אחי, גיבורי התהילההווארד פאסט23ימים ממש ספורים אחרי הטבח הנורא ב 7 באוקטובר התחילו מסופרים באמצעי התקשורת סיפורי הגבורה של אזרחים, חיילות וחיילים, של אלופים בדימוס, באין צבא מאורגן לאורך היום ובאין הנהגה בכלל. בראש שלי חזר המשפט "אחי גיבורי התהילה" והחלטתי לקרוא סוף סוף את הספר הזה שבעבר לא עניין אותי. הסיפור המסופר כאן הדהים אותי כמה הוא דומה ומהדהד את ישראל של ימינו עם היציאה למבצעים ולמלחמות ללא הרף. יהודה המכבי מתואר כמצביא מהולל שמחליט החלטה חכמה לצאת למלחמות גרילה מול הגדודים המסודרים אך הכבדים של צבא השכירים המונהג על ידי היוונים, אך הוא ממשיך במרד גם כשהארץ שוקטת והאנשים עובדים את אדמתם ברינה ויושבים בשמחה תחת גפנם ותחת תאנתם. למרות התנגדות פסיבית מצד התושבים, הוא אוסף אותם ויוצא לעוד מלחמות שבהם הוא ואחיו הגיבורים ועוד אלפים נהרגים. את הקורות של משפחת מתתיהו מספר אחד האחים - שמעון היחיד שנותר, שמספר שיהודה נקרא המכבי כי חזק היה כמקבת ולמעשה צריך היה לקרוא לו המקבי, כעבור שנים קרא העם לכולם המכבים. הווארד פאסט דרך איגרת ששולח שליח רומאי, שנים אחר כך, מתאר את היהודים כאנשים חכמים ועם זאת חושבים את עצמם טובים יותר אך בהצטנעות, שנלחמים על הארץ ועל האידיאלים בניגוד לכל הצבאות האחרים שנלחמים בשביל כסף וכבוד. הוא אומר שקל לחבב את היהודים אך גם קל לשנוא אותם. הוא מסיים את איגרתו לקיסר שהם מסוכנים וכדאי לחסל אותם..... והיתר הוא היסטוריה
חדוה ואניאהרן מגד18אהרון מגד כתב את הספר ב 1953 ואז הוא גם מתרחש. חדוה ושלומיק גרים בקיבוץ מרחבים שבנגב, שהוא כשמו כולו מרחבי המדבר, יש שם גם 15 פרות ושלומיק אחראי למיספוא שלהם שמורכב מתלתן ואספסת והוא כמובן יודע את ההבדל בין זה לזה. בקיצור שלומיק מחובר למשק ושמח בחלקו שם. חדוה לעומת זאת לא אוהבת את חיי הקיבוץ ורוצה חזרה לעיר, ואחרי לחצים הם עוברים לתל אביב לבית הוריה. שוב לחצים ושלומיק מוצא את עצמו במשרד ממשלתי כלשהו, שקירותיו סוגרים עליו ושיממונו גדול, הוא אפילו מצליח להתקדם בדרגה. ישראל עדיין צעירה וצנועה, תרתי משמע - תקופת הצנע. ארץ מלאה בתקוות גדולות לעתיד שבונה את עצמה בחיפזון מפאת העליות הגדולות. אמנם ניצנים ראשונים צצים של תן לי ואתן לך, ואינטריגות משרדיות, וכן צינור גדול של שפכים מריק את תכולתו לים, ששלומיק מהרהר כמה טוב היה להעביר אותו לנגב שהרי גם מים וגם דשן יש בו. מגד כתב את הספר בשפה ארכאית עד שבתחילה היה לי קשה לסבול אותו, אבל כשמתרגלים הוא נחמד ביותר, ספר שמספר על ישראל "ההיא", אם היתה כזאת יפה אני לא יודעת, אבל בימים הנוראים האלה קל להתגעגע לראשוניות ולחדוות היצירה שהיתה אז.
אני קלודיוס [מסדה]רוברט גרייבס17אי שם בזמנו ראיתי את הסידרה הנהדרת עם הפתיחה האיקונית של אני קלודיוס, עם צ'רלס לוהטון הנהדר כאוגוסטוס השמנמן והנהנתן, שון פיליפס כליוויה המירשעת והתוודענו לדרק ג'קובי כקלודיוס. הרבה אני לא זוכרת מהסידרה מלבד מה שכתבתי למעלה, אבל אני יודעת שניסיתי אז לקרוא את הספר, התייאשתי ועזבתי. אלא אחרי שמצאתי אותו בימים אלה באחת מחנויות הספרים יד שניה, ניסיתי שוב. רוברט גרייבס חקר את התקופה ובעיקר הושפע מ "12 הקיסרים" של סווטוניוס שהיה הסאן של התקופה ההיא, סוג של צהובון, והוא מספר לנו בפרוטרוט את כל התככים והמזימות שנרקחו בעיקר על ידי ליוויה, ההרעלות והרציחות. התקופה שעליה מדובר היא תקופת שלושת הקיסרים: אוגוסטוס, טיבריוס וקליגולה הבאמת מטורף. לאמר את האמת הסידרה היתה מעניינת יותר מהספר, שבואו נגיד את האמת קצת מטרחן. ובכל זאת מלמד על התקופה, בעיקר על המנהיגים שלה. וכן, עם כל הרומנטיקה של רומא המעתירה, הסנאט והפורום, אנשים אז התגעגעו לרפובליקה וקיוו שיעופו הקיסרים שלמעשה היו רודנים לא קטנים וגם החשיבו עצמם לאלים.
איש כוכבבועז כהן16איש כוכב הוא תרגום לשיר מפורסם של דייויד star man שהשם הזה הולם לגמרי אותו ואת היצירה שלו, אותה למדתי להכיר החל ב"אודיסיאה בחלל" דרך אלבומיו הרבים ושמסתיימת ב"כוכב שחור". בועז כהן, כותב הספר, ערך ושידר מוסיקה ב 88fm עד שהתאגיד נכנס לתמונה וגמר עם הפינות האישיות של השדרנים והפך את הערוץ ממצויין לבינוני, שידר מוזיקת רוק מתקדם ובין היתר היה לו קטע קבוע קינג ג'ורג' פינת קינג דיוויד (הריסון ובואי). בועז כהן הוא האיש שהכיר לפחות לי כמה מהיצירות היפות ברוק המתקדם וכאן הוא הוציא ספר מחווה לזמר היוצר הנפלא דייויד בואי שהיה אדם ססגוני ורב גוני כל חייו, כך גם המוזיקה שלו וכך גם נפטר מן העולם יומיים לאחר שפרסם את אלבומו האחרון BLACK STAR אלבום מקאברי של פרידה וחידלון. בספר הזה בועז כהן בוחר כמה מהשירים הגדולים מתוך האלבומים שדייויד יצר לאורך 50 שנות יצירה, ומספר דברים קשורים, לפעמים איך נוצר השיר ולפעמים כך סתם משהו קשור. נראה שלא צריך לציין שהספר ידבר אל אוהבי דייויד בואי, והסקירה הזו מבחינתי היא הבעת הערכה לזמר המופלא הזה.
הבשורה על-פי יהודהעמוס עוז17על שני בוגדים מספר הספר הזה, בוגדים שלא בגדו, על פי עמוס עוז, אלא הלכו אחרי האידיאלים שלהם ותפישת עולמם, אך החברה טבעה בהם אות קלון. הספר בכלל מספר על שמואל אש, סטודנט חסר פרוטה שמחפש עבודה ומוצא אצל אדם זקן ונכה, שזקוק לבן שיחה בשעות הערב, ועתליה שגם גרה בבית. הזמן - חורף 1959 והמקום הוא ירושלים הקטנה והיפה של אז בלי כל הרעש והצלצולים והרכבת הקלה. גם פיגועים לא היו אז. שני הגיבורים הנוספים הם דמויות נעלמות ששמואל אש חוקר אודותם: יהודה איש קריות, עליו הוא כותב עבודה במסגרת לימודיו, ואבראבנל שהיה מתנגד לבן גוריון ב 1948 ומתנגד להקמת המדינה. שניהם נחשבים לבוגדים שהחברה מקיאה מתוכה. על פי עמוס עוז יהודה איש קריות לא בגד, ההיפך הוא התלמיד היחיד של ישו שהאמין בו בכל ליבו עד שחשב שאם יצלבו אותו הוא ירד בכוחות עצמו מהצלב ויוכיח שהוא המשיח. זה כמובן לא קרה, ואיש קריות ששהה לרגלי הצלב, המאוכזב והמיוסר מסבלותיו של הצלוב, מאבד עצמו לדעת. ואברבאנל היחיד שיצא נגד הקמת המדינה ונגד בן גוריון, שהאמין שהקמת המדינה תגרור אחריה מלחמות ושפיכות דמים לעד. הוא חשב שטוב יהיה אם שני העמים יחיו יחדיו בנחת בארץ הזאת, כל עם והנהגתו, אך ללא גבולות, ברעות והבנות הדדיות. הוא כמובן לא בגד במובן הרגיל של המילה ולא מסר שום סודות לאיש, אך בן גוריון הוקיע אותו ואף דאג להעיף אותו מהנהגת הועד הפועל, ואברבנל בחר להתבודד ונמחק מתולדות הישוב. עמוס עוז שולח בספרו מבט אחר על מי שנחשבו לבוגדים ותוך כדי כך מבקר את החברה שממהרת לשפוט ולהוקיע בלי להרהר שנית. אני מודה שאני לא מהאוהדים של עמוס עוז, אך את הספר הזה אהבתי
אהובת המוותבוריס אקונין13את אקונין ואת סידרת ספרי הבלש פנדורין שלו אני ממש אוהבת. אהבתי בעיקר את מרכבת היהלום שלו. את הספר הזה פחות אהבתי, אולי בגלל שזהו ספר מקברי שכשמו כן הוא, נמצא כל הזמן על הקצה, וחשבתי לנטוש עד שפנדורין, שלא נקרא כאן בשמו ולו פעם אחת, נכנס לתמונה כאחד מבאי המועדון. הספר בנוי ברובו מהתרשמויות: קטעי עיתונות, יומנה של אחת ממשתתפות מועדון אהובי המוות, דיווחים של איש משטרה שתול וכו'. התקופה היא 1901 זמן טוב לראות הכל באור רומנטי ומה רומנטי יותר מהתאבדות נשגבת והתחברות אל המוות. פרוספרו - שם בדוי - מנהל את מועדון המוות שלו בביתו המיוחד שבמוסקבה, לשם נאספים צעירים שוחרי התאבדות ולשם מצטרפת נערה מהפרברים, תמימה וקצת טיפשונית, ששואפת להיות מיוחדת, היא תיקרא קולומבינה ותכתוב את רשמיה מהפגישות בערבים במועדון. המועדון מקיים את מה שהוא מבטיח - כמעט מדי יום מתפרסמות ידיעות בדבר התאבדותם של צעירים והמכה הזו מחזירה למוסקבה גם את פנדורין שמחליט לברר מה עומד מאחורי כל זה. כפי שאמרתי את הספר הזה פחות אהבתי מסידרת ספריו של אקונין, אך הוא שווה איזכור כי ספרי המתח שלו יפים בעיני ורוסיה שלו היא קצת שונה מרוסיה של הקלאסיקנים, אולי כי הבלש פנדורין בילה חלק מחייו ביפן והתרבות היפנית והבודהיסטית איכשהו באות לידי ביטוי, בעיקר כשיש לו עוזר יפני שתקן
פנחס שדה: היומניםאילת נגב12לא ידעתי שהתבגרתי עד שקראתי את היומנים של פנחס שדה. זהו המבחן האמיתי לעניין ההתבגרות המנטלית לא רק הכרונולוגית. לקחת ספר של סופר שאהבת ולראות איך אתה מגיב אליו. כשהייתי צעירה וקטנה פנחס שדה עם החיים כמשל שלו וגם "על מצבו של האדם" היה מונח על מדף המועדפים עם ספרי הרמן הסה, כה אמר זרטוסטרא, יסורי ורטר הצעיר וכל הבלה הבלה הרוחני הזה. וכשמצאתי את היומנים שלו בימים אלה והתחלתי לקרוא. אהה, התברר שמשהו השתנה בי, לא יכולה להבין איך יכולתי לסבול אותו על גניחותיו, תהיותיו וחלומותיו, ובעיקר כפי שהוא מספר בעצמו, על ניצולו את הצעירים שהתלהבו ממנו ויצרו איתו קשר בעיקר הבנות. האיש ערך אורגיות עליזות לפעמים עם כמה בנות ביחד, כולן מחצית מגילו. איני יודעת מי קיבל את הזכויות על היומנים שלו לאחר מותו, אבל נראה לי שיומנים כדאי שיהיו מוצפנים אלא אם יש בהם עניין אמיתי לציבור
שירת סרטני הנהרדליה אוונס24משעמם. שטוח. ביצת חוף גדולה שאין בה שום יתוש, נחש מים, עלוקה או תנין. בארץ בביצות יותר קטנות היו יתושי אנופלס שקטלו אנשים. טוב, זה היה בארץ לא בקרוליינה הצפונית.
הרג קומנדטורההרוקי מורקמי20אושר גדול הרגשתי מדי ערב כשהגיע זמן הקריאה של הספר המופלא הזה של מורקמי, השתדלתי שלא ייגמר, אך כל דבר טוב בא אל סופו. איש באמצע שנות השלושים, צייר דיוקנאות, שאשתו החליטה לסיים נישואיה איתו, שוכר בית של חבר טוב בראש הר בתוך נוף הררי ומיוער, והבית ביתו לשעבר של אביו של החבר שהיה צייר מפורסם ועתה שוהה בדיור מוגן עם דמנציה מוחלטת. אז מה כל-כך מיוחד? ובכן מורקמי כהרגלו זורה קסם בסיפורו כשהוא בונה יקום מקביל למציאות הרגילה. היופי שבספריו הוא התערובת של יומיומיות פשוטה עד לרמת מה הוא מכין לעצמו לאכול, הנסיעה שלו במכונית, הבגדים שהוא לובש, עם מוזרויות וישויות שאיננו יודעים אם מציאות הם או דימיון. בעליית הגג אליה הצייר עולה במקרה, הוא מגלה ציור עטוף בקפידה ועל פתק צמוד כתוב שם התמונה: רצח הקומנדטורה , ומכאן מתחילה הרפתקה מיוחדת ומוזרה, כי מרגע שחשף את הציור נמשך אותו בחור לגלות את מה שמסתתר מאחורי כוונת הצייר שאכן צייר בהשקעה מרובה את רצח הקומנדטורה, בנוסח היפני העתיק. אהבתי כל עמוד בספר.
עשרים שנה ועוד יוםחורחה סמפרון21"מה הטעם לבדות אם חייך הם כמו בספרים, מספקים חומר נרטיבי אינסופי?" כתב את זה מי שנולד בספרד והתבגר במהלך מלחמת האזרחים שם, שהיגר עם הוריו לצרפת, השתייך למחתרת הקומוניסטית, נתפס ונכלא בבוכנוולד, שרד עד שחרור המחנה, לקח חלק בהנהגת המפלגה הקומוניסטית הספרדית הגולה שהמשיכה להלחם במשטר הדיקטטורי הספרדי עד לסיומו. קוראים לו חורחה סמפרון והוא כתב את אחד הספרים שבגללם אני קוראת. בגללו, בגלל הספר האחד הזה, אני מקשיבה לסמפרון אחרת, קוראת את כל מה שהוא כתב, גם כשהסיפור לא לגמרי קוהרנטי וגם אם אני קצת הולכת לאיבוד, כי אני לא צריכה להזכיר לעצמי, אני זוכרת, שזה חורחה סמפרון שכתב את "הכתיבה או החיים", ששיתף אותי בבירור הכי אישי והכי כללי, שעשה מי שקרא את אבשלום אבשלום בגרמנית כי זה מה שהיה בבוכנוולד, מי שהיתה לו הכרות אינטימית עם המוות ובכל זאת הוא חי, באשר לטיבם של החיים ולטיבו של הרוע. בספר הזה מתעסק סמפרון בחיים בספרד תחת המשטר הדיקטטורי בשנות החמישים. הוא נכתב מפרספקטיבה של הימים שלאחר סיום משטרו של פרנקו ומבוסס על טקס זכרון בידיוני שהתרחש באחוזה בטולדו כמידי שנה ב 20 השנים שעברו מאז בוצע שם רצח בזמן מלחמת האזרחים. ומה כבר אפשר ללמד אותנו על טקסי זכרון. הרי היינו בכולם. ובכל זאת, מה שסמפרון עושה פה באמת יוצא מן הכלל. בטקס הזכרון הזה נתבעים האיכרים לשחזר את הרצח של אחד מבעלי האחוזה, אותו אחד שנרצח לפני 20 שנים, על ידם או על ידי הוריהם של אלה שמשחזרים, שחזור מלא, את תפקיד הנרצח מגלם אחיו ואחר כך גם בנו. ועשרים שנים לאחר הרצח אומרים האיכרים - לא עוד - ואני מניחה שזה יכול לעורר אצל חלק מהאנשים כמה מחשבות. זה ספר מבולבל ועתיר עובדות לא רלוונטיות ולמרות שהסיפור הבסיסי יכול היה להוביל למקומות פנטסטיים זה לא קרה. הוא עדיין מעניין מאד ואני שמחה שקראתי אותו אבל אם היו מבקשים ממני להמליץ על ספר הייתי ממליצה על "הכתיבה או החיים". אחר כך במילא תרצו לקרוא את כל מה שסמפרון כתב.