ביקורת ספרותית על עשרים שנה ועוד יום מאת חורחה סמפרון
ספר בסדר

---

"מה הטעם לבדות אם חייך הם כמו בספרים, מספקים חומר נרטיבי אינסופי?"

כתב את זה מי שנולד בספרד והתבגר במהלך מלחמת האזרחים שם, שהיגר עם הוריו לצרפת, השתייך למחתרת הקומוניסטית, נתפס ונכלא בבוכנוולד, שרד עד שחרור המחנה, לקח חלק בהנהגת המפלגה הקומוניסטית הספרדית הגולה שהמשיכה להלחם במשטר הדיקטטורי הספרדי עד לסיומו.

קוראים לו חורחה סמפרון והוא כתב את אחד הספרים שבגללם אני קוראת. בגללו, בגלל הספר האחד הזה, אני מקשיבה לסמפרון אחרת, קוראת את כל מה שהוא כתב, גם כשהסיפור לא לגמרי קוהרנטי וגם אם אני קצת הולכת לאיבוד, כי אני לא צריכה להזכיר לעצמי, אני זוכרת, שזה חורחה סמפרון שכתב את "הכתיבה או החיים", ששיתף אותי בבירור הכי אישי והכי כללי, שעשה מי שקרא את אבשלום אבשלום בגרמנית כי זה מה שהיה בבוכנוולד, מי שהיתה לו הכרות אינטימית עם המוות ובכל זאת הוא חי, באשר לטיבם של החיים ולטיבו של הרוע.

בספר הזה מתעסק סמפרון בחיים בספרד תחת המשטר הדיקטטורי בשנות החמישים. הוא נכתב מפרספקטיבה של הימים שלאחר סיום משטרו של פרנקו ומבוסס על טקס זכרון בידיוני שהתרחש באחוזה בטולדו כמידי שנה ב 20 השנים שעברו מאז בוצע שם רצח בזמן מלחמת האזרחים.

ומה כבר אפשר ללמד אותנו על טקסי זכרון. הרי היינו בכולם.

ובכל זאת, מה שסמפרון עושה פה באמת יוצא מן הכלל. בטקס הזכרון הזה נתבעים האיכרים לשחזר את הרצח של אחד מבעלי האחוזה, אותו אחד שנרצח לפני 20 שנים, על ידם או על ידי הוריהם של אלה שמשחזרים, שחזור מלא, את תפקיד הנרצח מגלם אחיו ואחר כך גם בנו. ועשרים שנים לאחר הרצח אומרים האיכרים - לא עוד - ואני מניחה שזה יכול לעורר אצל חלק מהאנשים כמה מחשבות.

זה ספר מבולבל ועתיר עובדות לא רלוונטיות ולמרות שהסיפור הבסיסי יכול היה להוביל למקומות פנטסטיים זה לא קרה. הוא עדיין מעניין מאד ואני שמחה שקראתי אותו אבל אם היו מבקשים ממני להמליץ על ספר הייתי ממליצה על "הכתיבה או החיים". אחר כך במילא תרצו לקרוא את כל מה שסמפרון כתב.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על עשרים שנה ועוד יום