“האם תמונה אחת דוממת, שצוירה בעבר יכולה להדהד ולהשפיע על מחזיק התמונה בהווה?
זה מה שקרה למרטי דה גרוט, כשהביט יום אחד אל התמונה התלויה מעל מיטתו, ולפתע זיהה כי מסגרת הציור שונה מעט מתמונת חייו, ציור נוף של ציירת עלומה שהשתייכה לאסכולת תור הזהב ההולנדי, העובר בין בני משפחתו. מדוע הציור נגנב והוחלף בזיוף? מה גרם למרטי לצאת למסע בעקבות הזייפן, כיצד המסע הזה ישפיע על חייו?
הפתיח לרומן באמצעות תמונה משפחתית עתיקה, מתכתב עם רומן המופת של אנטוניו מוניוס מולינה, הפרש הפולני, העוסק גם הוא בציור מאסכולת תור הזהב ההולנדי מהמאה ה-17, שספק אם צויר על יד רמברנדט, או על ידי אחד מציירי סדנתו. האם הדמות העלומה והמסתורית בציור, המשקיפה דוממת לחייו של גיבור הספר, לרגעי האהבה והבדידות, יכולה להשפיע ולהדהד לחייו?
את השאלות המפתיעות ומעוררות התהייה, מציב בשאפתנות, דומיניק סמית, בספרו התמונה האחרונה של שרה דה ווס. מתחילת הקריאה נעטפתי באווירתו הקסומה של הסיפור אותו יצר סמית באמצעות שלוש תקופות, המהוות צירי העלילה, המאה ה-17, המאה הקודמת, והנוכחית, לכל אחת קסם משלה, הן נארגות האחת לתוך השנייה כאריג פלמי מרהיב ומרגש ביופיו.
שרה דה ווס, ציירת הולנדית, גיבורת העלילה, שפעלה במאה ה - 17, מי שציירה את התמונה הגנובה, היא דמות בדויה, המבוססת על ציירת אמתית, שפעלה בתקופת תור הזהב ההולנדי, ג'ודית ייאנס ליסטר, Judith Jans Leyster, אמנית שהייתה בסדנת הצייר ההולנדי פרנס האלס. ליסטר, הייתה ידועה לבני תקופתה, ויצירותיה מצויות במספר מוזיאונים, אך היא נשכחה, עד לשנת 1893. היא עלתה במפתיע מהשכחה, הודות לחשיפת תרמית, יצירה ששויכה להלאס התגלתה כזיוף, תחת חתימתו המפוברקת הופיעו ראשי התיבות של ליסטר. האם היא זכתה לגילוי מחודש, כתוצאה מחשיפת התרמית, עדיין לא, יעברו שנים נוספות עד שתזכה להערכה כאמנית.
סמית, מספר את סיפורה של שרה, שבקשה להיות ציירת בעולם קשוח של גברים שדחקו את הציירות ואפשרו להן לצייר טבע דומם, ולא דמויות, או נופים בטבע שחייבו לצאת מהבית. שרה מאבדת את ילדתה, מוחרמת על ידי גילדת האמנים, משום שמכרה ציורים בניגוד לחוקי הגילדה, בכדי לשרוד. שרה נותנת ביטוי לדלותה וליגונה, ביצירה אחת, ילדה יחפה חיוורת, בשמלה בלויה הניצבת בקצה יער אפור בשלכת ומשקיפה בתלישות על אגם קפוא. מרחבי השלג הלבנים, מעוררים עצב. האם הציור הזה הוא היצירה היחידה של שרה ששרדה, כפי שטוענים החוקרים?
לא כך חשבה אלי שיפלי, חוקרת אמנות, ומשחזרת תמונות עתיקות, שהפכה את שרה דה ווס לפרויקט חייה, וחפשה עבורה צדק פואטי, שמקורו באחוות נשים הפועלות בעולם שוביניסטי. אלי טוענת שלשרה נותרה יותר מתמונה אחת, וציור הילדה הוא האחרון שלה, אותו העתיקה אלי. האם העתקה שימשה זיוף, האם הציור והזיוף גזרו את גורלם של מי שנגע בציור הילדה?
באמצעות אלי החוקרת והמשחזרת, סמית מציג את עולם הצללים של הזייפנים או החקיינים, את האופן בו המשחזר נכנס אל נפש האמן שפעל לפני שנים רבות, במטרה להבין את תנועותיו, את הטכניקה הנשכחת, לתת מענים לחומרים, ולערבוב צבעים ופיגמנטים שחלפו מהעולם, תיאורים נפלאים המוספים אמינות לסיפור, ומעלים שאלה נוקבת, מהי אמנות, האם מה שהעין רואה, או מה שהמומחים מגדירים עבורנו. לעתים קשה לדעת מהו מקור ומהו חיקוי משום שבסדנאות האמנים פעלו שוליות שציירו עבור האמן. האם חיקוי או שחזור הם אמנות, או רק חקיינות עלובה? הזיוף באמנות הוא גם מטפורה נהדרת ומעוררת מחשבה לחיים כזיוף מתמשך, לעומת האמת.
ציור שכבות הוא לא רק טכניקה, אלא גם מטפורה מרהיבה לחיים ולעלילת הרומן המרובדת משכבות המשתקפות האחת מתוך השנייה. סמית מספר לנו סיפור רב שכבתי, מצליח באמצעות הציור לבטא רגשות אנושיים. אלי היא מומחית לאמנות נשכחת, היא חשה קרבה לורמיר, אך היא אבודה בהבנת המניעים האמתיים של הגבר המבקש לממש אתה אהבה בלילה אחד מכמיר.
בעלילה תיאורים מדויקים של האמנים ההולנדים, ושל אלה הנמצאים במרדף אחר היצירות יקרות הערך. הספר מנסה להתמודד עם שאלה גדולה, מה מניע אמנית כשרה דה ווס שבקשה להיות פורצת דרך, או את אלי שבקשה להציג את תולדות האמנות בראיה נשית, מה המחיר שהן עלולות לשלם עבור האמת שלהן, האם מי שנדחקו, לשוליים יזכו להכרה או להארה מאוחרת?
הספר מנסה לפענח את סוד המשיכה האנושית ליצירות אמנות, ניסיון המתואר בפיוטיות מעוררת השתהות: "הצבעים בחלום חלביים ושטופי אור, לא הגשם מרכך אותם אלא הילה כחלחלה עדינה, רמברנדט פוגש בטכניקולור." (עמ' 236)
הנפשות הבודדות של העלילה מגששות את דרכן, למפגש שהוא כנקודת מגוז בציור עתיק, אליו מתנקזת היצירה ונמשך מבטו של הצופה, הוא השיא והשפל, העבר והווה, האמת והזיוף. מקום בו מתהווה שיווי משקל מחודש, בו היצירה האמתית והמזויפת יפגשו, מה תהייה משמעות המפגש?
שעת חצות חלפה, ואני מוצא את עצמי שוקע לאווירתו המהפנטת של הספר.”
