ביקורת ספרותית על להתראות מחר מאת אריק לינדסטרום
ספר בסדר

---

תכירו את פרקר גרנט, נערה בת 17 שאיבדה את הראייה שלה ואת אימה באשמת האם עצמה, איבדה את אביה באשמת הכדורים אבל הצליחה לא לאבד את עצמה במציאות הזו. כבר שנים שהיא מתמודדת יפה מאד עם העיוורון המלא שלה ועשתה זאת בעזרת משפחה וחברים קרובים, בעזרת חוקים שקבעה לעצמה ולסביבה ובעיקר בעזרת החוזק הנפשי שלה עצמה.

ספר נוער, שלא מיועד רק לנוער, אשר מספר לנו את קורותיה של פרקר בתקופת חיים קצרה, 3 חודשים לאחר מותו הפתאומי של אביה – עלילה שבה אהבה נכזבת, חרדה, התמודדות עם מציאות קשה ותובענית ונעורים הם המכלול שלה.

מדובר בספר שהוא טרגדיה רומנטית חביבה וקלילה, ללא קונספט מוגדר וללא הפתעות שישאירו אתכם פעורי פה. אחותי בת ה15 התרגשה מהספר נורא ובהמלצה שלה גם קראתי אותו. אני למשל, פחות מצאתי בו עניין. נכון, הוא נחמד מאד ומתורגם בצורה טובה ומובנת אבל לא היה בו שום דבר שמשך אותי או גרם לי להחסיר פעימה, ובטח שלא נדבר על להתרגש.

אם אתם לא בגילאי 12-17 לדעתי זה די בזבוז זמן, אם אתם אכן בטווח הגילאים האלה ומחפשים התרגשות קלילה ונקודת מבט אחרת מוזמנים לעיין. לשיקולכם.

» ביקורות נוספות של ראיה
» ביקורות נוספות על להתראות מחר