בחופש הגדול, שלחתי את שני הגדולים שלי לכנס מתרפ"ט לתשפ"א, שכלל הרצאה של עזרא יכין.
עם רב קו, כסף לקנות אוכל והוראה חד משמעית: להצטלם עם עזרא יכין. 
הגדול קצת התלבט בעניין, תרבות הסלבריטיז וסלפי עם סלב לא מוצאת חן בעיניו. בסוף הכריע שאם כבר להצטלם עם מישהו - אז עדיף עם עזרא יכין שעשה דבר או שניים בחייו למען המדינה, ולא עם סתם סלב כמו זמר או שחקן.
כשלעצמי, הסיבה המרכזית שבשבילה רציתי את התמונה ה

לא, מצטערת, אני לא מאמינה. אני לא רוצה, אני לא מוכנה, אני מסרבת להאמין בזה.
או בעצם, אני כן מאמינה.
מאמינה באהבה. לא מושלמת, לא הוליוודית, אבל כן יפה ובהחלט בת קיימא.
מאמינה ביחסים בין אישיים שיש בהם נחמה וידידות וטוב.
מאמינה באחים שאוהבים זה את זה. ורבים, כמובן, ואומרים דברים איומים, אבל אחים, כאלה שהיחסים ביניהם טבעיים כל כך, ורוב המילים מיותרות כי כל כך הרבה חוויות עברו עליהם יחד שמבט לבדו

יש מספר סופרים (והכוונה גם לסופרות) אשר אין לי ספק כי במבחן קריאה עוורת מבלי שאדע את זהות הכותב, הייתי מזהה אותם. צרוייה <mark>שלו</mark> היא אחת מאלו. יש משהו בסגנונה אשר אינו משאיר יותר מדי מקום לטעויות. לא קראתי את כל ספריה אלא רק את חיי האהבה ואת בעל ואשה ובכל זאת אני כבר מזהה את הסגנון.


האמת היא שהטריגר לקריאת הספר היתה העובדה כי אחת מגיבורות הספר היא בוגרת הלחי. קראתי רבות על התקופה הזו שקדמה להקמת

יש לי הערכה רבה ל<mark>צרויה שלו</mark>.
היא עברה הרבה בחיים והציפיות ממנה גבוהות מאוד מין הסתם: אביה מבקר ספרות, אחיה מתמטיקאי וסופר ובן דודה הינו מאיר שלו.
במהלך חייה נפצעה בפיגוע, התחתנה בשנית וכתבה ספרים שבעיני היו בלתי נשכחים ולמרות שקראתי אותם מזמן, תוכנם עדיין מהדהד בי.
כשקראתי את ״חיי אהבה״ בפעם הראשונה הזדעזעתי מהדרך שבה התבטאה. היא הייתה וולגרית בעיני, חסרת מעצורים ובעלת פה מלוכלך.
באותה תקופה, ב

הכתיבה של <mark>צרויה שלו</mark> מהפנטת. יש רגעים שקראתי ולא יכולתי לעזוב את הספר, עוטפת מילים כמו בשיר יפהפה, בהרמוניה מוחלטת. יש רגעים שמרגישים כמו רומן סטנדרטי ויש רגעים של שירה קולחת. זה הכי מדהים שיש. הכתיבה בספר הזה מעט בילבלה אותי לרגעים. לפעמים מתחילה הכתיבה בקו מחשבה אחד ופתאום יוצררת דיסוננס כשמדובר בכלל על מישהו אחר. מאוד התקשתי להיות בתוך הספר כל הזמן. יש דמויות שהרגישו לי שחפפו. קטע שלם מנקודת מבט

היא הייתה שם בשבילו, תמכה בו כשאמו חלתה , כשאמו נפטרה.
היא אהבה אותו, הוא אהב אותה, הוא עזב אותה.
איריס נשואה עם שני ילדים מתבגרים סוחבת את האהבה הישנה ואת פצעיה
הפיזיים והנפשיים שהותיר בה הפיגוע , אותו פיגוע ארור שהרס את גופה.
אחרי <mark>שלו</mark>שים שנה, פוגשת איריס במרפאת הכאב את ד"ר איתן, איתן אהוב ליבה, אהוב נעוריה.
הכול מתעורר מחדש, הגעגועים, הזיכרונות והרגשות .
איריס נקרעת בין האהבה העצומה לבין

המשוררת לאה גולדברג כתבה בשירה "שארית החיים" את המילים הבאות: "שְׁאֵרִית הַחַיִּים הִיא תְּבוּנָה אוֹ סִכְלוּת ולָךְ הַבְּרֵרָה".
אכן <mark>צרויה שלו</mark> בחרה נושא נכבד לעסוק בו, מה שהיא מגדירה כ"שארית החיים" – מונח גמיש הניתן להתאמה עבור כל אחת מהדמויות המרכזיות בספרה, בלי קשר לגילן. זו תקופה ללא גיל – היא מתחילה כאשר אדם מעז להסתכל על חייו ולהתחיל לעשות את ההשוואה הבלתי נמנעת בין חלומות הילדות לבין המצי

כבר מזמן לא הרגשתי כזו תסיסה של אלימות פנימית כלפי דמות ספרותית. יערה, גיבורת הספר הזה, היא אחת הדמויות הכי מרוכזות בעצמן, אנוכיות, מעצבנות ומטריפות את הדעת שפגשתי אי פעם בספרים או במציאות. אני לא יודעת אם זה שהצלחתי לשנוא עד כדי כך את הדמות הראשית אומר שהספר רע. אולי זה דווקא אומר שהוא טוב. אבל לא נהניתי, לא הרגשתי הפעם ש<mark>צרויה שלו</mark> מצליחה לגעת במשהו אמיתי. אנשים אמיתיים לא מתנהגים כך, גם אם הם

בשבועיים האחרונים אני עצובה מאוד. התוכי שלי, ציפורי, נפטר אחרי 13 שנים שבהן היה חלק בלתי נפרד מחיי. הוא ליווה אותי מתואר ראשון ועד לימודי הדוקטורט, היה לצידי כשהקמתי את העסק שלי, בטוב וברע. ועכשיו, בפעם הראשונה אחרי 13 שנה, אני חווה שממון עמוק, רִיק שקשה למלא. אולי מתוך רצון לעזור לי למצוא נחמה, אחותי הביאה לי את הספר כאב מאת <mark>צרויה שלו</mark> – ספר שמדבר על כאב במובנים הכי עמוקים שלו, וזה הרגיש לי כמו בח