחש מחר, או בעוד רגע. כאילו החיים האמתיים שלה נגמרו כבר מזמן, הרבה לפני שהגיעה לפינה הנידחת הזו בלבאנט.
סבתא כבר איננה, אבל העולם שלה וכל הטרגדיה של המאה ה-20 נפתחו לפניי, דף אחרי דף, בספר של צוויג. היא תמיד אמרה לי לקרוא אותו, סבתא, אבל איכשהו מעולם לא הגעתי אליו לפני כן. הוא נראה לי מאובק קצת, מפעם, כמו שאומרים היום בסלנג.
אני מאחלת לכל שכותב היום, שייקרא בעוד מאה שנה כפי שאני קראתי את הספר הזה. קולח, קריא להפליא, משופע אנקדוטות היסטוריות מהטרקלינים של פרויד, הרצל והמאורות הגדולים של התקופה.
היכן עוד יש במאה ה-21 יהודים משכילים, נאורים, דוברי שפות ותרבותיים כמו צוויג, מצאתי עצמי שואלת. מזמן לא נתקלתי בהם כאן, זה בטוח.
הספר שופע דיונים שהם מעבר לזמן - על היחסים בין המינים בחברה שמרנית, על איך מצב כלכלי רעוע הופך לחומר נפץ פוליטי. על מלחמה. ושלום. וגם על הבעיה הלא פתורה שהעסיקה את צוויג - "הבעיה היהודית", הקללה העתיקה הזו, ששבה לרדוף אותו ואת חבריו, אחרי שכבר נעשו אזרחי העולם, אוניברסליים, על-לאומיים.
צוויג התאבד בשנת 1942 במלון בברזיל אחרי שאירופה שלו עלתה בלהבות. אחרי שהפך מאחד הסופרים המתורגמים והאהודים בעולם ליהודי נודד עם מזוודה, שספריו אסורים להפצה בשפתו.
פעם שאלו אותי את מי הייתי מעלה בסיאנס כדי לשוחח מלב אל לב. אין ספק שהייתי שמחה לפגוש את שטפאן. ואולי בעצם את סבתא ושטפאן ביחד, על שטרודל וכוס קפה.
אבל אם הסיאנס לא מסתייע, גם בספר דייני.

» ביקורות נוספות של קלייר
» ביקורות נוספות על העולם של אתמול - זכרונות של בן-אירופה