ביקורת ספרותית על התופת מאת דן בראון
ספר בסדר

---

אמביוולנטיות חריפה תקפה אותי בזמן קריאת הספר הזה, לא פחות מהפרעה דו-קוטבית (נו, ה-בי-פולריות שתקפה את קתרין זיטה ג'ונס, הכוכבת הכי סובלת כרגע בשמי הכוכבים), וכל כך למה? כי מצד אחד מדובר בספר נחות ומופרך שכתוב בחוסר כישרון בולט, ומן הצד השני הספר מענג מאוד ובעיקר מהנה חובבי אומנות מושבעים (כמוני).

משל למה הדבר דומה? דן בראון הוא שף של סעודת גורמה, שמגיש אותה בכלי פלסטיק משופשפים ושרוטים. באמת, מר בראון, יש גבול! יש לך חידה בלשית לא רעה, טוויסט מצויין, שפע של יצירות אומנות מרהיבות, היסטוריה עשירה, ואתה, לצערי, לא ממש יודע לכתוב. אז מה עושים? משתמשים בכלים הגרועים שלך? לא ולא. לוקחים סופר דלפון ומוכשר, משלמים לו כמה עשרות אלפי דולרים (פסיק קטן בהתחשב בהכנסות העתידיות), נותנים לו הרשאה בלתי מוגבלת לנכש, לעקור, למחוק, לתקן, להשליך, להוסיף, לקרוע, לערבב ובקיצור, לפרום ולתפור מהתחלה.
כולנו היינו נשכרים. (גם אתה, אגב).

בספר הזה מגיש לנו בראון סעודה בת שלוש מנות.
מנה ראשונה - אין.
מנה עיקרית - פירנצה.
תוספות- ונציה.
מנה אחרונה - (מחמת הספויילר אני מנועה מלנקוב בשם העיר).
מי ששמות כמו הדואומו, מגדל הפעמונים של ג'וטו, שערי גן העדן, ארמון וקיו, פונטה וקיו, ארמון פיטי, האופיצי, ארמון הדוג'ה וככר סן מרקו עושים לו צמרמורות של התרגשות, כדאי שיקרא את הספר הזה.
מי שהשמות שלעיל לא אומרים לו כלום, ויצירת האומנות הכי מוכרת לו זו תמונת הילד הבוכה, או שהוא אוהב להתאים את צבע הציור לצבע הספה בסלון, מוטב שיתרחק מהספר כמו מאש, כי הספר יפיל עליו תרדמה.
ולדעתי, כדאי מאוד לקרוא את הספר בקרבת מחשב ולהעלות בוויקיפדיה את התמונות וקצת הסבר היסטורי של שמות המקומות המתוארים בספר. אני, שהייתי בפירנצה פעמיים (ומוכנה בכל עת לארוז מזוודה ולנסוע שוב אל העיר היפה ביותר בעולם), נהניתי מאוד לראות בזמן הקריאה את תצלומי הארמונות, הגנים, יצירות האומנות, הגשרים והפסלים. ההתבוננות הזאת ממחישה את הדרך שעושים לנגדון ובת זוגו.

וכאן אני נאנחת אנחה גדולה ומרה, כי אחרי ההתפעמות שלי מן האומנות ומן הארמונות וההיבטים ההיסטוריים של היצירות, עלי לנחות שוב אל הספר הבינוני והמופרך הזה ולהסביר לכם אם זה כל כך יפה למה זה כל כך טיפשי.

מעשה בכדור הארץ שלנו, שעד שנות העשרים של המאה הקודמת היה מלא בשני מיליארד אנשים. מהם סכלים, מהם חכמים, אבל החכמים גם הם סכלים, וכל כך למה? מפני שאותם ממציאים וחוקרים ורופאים הדבירו מחלות והמציאו המצאות חשובות שהאריכו את תוחלת החיים של יושבי הכדור הזה. וכך קרה, שמספר יושבי כדור הארץ טיפס במאה האחרונה משני מיליארד ליותר משמונה מיליארד! וכדור הארץ המזוהם שלנו עם החור באוזון ועם אפקט החממה לא יכול לעמוד בפני התפוצצות אוכלוסין מעין זו.
למה אם כך אנחנו זקוקים? לאיזו מגיפה קטנה ונחמדה שתשמיד שליש מיושבי הכדור הזה, ובכך תתן חיים לנותרים. אבל אללי, איך נארגן מגיפה אם החוקרים והרופאים מדבירים אותן בעודן באיבן?
בעייה.

ובארץ שוויץ, המדינה הכי ניטרלית באירופה, שלא המציאה כלום חוץ משוקולד (נא לא לזלזל, אפרתי, מכורה לשוקולד שכמותך), שעון קוקיה ומוזיקת יודל, קם חוקר-ממציא אחד שמתגעגע מאוד למגיפת האבעבועות השחורות, שניקתה את אירופה במאה ה-14 מעודף אוכלוסין, ויצרה את האקלים לפריחת הרנסנס. מכיוון שהוא מיליארדר וגם מטורף, הוא מחליט לחסל שליש מיושבי עולמנו למען כל השאר, ובדרך הוא משאיר כתב חידה המוביל אל המקום שבו טמן את זרע הפורענות.

כתב החידה נשען על יצירתו של דנטה אליגיירי הקומדיה האלוהית, והפרק הפותח ששמו התופת, כשם ספרו של דן בראון (או הפוך). הספר מכביר פרטים על יצירה אלמותית זו בלי לשעמם לרגע, ואם רציתם לדעת, הרי שהיצירה איננה קומדיה כלל וכלל. אלא שבאיטליה של הרנסנס יצירה שנכתבה באיטלקית גבוהה נקראה טרגדיה, ואילו יצירה ספרותית שנכתבה בדיאלקט, היא לשון העם, נקראה קומדיה.
תתוודעו אל דנטה, אל וירגיליוס מורהו, אל ביאטריצה אהובתו, אל הצרות שגרמו לו הפלורנטינים, יושבי פירנצה, אל חלקיה של היצירה המונומנטלית הזאת, המתארת מסעו הארוך של דנטה דרך הגהינום אל גן העדן. תקראו על יצירתו של בוטיצ'לי "התופת" על פי יצירתו של דנטה ואיך היא מככבת בסיפור הבלשי הזה.
שמתם לב, בוודאי, שבכל פעם שאני נוגעת בסיפור המסגרת, ההיסטוריה האומנותית מדיחה אותי מדרך הישר. ובכן, נחזור אל המדען המטורף.

רוברט לנגדון, מיודענו האייקונוגרף (מומחה לתורת הסמלים), פרופסור באוניברסיטת הרווארד, מתעורר בפירנצה בבית חולים, פצוע בראשו וסובל מאמנזיה. מהר מאוד מנסים לרצוח אותו על ללא עוול בכפו (!) והוא מצטרף אל עלמת החן הגבוהה, הדקה ויפת התואר סיינה ברוקס, הסובלת מעודף אינטלקט, איי.קיו. 208 (לא 200 ולא 210) ומבדידות תהומית.
שניהם רצים ומתחבאים, בורחים ונמלטים, ובדרכם הם חולפים מעל ומתחת וליד יצירות אומנות נפלאות, שחלקן סתם נהדרות וחלקן משמשות פתרונות לכתב החידה שהשאיר המדען המטורף.
בראון אוהב אומנות ואוהב לתאר אומנות. לעיתים קרובות הוא עושה זאת בארכנות יתר, ואזכור של יצירה מביא בעקבותיו שפע של תיאורים והסברים היסטוריים (שמהם לא סבלתי כלל וכלל, ההיפך), אך עלולים לעייף חלק מכם.
בשלב מסויים דן בראון הופך את הקערה על פיה. הרעים נעשים טובים, הטובים נעשים טובים יותר, ולנגדון המסכן מתבלבל לגמרי. גם אני איבדתי לכמה דקות את עשתונותי, וקראתי פעמיים את ההסבר למהפך הזה כדי להבין במי עלי לתת אמון מרגע זה ואילך.

סיומו של הספר עם כל ההסברים הפילוסופים, המדעיים וההתגייסות הכוללת של גיבורי הסיפור למציאת פתרון לעודף האוכלוסין, מייצרת שמאלץ בכמות לא מבוטלת.
את צופן דה וינצ'י קראתי 3 פעמים (!) לא בגלל איכותו, כמובן, אלא בגלל החידות ופתרונן.
את מלאכים ושדים קראתי פעם אחת ויותר לא אקרא. גם את הספר הזה לא אקרא יותר מפעם אחת.

הכיכוב לספר מושפע מהאמביוולנטיות המוזכרת לעיל. אם אככב את ההנאה שהספר גרם לי, אתן לו חמישה כוכבים.
אם אככב את ערכו הספרותי והכישרון שבו הוא כתוב, אתן לו שני כוכבים.
כפשרה, הענקתי לו שלושה כוכבים.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על התופת