ביקורת ספרותית על להתראות מחר מאת אריק לינדסטרום
ספר בסדר

---

אם תהיתם פעם לצורך מה כותבים את עמוד או עמודי התודות בסיום הספר, ומי בכלל קורא אותם, אז הנה התשובה: אני קוראת אותם. כל מילה ומילה מהם. זה עונג נפרד מקריאה של הספר, סוג של "מאחורי הקלעים כזה". כמובן, יש כאלה שעושים את זה יותר טוב וכאלה שפחות, אבל אני תמיד מקפידה לקרוא, גם אם זו סתם רשימת שמות של אנשים שאני לא מכירה ולא אכיר. אריק לינדסטרום כותב המון המוני תודות, וכולן לנשים. אולי זה לא מפתיע בהתחשב בכך שהוא כתב ספר בגוף ראשון עם גיבורה. מן הסתם משהו שחייבים לקבל בו המון ייעוץ מהמין הנכון.

לא יודעת איך קרה שקראתי באותו יום שני ספרים על ילדות עם לקויות, אבל זה מה שקרה. אולי היקום רומז לי משהו. אולי כי אלה הספרים החדשים בספריה. אולי סתם אקראיות. איך שלא יהיה, כך זה קרה. ובכן, פרקר גרנט היא עיוורת. לא כבדת ראייה, לא רואה צללים, עצבי ראייה קרועים. חושך ושחור וזהו. בהתאם לכך היא מנהלת את חייה, פעולת עם אבא שלה ועם החברות שלה, וקובעת כללים מאיך מותר ואסור להתנהג אליה. אנחנו פוגשים את פרקר לאחר שני אירועים משמעותיים שחלים בחייה: אבא שלה נפטר, והדודים באים לגור איתה בבית, והתיכון שבו היא לומדת מתאחד עם תיכון אחר בעיר, מה שמביא הרבה אנשים חדשים לרדיוס הקרוב אליה. כל הדברים האלה לא באים לה בטוב ודורשים התמודדות גדולה.

לא כיף להיות בסביבה של פרקר. היא כועסת, היא קוצנית, היא חסרת כל חוש של טקט ואומרת כל מה שנראה לה מתאים. יש אנשים שצריכים את זה, והייעוץ של פרקר שווה הרבה. אבל הוא לא מביא לה הרבה חברים. הספר הזה הוא בקצרה ספר-תיכון, ספר על אהבה תיכונית, וגם ספר על ההתבגרות הרגשית של פרקר. הוא בסדר כזה, מהסוג שרואים שנכתב אחרי תחקיר מעמיק ושיחות עם הרבה עיוורים ועיוורות. איך הם מתלבשים? איך הולכים? איך יודעים שמישהו בסביבה? האם שומעים מוזיקה, האם קוראים ספרים, וכך הלאה. הקפדה גדולה כל כך בפרטים מעלה תהיות על מה שלא הוקפד. למשל בת כמה פרקר שלומדת בכיתה י"א והיתה בת 13 לפני שנתיים. או שלוש. או התבלבלתי. ולמה לעזאזל, אם מישהי התייתמה מאם והתעוורה באותה הזדמנות, וכמה שנים אחר כך בהיותה מתבגרת התייתמה גם מאבא, למה אין לה פסיכולוגית צמודה, לפחות בחודשים הראשונים.

אבל בסדר. כספר נוער, הכוונה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על להתראות מחר