ביקורת ספרותית על הצופן האלכסנדרוני מאת ויל אדמס
ספר בסדר

---

את הספר קראתי כשהייתי בכיתה ג'.
כן, זה חתיכת סיפור..
הלכתי לי לתומי בשוק קח-תן שהספריה אירגנה, ונתקלתי בספר הזה, ראיתי את הכריכה, "הצופן האלכסנדרוני" מתנוסס עליה, מעל פנים שעד עכשיו אני לא מבין של מי הן אמורות להיות, וכתובות מעניינות בשפה כלשהי, אולי הירוגליפים (אני לא ידעתי איזו, כאמור, הייתי בכיתה ג') שמעטרות את הכריכה, (באופן די מעניין, אם יורשה לי לציין).
קראתי את המאחורה, ולקחתי אותו.
בערך בפרק הראשון הבנתי שזה ספר לא לגילי.
אונס, התאבדויות...
זה לא גרם לי שום סוג של הנאה, בעיקר כי לא הבנתי חצי מהמושגים האלו, אני זוכר ששאלתי את אמא שלי מה זה נוזל זרע, כי מישהו הזכיר את זה בספר, היא התחרפנה כשהיא שמעה שאני קורא על זה, אבל הרשתה לי לסיים לקרוא.
אבל את הספר קראתי בנשימה אחת (טוב, אולי קצת יותר, הייתי בכיתה ג', ואם כל הכבוד, קראתי פחות מהר מעכשיו), אני נהניתי מאוד, אבל אני חייב להודות שעד סוף הספר שכחתי מי היו הרעים.(:
ועכשיו קראתי אותו שוב.
כן.. אני לא מבין למה אהבתי אותו.
באתי אם ציפיות, שלא נענו, באתי אם תקווה להיסטוריה טובה, לאקשן, קיבלתי רק את האחרון.
אולי הוא ספר מתח, וגמרתי אותו בארבעה ימים, אבל זה לא הופך אותו לטוב.
כתיבה שטוחה, הרבה יותר מדי דמויות, עלילה מסובכת..
התאכזבתי.
אבל לפחות ידעתי חלק מהחומר כשלמדנו אותו בבית הספר, כמו שנאמר, גם לספרים גרועים יש יתרונות.

» ביקורות נוספות של דריזט
» ביקורות נוספות על הצופן האלכסנדרוני