ביקורת ספרותית על Catch Me If You Can: The True Story of a Real Fake מאת Stan Redding
ספר מעולה

---

אחחח, אני עכשיו בתקופת ה"מצא את הספר שעל פיו נעשה סרט שאהבת" שלי... התחלתי עם "התפוז המכני", המשכתי ל"וידוייו של מוח מסוכן" והגעתי כעת ל"תפוס אותי אם תוכל" של סטאן רידינג, שני האחרונים בתרגומם לצרפתית - גם עבור החוויה אבל גם מכיוון שלא תורגמו, לצער כולנו, לשפתו של בן יהודה. לא מבין כבר שום דבר.
במספר מקרים בעבר התייחסתי לתהליך ההפכפך-חמקמק של הפיכתו של ספר לסרט ולקושי הנדרש מאיתנו, הקוראים-צופים, 'להרדים' את הגרסה שהייתה נטועה בדמיוננו בזמן ולאחר הקריאה, לטובת הנאה מהגרסה המתוסרטת; שאחרת אנחנו בצרות וגם, במקרים מסוימים, הבמאי. פה הייתי אמור לפעול הפוך אבל נכשלתי. חטפתי לפנים, פעם נוספת ולמורת רוחי, שלהשוות ספר לסרט זה משהו, הזיה, בבחינה של לעג לרש. לא פחות. ובאמת אהבתי את הסרט ההוא של סטיבן שפילברג עד לפני כמה ימים, עת הכתה בתודעתי ההבנה שהאיש, עם כל המיליארדים בבנק והמעריצים וחברת ההפקה האימתנית והפרסים והמחוות ושיתופי הפעולה וכמה סרטים שבאמת נכנסו להיכל התהילה של אמנות הקולנוע - ובכן, האיש הוא, אהמ, שרלטן. פשוט שרלטן. אני רואה מפה איך הוא והתסריטאי-כוכב שלו ג'ף נתנזון, יושבים מול פרנק אביגנייל ג'וניור, זה האחרון כנראה נפעם מעצם העובדה שסטיבן שפילברג הגדול בכלל טורח לקבל אותו בלשכתו המפונפנת בבוורלי הילס או בהשד יודע איפה, ומשכנעים אותו ש"את זה לא צריך" וש"זו סצנה לא קולנועית" וכו' וכו' עד שרוקנו מתוכנו כמעט את כל הספר, השמיטו עובדות חשובות, עיוותו אחרות, ובסופו של דבר שמרו רק על "רוחו הכללית" של הסיפור. עצוב. בפרט שבראייה קפיטליסטית מצחינה הם צדקו: 52 מיליון דולר השקעה אל מול מעל 350 מיליון דולר הכנסות (רק מהקרנות, לא כולל מכירות די.וי.די והיתרי שידור ברחבי העולם) לא טועים.

עד כאן הקיטורים וכעת לספר עצמו. אין מלים - אוכל אצלכם? טוב, אשתדל מעט יותר: ספר שהוא פנינה אמיתית של ריאליזם (הו! הריאליזם!), תיעוד מאלף, עוצר נשימה וממקור ראשון של הפושע עצמו על מעלליו חוצי השנים והיבשות, בלי אף רגע אחד משעמם. פרנק אביגנייל והביוגראף שלו אינם נכנסים לכל מיני נבכי נפש והיבטים פסיכולוגיים סבוכים מתהומות הנשייה פשוט כי לא צריך. קודם, כי סיפורו של האיש כל כך מדהים שהוא -איך לומר מבלי שיישמע מוזר- מדבר בעד עצמו. מימיו כטין-אייג'ר סורר שעושה קומבינות עם כרטיס התדלוק של אבא שלו (רוכש כביכול מוצרים אך מחזירם מיד למוכר תמורת 60-70% במזומן) ועד לפרסומו כזייפן בינלאומי המבוקש בשלוש יבשות והנרדף במקביל ע"י האף.בי.איי, האינטרפול וסוכנויות שיטור מקומיות רבות. אחד הסוכנים הללו אף העיד עליו, שעם השטרות שאביגנייל גנב בחייו, ניתן בקלות למלא את כל קירות הפנתגון...

אבל יש גם דבר חשוב נוסף התורם לאמינותו של הספר ואמינות זו היא שבתורה מעבירה חוויה חיובית ובעיקר חדשנית לקוראים: אביגנייל הוא פושע המודע להיותו פושע. קרימינל. הוא לא מנסה לייפות את מעשיו או לתרצם באיזו שטות מביכה מז'אנר הריאליטי ובנוסח "הייתה לי ילדות קשה, תבינו"... לא ולא. להיפך. הוא בא להגיד לנו - "אנשים, נהניתי! עשיתי חיים משוגעים! הוריי לא החסירו ממני דבר וכל מעשיי נבעו מהקלות שבעשייתם ומכך שגיליתי, די מהר, שעם כסף זמין אתה משיג את היפות שבנשות תבל"... לפרצוף. בפרט שהסוף מוכר וידוע גם למי שאינו עכבר ויקיפדיה, אבל לא נהרוס לכם בספויילר מיותר.

"תפוס אותי אם תוכל" אינו ספר שייכנס לפנתיאון הסיפורת הלירית היפה, זו שמשמשת כרפרט בהדגמות של החוג לספרות באוניברסיטה העברית; הוא כתוב בשפה קלילה וקולחת, עמוסה במושגים מעולם הסלנג הניו-יורקי ומחיי היומיום של 'הנייטיבז' (בתרגום הצרפתי התעקשו להסביר לקוראים הכל בהערות המופיעות בתחתית העמודים) והכל מועבר מפיו של אדם המספר ממש כעת את סיפור חייו במלואו מול שוטר-חוקר או, להבדיל, קהל שבא להאזין להרצאה. ועם כל אלה, זהו ספר נהדר, מעורר מחשבה כמעט בעל כורחו (אז מיהו הפושע האמיתי ת'אכלס? התאגיד שגונב מאיתנו או זה שגונב ממנו?) ובפרט לתקופה זו של "הימים הנוראיים": מבקשים סליחה בכנות תהומית אך לא יכולים שלא להגניב מחשבה מלאת הערצה למי שטלטל קצת-הרבה קונגלומרטים של ממון ורשויות שלטון וחוק... כאלה אנחנו, בני זונות צדקניים.

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על Catch Me If You Can: The True Story of a Real Fake