****


אין צורך באסטרואיד ענק שיתנגש בכדור הארץ, או סערת שמש שתשרוף את כולנו. גם לא בפטריה אטומית של איזה רודן מרושע שילחץ על הכפתור האדום, ולא בתזוזה הרסנית פתאומית של קרום כדור הארץ והלוחות הטקטוניים. אפילו לא באיזה ווירוס קטלני, מוטציה של שפעת עופות שלא תימצא לה תרופה. לא, לא צריך שום דבר דרסטי או דרמטי ממש. מספיקה מתימטיקה פשוטה. כי אנחנו, כמו שאנחנו, בני אדם, מתרבים מהר מדי.
לפני חמשת אלפים שנה היינו כמה עשרות מיליונים. קצב ההתרבות היה נמוך יחסית, אבל עדיין היתה עלייה איטית במספר בני האדם על פני הכדור. למזלנו, אני מניח, באה המגפה השחורה בסביבות שנת 1350 וכילתה כשליש מאוכלוסיית העולם, מה שהיה די מבאס בשבילם אבל נקודה חיובית מאוד עבור דורות ההמשך, שחיו ברווחה גדולה יותר עקב "פינוי" משאבי הטבע הקיימים, ולא במקרה גם התחילו את תקופת הרנסנס. כל צמיחה גדולה חייבת להתחיל מנקודת שפל, כנראה. היי, תראו אותנו כאן בישראל. אבל במאה האחרונה, בעיקר בתקופת הבייבי-בום שלאחר מלחמת העולם השניה, ועקב שיפור ניכר בתוחלת החיים ואיכות הרפואה - קצב ההתרבות היה עצום במונחים היסטוריים - 1.76 אחוז לשנה. היום אנחנו עומדים על כשבעה מיליארד נפשות, והתחזיות של האו"ם צופות שבשנת 2050 יחיו על הפלנטה הלא גדולה הזאת בין 8.3 ל-10.9 מיליארד, שני מיליארד לפה או לשם, ויחי ההבדל הקטן. בעוד זמן לא ארוך, אגב - שנת 2150 (נגיד, הנינים שלנו?) - אוכלוסייתו הצפוייה של כדור הארץ אמורה לעמוד על מספר כלשהו בין 3.2 מיליארד (אם הדברים לא יילכו חלק ממש. יענו כמה אסונות טבע, דלדול משאבי טבע וכדומה) לבין, תחזיקו חזק, 24.8 מיליארד. ואלה, מיינד יו, התחזיות של האו"ם, לא הגוף שמצטיין בתחזיות כלשהן, או אם חושבים על זה, לא מצטיין ממש בשום דבר שהוא נוגע בו.
למי שהמספרים האלה לא מדברים אליו ולא נשמעים חמורים מדי, כי בתכל'ס צריך בסך הכול לבנות עוד כמה שכונות במערב ראשל"צ, צריך לחדד את העובדה שלגידול אוכלוסיה שהוא כמעט מעריכי במספרים האלה יש השפעה עצומה על כל תחומי החיים, לא רק על נדל"ן או טריטוריה, אלא גם על ניצול משאבי טבע, חומרי גלם למזון, זיהום אוויר, היכחדות בעלי חיים, הזדקנות אוכלוסיה והפניית משאבים במערכת הבריאות עד כדי קריסת מערכות, עניינים אקטואריים ופנסיוניים, וגם על תחומים משניים יחסית כמו בעיות אתיות ופילוסופיות, תכנון ילודה וכדומה, שגם כל אלה גדלים במקביל לאוכלוסיה, בצורה מעריכית.
המסקנה - אסון. אסון זוחל, אבל קטסטרופלי. כמו אצות שגדלות אלפי שנים באיזון סביבתי על שטח המחיה שלהן באגם מסויים, עד ששינוי אקולוגי פעוט כמו איזה פלנקטון קטן שנכחד, מפר את האיזון באופן כזה שהן מתרבות בקצב מהיר הרבה יותר עד שהן מכלות את כל המזון באגם ומתות.

****

היום זה לא נראה איום אמיתי. הרי עד שהנינים שלנו יגיעו למצב ההיפותטי שלא יהיה מספיק מזון כדי להאכיל את כל אוכלוסיית העולם ויהיה צורך להרוג בשביל אוכל לילדים (של הנינים), נגיד, כבר תימצאנה וודאי שיטות יצירתיות לעקוף את הדבר הזה, וכולם יחיו באחווה ושלום ושפע לנצח. למה? כי ככה אנחנו חושבים. אנחנו לא יכולים לעכל אסונות גדולים, אז מתמקדים באסונות קטנים שאפשר להתמודד איתם כמו המינוס בבנק ושבילי האופניים בתל אביב, ובאשר למניעת האסון המתקרב? את זה אפשר לעשות בזירה הבטוחה והמוכרת. הפרדת פסולת, הנדסת מזון, אנרגיה ירוקה, פיקוח על ילודה, הקלות מס למשפחות קטנות והבלים נוספים. יהיה בסדר.

****

ובאשר לספר של דן בראון, שלשמו נתכנסתי כאן היום. כרגיל אצלו, דן בראון לוקח כמה עובדות מעניינות (הפעם זה כל הקטע הזה של התפוצצות אוכלוסין שחפרתי עליו פה למעלה), משלב אותן ביד-אמן עם סיפור אמנותי-רנסנסי-חידתי-איקונוגרפי-דתי-נבואי-אפוקליפטי-שמתגולל לאיטו וחושף את האמת האיומה שמאחוריו, והכול כהרגלו מתרחש בנשימה עצורה תחת רחובותיה של עיר אירופאית נבחרת בהשתתפותו של רוברט לנגדון בגילומו של טום הנקס ויפהפיה תורנית דוברת איטלקית.
לא, זה לא זלזול. כי השף דן בראון לוקח את מנת-הנוסחה שלו ומוכר אותה לעשרות מיליונים שקונים את הספרים האלה לא סתם. הוא פשוט עושה את זה טוב. כן, יש מלא בולשיט על הדרך, וכן, לא צריך את כל החרא הימי-ביניימי הזה כדי לפתור את התעלומה, אבל אני מודה שזה כיף לקרוא את הספרים שלו פעם ב-, לגחך בעליונות כששוב הנבל חושף את תוכניתו לפני הזמן כאילו היינו בעוד סרט פתט של ג'יימס בונד מהסבנטיז, ולכמה שעות לנסות לקרוא סתם בשביל הפאן ולא בשביל לחפש חורים בסיפור. יש מתח? יש ציורים רנסנסיים שבתוכם מסתתרים רמזים להמשך (למה, למען השם?)? יש יפהפיות מסתוריות? יש תפניות בעלילה, שאת חלקן ראינו מתקרבות מקילומטר וחצי אבל בכל זאת? יש זוועה שמתקרבת ובלתי אפשרי יהיה למנוע אותה? הטובים מנצחים? הקשרים נפתחים?

יש הכול. אז מה אתם עוד רוצים? מה?

אני אוהבת לקרוא ספרים שמעשירים אותי, שגורמים לי לחשוב. אני אוהבת לקרוא ספרים ששולחים אותי לברר ולחקור על נושאים שמוזכרים בהם. אני אוהבת תעלומות ומתח. ואחרי שאמרתי את כל זה, מה אני לא אוהבת... לא אוהבת הרצאות מייגעות, הארכות יתר על המידה ... אם הייתי רוצה קורס בהיסטוריה הייתי נרשמת לאחד כזה. במשפט וחצי, שוב הפרופ' הלא מפוזר מצליח לפתור תעלומה שמאיימת על העולם, כמובן בסיוע עלמת חן שאוטוטו מתאהבת בו. נחמד אם יש לכם זמו מיותר

אמביוולנטיות חריפה תקפה אותי בזמן קריאת הספר הזה, לא פחות מהפרעה דו-קוטבית (נו, ה-בי-פולריות שתקפה את קתרין זיטה ג'ונס, הכוכבת הכי סובלת כרגע בשמי הכוכבים), וכל כך למה? כי מצד אחד מדובר בספר נחות ומופרך שכתוב בחוסר כישרון בולט, ומן הצד השני הספר מענג מאוד ובעיקר מהנה חובבי אומנות מושבעים (כמוני).

משל למה הדבר דומה? דן בראון הוא שף של סעודת גורמה, שמגיש אותה בכלי פלסטיק משופשפים ושרוטים. באמת, מר בראון, יש גבול! יש לך חידה בלשית לא רעה, טוויסט מצויין, שפע של יצירות אומנות מרהיבות, היסטוריה עשירה, ואתה, לצערי, לא ממש יודע לכתוב. אז מה עושים? משתמשים בכלים הגרועים שלך? לא ולא. לוקחים סופר דלפון ומוכשר, משלמים לו כמה עשרות אלפי דולרים (פסיק קטן בהתחשב בהכנסות העתידיות), נותנים לו הרשאה בלתי מוגבלת לנכש, לעקור, למחוק, לתקן, להשליך, להוסיף, לקרוע, לערבב ובקיצור, לפרום ולתפור מהתחלה.
כולנו היינו נשכרים. (גם אתה, אגב).

בספר הזה מגיש לנו בראון סעודה בת שלוש מנות.
מנה ראשונה - אין.
מנה עיקרית - פירנצה.
תוספות- ונציה.
מנה אחרונה - (מחמת הספויילר אני מנועה מלנקוב בשם העיר).
מי ששמות כמו הדואומו, מגדל הפעמונים של ג'וטו, שערי גן העדן, ארמון וקיו, פונטה וקיו, ארמון פיטי, האופיצי, ארמון הדוג'ה וככר סן מרקו עושים לו צמרמורות של התרגשות, כדאי שיקרא את הספר הזה.
מי שהשמות שלעיל לא אומרים לו כלום, ויצירת האומנות הכי מוכרת לו זו תמונת הילד הבוכה, או שהוא אוהב להתאים את צבע הציור לצבע הספה בסלון, מוטב שיתרחק מהספר כמו מאש, כי הספר יפיל עליו תרדמה.
ולדעתי, כדאי מאוד לקרוא את הספר בקרבת מחשב ולהעלות בוויקיפדיה את התמונות וקצת הסבר היסטורי של שמות המקומות המתוארים בספר. אני, שהייתי בפירנצה פעמיים (ומוכנה בכל עת לארוז מזוודה ולנסוע שוב אל העיר היפה ביותר בעולם), נהניתי מאוד לראות בזמן הקריאה את תצלומי הארמונות, הגנים, יצירות האומנות, הגשרים והפסלים. ההתבוננות הזאת ממחישה את הדרך שעושים לנגדון ובת זוגו.

וכאן אני נאנחת אנחה גדולה ומרה, כי אחרי ההתפעמות שלי מן האומנות ומן הארמונות וההיבטים ההיסטוריים של היצירות, עלי לנחות שוב אל הספר הבינוני והמופרך הזה ולהסביר לכם אם זה כל כך יפה למה זה כל כך טיפשי.

מעשה בכדור הארץ שלנו, שעד שנות העשרים של המאה הקודמת היה מלא בשני מיליארד אנשים. מהם סכלים, מהם חכמים, אבל החכמים גם הם סכלים, וכל כך למה? מפני שאותם ממציאים וחוקרים ורופאים הדבירו מחלות והמציאו המצאות חשובות שהאריכו את תוחלת החיים של יושבי הכדור הזה. וכך קרה, שמספר יושבי כדור הארץ טיפס במאה האחרונה משני מיליארד ליותר משמונה מיליארד! וכדור הארץ המזוהם שלנו עם החור באוזון ועם אפקט החממה לא יכול לעמוד בפני התפוצצות אוכלוסין מעין זו.
למה אם כך אנחנו זקוקים? לאיזו מגיפה קטנה ונחמדה שתשמיד שליש מיושבי הכדור הזה, ובכך תתן חיים לנותרים. אבל אללי, איך נארגן מגיפה אם החוקרים והרופאים מדבירים אותן בעודן באיבן?
בעייה.

ובארץ שוויץ, המדינה הכי ניטרלית באירופה, שלא המציאה כלום חוץ משוקולד (נא לא לזלזל, אפרתי, מכורה לשוקולד שכמותך), שעון קוקיה ומוזיקת יודל, קם חוקר-ממציא אחד שמתגעגע מאוד למגיפת האבעבועות השחורות, שניקתה את אירופה במאה ה-14 מעודף אוכלוסין, ויצרה את האקלים לפריחת הרנסנס. מכיוון שהוא מיליארדר וגם מטורף, הוא מחליט לחסל שליש מיושבי עולמנו למען כל השאר, ובדרך הוא משאיר כתב חידה המוביל אל המקום שבו טמן את זרע הפורענות.

כתב החידה נשען על יצירתו של דנטה אליגיירי הקומדיה האלוהית, והפרק הפותח ששמו התופת, כשם ספרו של דן בראון (או הפוך). הספר מכביר פרטים על יצירה אלמותית זו בלי לשעמם לרגע, ואם רציתם לדעת, הרי שהיצירה איננה קומדיה כלל וכלל. אלא שבאיטליה של הרנסנס יצירה שנכתבה באיטלקית גבוהה נקראה טרגדיה, ואילו יצירה ספרותית שנכתבה בדיאלקט, היא לשון העם, נקראה קומדיה.
תתוודעו אל דנטה, אל וירגיליוס מורהו, אל ביאטריצה אהובתו, אל הצרות שגרמו לו הפלורנטינים, יושבי פירנצה, אל חלקיה של היצירה המונומנטלית הזאת, המתארת מסעו הארוך של דנטה דרך הגהינום אל גן העדן. תקראו על יצירתו של בוטיצ'לי "התופת" על פי יצירתו של דנטה ואיך היא מככבת בסיפור הבלשי הזה.
שמתם לב, בוודאי, שבכל פעם שאני נוגעת בסיפור המסגרת, ההיסטוריה האומנותית מדיחה אותי מדרך הישר. ובכן, נחזור אל המדען המטורף.

רוברט לנגדון, מיודענו האייקונוגרף (מומחה לתורת הסמלים), פרופסור באוניברסיטת הרווארד, מתעורר בפירנצה בבית חולים, פצוע בראשו וסובל מאמנזיה. מהר מאוד מנסים לרצוח אותו על ללא עוול בכפו (!) והוא מצטרף אל עלמת החן הגבוהה, הדקה ויפת התואר סיינה ברוקס, הסובלת מעודף אינטלקט, איי.קיו. 208 (לא 200 ולא 210) ומבדידות תהומית.
שניהם רצים ומתחבאים, בורחים ונמלטים, ובדרכם הם חולפים מעל ומתחת וליד יצירות אומנות נפלאות, שחלקן סתם נהדרות וחלקן משמשות פתרונות לכתב החידה שהשאיר המדען המטורף.
בראון אוהב אומנות ואוהב לתאר אומנות. לעיתים קרובות הוא עושה זאת בארכנות יתר, ואזכור של יצירה מביא בעקבותיו שפע של תיאורים והסברים היסטוריים (שמהם לא סבלתי כלל וכלל, ההיפך), אך עלולים לעייף חלק מכם.
בשלב מסויים דן בראון הופך את הקערה על פיה. הרעים נעשים טובים, הטובים נעשים טובים יותר, ולנגדון המסכן מתבלבל לגמרי. גם אני איבדתי לכמה דקות את עשתונותי, וקראתי פעמיים את ההסבר למהפך הזה כדי להבין במי עלי לתת אמון מרגע זה ואילך.

סיומו של הספר עם כל ההסברים הפילוסופים, המדעיים וההתגייסות הכוללת של גיבורי הסיפור למציאת פתרון לעודף האוכלוסין, מייצרת שמאלץ בכמות לא מבוטלת.
את צופן דה וינצ'י קראתי 3 פעמים (!) לא בגלל איכותו, כמובן, אלא בגלל החידות ופתרונן.
את מלאכים ושדים קראתי פעם אחת ויותר לא אקרא. גם את הספר הזה לא אקרא יותר מפעם אחת.

הכיכוב לספר מושפע מהאמביוולנטיות המוזכרת לעיל. אם אככב את ההנאה שהספר גרם לי, אתן לו חמישה כוכבים.
אם אככב את ערכו הספרותי והכישרון שבו הוא כתוב, אתן לו שני כוכבים.
כפשרה, הענקתי לו שלושה כוכבים.

ספר מעולה.
מרתק.
מלא מתח ודרמה.

לפעמים כשאני פוגשת תיאוריות קונספירציה על הקורונה
או תיאוריות של מתנגדי חיסונים
מרגיש לי שהם לקחו מהספר הזה השראה.

אין ספק שיש הקשרים בלתי ניתנים להפרכה בין שני הסיפורים
על איזה זן חזק ומסתורי של חיידק או מה שלא הייה שתוקף את העולם
על התוצאות שלו.

קצת אכזב אותי לגלות מיהרודפים אחרי רוברט לנגדון. זה מותיר בעלילה חורים בחוסר הסבר איך לנגדון לא הבין וגילה זאת קודם.

ספר מותח מאד עם הרבה עלילות ותפניות והתייחסות ליצירות אומנות קלאסיות בתחומים של אדריכלות, ספרות ועוד.מבחינה זאת הוא מאד מעשיר, וגם גורם לי לרצות חזור לחלק מהמקומות האלה שכבר הייתי בהם עם התבוננות אחרת. מעבר לזה לקראת סוף הספר כבר יש כל כך הרבה תפניות שהסיפור הופך להיות לא אמין ומעייף מאד. אתמול ראיתי את הסרט שנעשה בעקבות הספר ודווקא הסרט יותר טוב מהסרט. השינויים הקלים שנעשו בו הופכים אותו להרבה יותר אמין.

אני אוהבת את דו בראון, הוא גורם לי לחשוב- זה לא רגיל שספר מתח שולח אותך לגוגל כדי להרחיב את ידיעותיך.
אז נכון, לא תמיד הכתיבה שלו מדוייקת, והרבה פעמים היא מאוד מגמתית כדי להניע את העלילה אבל בהחלט למדתי דבר או שניים.
יש לי המון מה לכתוב על הספר, אבל אני לא רוצה לחשוף את פרטי עלילה. רק אציין שיש בספר חלקים שגובלים בגאוניות וגרמו לי להעריך מחדש את דן בראון אחרי כמה ספרים חלשים.
על העלילה בקצרה- (מעט ספוילר, לא משהו שלא תגלו בעמ 100 וחדי המחשבה ביניכם אפילו בעמ 50)
בספר החדש שלו דן בראון שוב כותב על רוברט לנגדון המומחה לסמלים שאהבנו בצופן דה וינצ׳י ומלאכים ושדים.
הפעם לנגדון מתעורר בבית חולים בארץ זרה, סובל מפציעת ראש ומאמנזיה קלה, הוא לא זוכר מה הביא אותו לשם ואיזה יום היום והמתח בספר נבנה כבר מהעמודים הראשונים כשלנגדון נאלץ לברוח כדי להציל את חייו ממתנקשת.
הוא חובר לרופאה שטיפלה בו כדי לנסות לפענח ציור שמבוסס על ״התופת״, חלק מהקומדיה האלוהית של דנטה.
בין חיפושים, טיולים באתרים היסטוריים והתבוננות ביצירות אומנות לנגדון מבין את גודל הזוועה שאיתה הוא מתמודד-
מישהו מנסה לשחרר וירוס קטלני בעולם כדי למנוע את התפוצצות האוכלוסין הקרבה ובאה. מישהו שמאמין שאם לא ייעשה מעשה כעת,בעוד 100 שנה העולם כולן יסבול מעוני, מרעב, ממחלות.
אנשים ירצחו ויבזזו אחד את השני כדי להילחם על מעט משאבים שנשארו בעולם. (כשקראתי את הספר הזה חשבתי הרבה על אלון וחיבתו (או חששו)לעתיד אפוקליפטי).
למרות התמונה הקודרת לנגדון לא מאמין שמגפה שתשמיד חלק גדול מאוכלוסיית העולם היא הפתרון, אז הוא עושה מאמצים כדי למצוא את המגפה הזו לפני שהיא תתפרץ.
הבעיה היא מובן שמי שתכנן את המגפה לא השאיר פתק עם נ.צ מדוייק של המקום בו הכל יקרה, אלא השאיר מסלול של חידות וסמלים לשם- בדיוק המסלול שלנגדון אוהב. כזה שעובר בין אתרים היסטוריים וארכיאולוגיים, יצירות אמנות היסטוריות וספר קלאסי אחד של דנטה.
הספר הזה מעורר מחשבה, כי על פניו נראה שאנחנו אכן על סף פיצוץ אוכלוסין.
אנחנו מדחיקים את זה וממשיכים להביא ילדים לעולם, לכלות את המשאבים שיש לכדור הארץ לתת לנו, להגדיל את החור באוזון והכל למרות שיתכן שילדנו (או נכדנו, או נינינו) יאלצו להילחם על חייהם בעולם אכזר וקשה מאוד. ייאלצו להילחם על קצת מים, או מעט מזון.

בקיצור- ספר מתח עם קצת ערך מוסף. מקורי, מפתיע, מזעזע ומרתק.

לפני שנה וחצי בערך התלוננתי פה בביקורת שההצלחה של "צופן דה וינצ'י" גרמה ליותר מדי סופרים לנסות לחקות את דן בראון ולכתוב ספרים מביכים במיוחד. ובכן, ידידיי, בשורות רעות - גם דן בראון מנסה לחקות את עצמו והתוצאות מביכות אפילו יותר.
הבעיה כפולה: לא רק שהוא לא מנסה לחרוג אפילו במילימטר מהנוסחה המוכרת שלו, אלא שגם את הנוסחה הזו הוא מבצע באופן גרוע במיוחד.

עד עמוד 400 בערך הספר מתנהל בדיוק (אבל בדיוק!) לפי המתכון של הספרים הקודמים, החל מגילוי החפץ המסתורי שמרמז ליצירת אמנות ידועה, דרך שפע של קתדרלות, קברים, מוזיאונים ומומחים, ידידים עשירים ברגע הנכון שמסדרים טיסה במטוס פרטי, ארגונים מסתוריים חובקי עולם וכו' וכו'. יש הרבה סופרים שחוזרים על פורמט מוכר, כמו ידידנו לי צ'יילד, אבל הם מצליחים בכל זאת להפתיע, בעוד שכאן הכל היה צפוי מקילומטר: הגעתם לקבר שמתאים בדיוק לתיאור בצופן? כנראה שזה לא זה. רודף אחריך איש מסתורי? עד מהרה הוא יסתבר כידידך הטוב ביותר. אתה נמצא בבירת אמנות אירופית היסטורית? חבל, אתה צריך להיות בבירה אמנותית אירופית היסטורית אחרת לגמרי. וכך הקורא מוצא את עצמו מפהק אפילו ברגעים שאמורים להיות דרמטיים במיוחד.
באשר לביצוע, נדמה שדן בראון עף על עצמו לגמרי בכל פרמטר אפשרי. הקטסטרופה העולמית מוגזמת, הפרשנות המיסטית מעייפת, התפנית הדרמטית אמינה בערך כמו פרק ב"הומלנד" והכל פשוט ארוך יותר מדי. אם היו מוותרים על כל הציטוטים הכפולים של דנטה או על ההסברים שחוזרים על עצמם לדמות אחת ששומעת מה שהדמות השנייה כבר הבינה אחרי שהדמות השלישית הסבירה לה ארבעה פרקים קודם, הספר היה מתקצר ב-100 עמודים ולא היה קורה לו כלום.

והיות שהספר באמת הרגיז אותי, כמו גם את שאר בני הבית שקראו את הספר, עוד כמה תלונות לסיום:
קודם כל, מה הסיפור עם ההגזמות? למה כל דמות צריכה להיות סופר-גאונה (אייקיו 208? סירייסלי?) וכל תמונה הכי מפורסמת וכל קתדרלה מדהימה ביופייה? חשבת שאם זה יהיה סתם מוצלח לא נאמין לך?
וזאת רק אני או שהדמות של ואיינתה, המתנקשת קצוצת השער, קצת יותר מדי דומה לליסבת סלאנדר?
ואם כבר הזכרנו את לי צ'יילד, למה לג'ק ריצ'ר תמיד יש זמן לעצור לקפה וסנדביץ' ורק לנגדון יכול להתרוצץ בכל אירופה בלי לישון, לאכול או לשתות קצת ממזרקה מפוארת ורבת סמליות מהמאה ה-12?

כשמשלבים את כל אלה ביחד, הסבלנות שלי לרוברט לנגדון מתחמק ממתנקשים תוך כדי שהוא מברבר בלי הרף על אמנות ימי-ביינמית במין סיור מוזיאונים אקסטרים היא בהחלט קצרת טווח. אני חושבת שכולנו צרכים להסכים עם אחי, שאמר שצריך לקוות שדן בראון לא יחליט לכתוב ספר על הסמליות של מגילות מדבר יהודה. דמיינו את הפרופסור המתלהב הזה מתרוצץ במוזיאון ישראל.

אני זוכרת את עצמי ברכבת ופתאום הראיה מתערפלת לי ואני מנסה לפקוח את העיניים ולא ממש מצליחה.
כאילו משהו סימא את העיניים ועירפל אותם עם דוק של ערפל. חזרתי לחדרי בזחילה על ארבע .
לבסוף התברר שחטפתי מלריה,ואם לוקחים כדורים קטנים ושחורים זה עובר לעולמים.

ולעלילה בספר שהזכירה לי את כל העניין:
הוזכר רבות בספר על המגפה השחורה שהיא כמובן מחלת האבעבועות שחורות. מגפה שקטלה שליש מאוכלוסית אירופה בזמנו
ויצרה כמובן פחד רב והיא הייתה הטרור הגנטי הראשון שהגיע מסין והקמבודים פיזרו אותה בשמחה לכל עבר..

"ואם היו אומרים לך שאם לא תלחץ על הכפתור ממש עכשיו,המין האנושי ייכחד במאה שנים הבאות? היית לוחץ? גם אם
פרוש הדבר שאתה עלול לרצוח חברים,בני משפחה ואולי אפילו את עצמך." רק להתקרב לשאלה מפחיד אותי.

הרעיון המרכזי שסביבו חגה העלילה היא העובדה שאנו מתרבים יותר מדי .השאלה מה יהיה בעולם עם
ילודה אינסופית ולא מבוקרת. מה יקרה לפלנטה שלנו, לאן נלך כשהכדור יפסיק להסתובב? איך נשלוט במספרים .

יש פה סיפור על טרור גנטי .אפילו יש הוראות איך ניתן למצוא את "המפלצת" המאיימת בטרור על הדנא שלנו.
והיא נמצאת לא פחות מאשר בקומדיה האלוהית של דנטה שלאורך כל הספר משתרבבת ביופיה.
העלילה התחילה בפירנציה עברה לונציה ומשם לטורקיה ולמקדש החכמה "איה סופייה" שהתאורים יפים ממש כמו במציאות.

וכמובן לאורך כל הספר הרבה ידע הסטורי צץ עם הסברים מפורטים על מוסיקה תרבות כתבי סתרים קליגרפיה ועוד....
ולא לשכוח שכירי חרב , יריות מבוכים ...היה מרתק לתת קפיצה כמו שדן בראון עושה בכל ספר שלו
אבל זה לא מוריד מהיופי כנראה בכל הספרים שוב ושוב.

הספר זורם ומותח ולא משנה שזה כמו לקרוא תסריט הוליוודי רב מכר. הוא מספק את הסחורה בהחלט,

שני צדדים למטבע- מצד אחד זהו דן בראון קלאסי. מצד שני, הוא עוסק בנושא מרתק, ומצליח להפתיע אפילו קורא וותיק.

אז אמרתי, דן בראון הוא דן בראון. צופן דה וינצ׳י, מלאכים ושדים, הסמל האבוד, התופת- כולם בנויים על אותה תבנית, ואף אחד מהם לא מחדש חידוש ספרותי כלשהו. ההבדל הוא רק בסיפור הרקע. החיסרון העיקרי הוא שזה כבר לא אמין. לנגדון בהרפתקאה רביעית- ומתנהג כאילו זאת פעם ראשונה שלו. די , חלאס. תכניס כבר לראש המבריק שלך שאתה מבוקש בתחום, ושיווצרו לך עוד ועוד אויבים.

ספויילרים עוד בעייה שנוצרת היא חוסר ההקשר- אם ב"צופן דה וינצ׳י" יש קשר לאומנות ולסמלים, כאן כבר הקשר נהיה רופף ומאולץ. למה הביולוג המטורף החליט לשים מפה של התופת? מי הוא רוצה שירדוף אחרי זה? לא ברור, ואפילו מיותר. כל נסיפור יכל להתרחש גם בלי לנגדון- ביולוג משוגע ואפוקליפטי מחליט לשים קץ לבעיית ההתרבות האנושית. ואגב, אפילו לא מצליחים לעצור אותו. בכוח הוכנס כאן הפן האומנותי, זה לא אמין בכלל.

מצד שני- בראון הוא כותב מתח מחונן, מהטובים יותר. אם מתעלמים משתי הבעיות שמניתי- הספר מצויין. הוא מגוון, הוא מבוסס על המציאות, והוא בעיקר פותח את הראש להרבה שאלות- מה נעשה עם האתיקה המדעית? האם היא רלוונטית? מה מקומו של האדם בהשפעה על האבולוציה שלו? האם יום אחד נמנע מעצמנו לחקור כי הגענו לגבול מסוכן?

לסיכום- מי שאהב את הקודמים- יאהב גם אותו. מתח משובח, אינטלקטואלי. מי שהתייאש אחרי "הסמל האבוד"- שיוותר. אין חדש תחת השמש, או תחת הבראון.