ביקורת ספרותית על התופת מאת דן בראון
ספר טוב

---

הרעיון - מעניין ומספק חומר למחשבה, הכתיבה - לרוב מהודקת ומשכנעת ובאפיזודה אחת אפילו עוצרת נשימה, אך לא פעם מייגעת, מפרשת את עצמה שוב ושוב למתקשים להבין וממחזרת מידע מעוד ועוד נקודות מבט שאינן מוסיפות שום מימד חדש לעלילה. כמו בספריו האחרים, גם כאן מנסה דן בראון לבנות על גבי סיפור מתח בלשי גם נדבך מחשבתי-חברתי-פילוסופי. במקרה זה הוא מפנה את הזרקור אל זרם מדעי-רעיוני הדוגל בשימוש בהנדסה גנטית כדי להציל את העולם מכלייה וכדי ליצור אדם טוב יותר ועולם טוב יותר. בגדול, בונה דן בראון את העלילה משני חלקים: שלב אי-הידיעה שבו הגיבורים, ואיתם גם אנחנו הקוראים, חותרים-נרדפים אל עבר הלא נודע, ושלב הגילוי בו התמונה העובדתית מתבהרת כמעט בבת אחת. שלב אי-הידיעה כתוב היטב ומניע את הקוראים בין הבנה ושליטה לבין ספקות וצורך להעריך את המצב כל העת מחדש. לעומתו, שלב הגילוי מרגש הרבה פחות. במיוחד לא אהבתי את הטוויסט שבו א' הוא לא א' אלא ב' וב' הוא לא ב' אלא ג' וג' הוא בעצם מיודענו א' - מה זה כל כך משנה ולמה זה חשוב (חוץ מאשר לנסות להיות עוד יותר מגניב ומתוחכם)? כמו לא די בזה, סיום הסיפור עושה לי תחושה של מופע מוזיקלי שבו הקהל אינו מורשה לעזוב בסוף ההופעה עם השיא של רגעי הסיום אלא נאלץ להמתין במקום עד שההפקה תפרק את התזמורת, הבמה, התאורה, הטריבונות וכו' ותקפל אותם באופן מסודר למשאית. בקיצור - ספר מעניין ומטרחן.

» ביקורות נוספות של יוסי
» ביקורות נוספות על התופת