“לומר שתימהון הוא ספר תמוה, זו תהיה אמירה בלשון המעטה. אני יכול להעיד על התמיהה שלי, באשר קראתי את כל ספריו של אפלפלד והוא האהוב עלי מבין סופרי ישראל (יחד עם שלו וגרוסמן, בסדר הזה).
גם הספר הזה מציג עוד מאותו דבר והפעם זה פחות מתמיד, מוזר, מציק ואקסצנטרי. הספר נפתח בסיפורה של הגיבורה, אירנה, נוצריה הגרה בשכנות למשפחת כ"ץ, המנהלת מכולת. המשפחה שנואה באשר היא משפחת יהודית, אבל אירנה לא רק שלא שונאת אותם, כשמעמידים את המשפחה בעמידה לפני חנותם בפקודת הגרמנים, ללא הסבר וללא מנוחה, אירנה מאכילה ומשקה אותם. כך בכל כפר, מעמדים את היהודים ובסוף רוצחים אותם ומקבעים שלט שהמקום חף מיהודים.
אלא שהסיפור הולך למקומות מוזרים, אירנה הופכת לשליחה של עצמה, עוברת מכפר לכפר ומזכירה לכולם שישו היה יהודי בעצמו. לסיפור היתה יכולה להיות עוצמה גדולה יותר אלמלא האובססיה העוברת כחוט השני לאורך הסיפור, כאילו העיסוק ביהודים מעסיק את כל הנוצרים מבוקר עד ערב, אין להם שום עיסוק ושום מחשבה מלבד היהודים, ובכל פעם היהודים צצים בסיפור לעניין ושלא לעניין בצורה ההופכת את הסיפור ללא אמין, טרחני ואף מאוס. החשש הוא, שאובססיה זו תהפוך בסוף את העניין היהודי למאוס במקום לנושא שיש לדון בו בכובד ראש ולהסיק מסקנות אנטי אנטישמיות.
בכאב אני כותב כל זאת. אני יודע שאפלפלד שליח, אף כי אינו מגדיר עצמו כך. הוא לא נותן לשנאה להשכח, לעוולות שנעשו לדעוך. אבל בסיפור שלפנינו הוא כבר לא מצא זווית חדשה ובחר בנרטיב משונה ובסיום סתמי.
העברית של אפלפלד מוקפדת. הפעם בחר לחדש. בקרני, מלשון ביקורתי, רתועים מלשון נרתעים ולא רק הם, חגגו בספר.
חבל. הספר הזה מיותר לחובבי אפלפלד וקוראים חדשים ימצאו אותו מרתיע. עד לספר הזה אפלפלד עשה עבודה שקנתה שביתה בלב. הספר הזה הוא אחד יותר מדי.”

“"תימהון" היא היצירה האחרונה, שאהרון אפלפלד ז”ל, הותיר לנו לפני שנפרד מאתנו ב-4.1.2018. כל יצירותיו מתרחשות באירופה, בארץ-ישראל ומשחזרים פירורי זיכרונות אישיים. רובן ככולן לא עוסקות בשואה עצמה, אלא בגורמים ובמצב שהיהודים היו מצויים בו, טרום מלחמת העולם השנייה, בתקופת מלחמת העולם השנייה, ובין היהדות לנצרות.

ספריו תמיד מעוררים אצלי התרגשות. אני אוהבת את כתיבתו ההדוקה, הנקייה, המדויקת והמאופקת. אהרון אפלפלד יודע להתבונן באנשים ברגישות ולמזוג לתוכם אנושיות, מחשבות והרהורים המהדהדים לאורך זמן בנפשו של הקורא, לרבות חלומות ופנטזיות, מול מציאות ושיחות עם קדושים.

הספר "תימהון" עוסק באנטישמיות נוצרית ושנאת יהודים, שמקורה בנצרות ובעלילות שהעלילו נגד היהודים, כולל הצגת היהודים כשליחי השטן. העוינות הזו החלה בשנותיה הראשונה של הנצרות, וככל שחלפו השנים היא התעצמה.

רק הבוקר נחתו עיניי על כתבה בעיתון, בעניין רצח ניצולת שואה בת 85 ממניעים אנטישמיים. הנרצחת מירי קנול ז"ל נדקרה באכזריות וגופתה נשרפה. ואיפה זה קורה? באדמת אירופה! בביתה בפריז! למה?

בעלילה הנוכחית אהרון אפלפלד מזכיר יצירה אחרת שלו בשם "קאטרינה". ב"קאטרינה" יצאנו למסע אוטוביוגרפי בשילוב של בדיה, זיכרון ומפגש עם דמויות נוספות, וב"תימהון" המקבילה של קטארינה, היא אירנה, גויה, עקרה וכפרית על כל המשתמע מכך.

הוריה של אירנה נפטרו, והיא התגוררה בבית ההורים יחד עם בעלה-אנטון. אירנה מצויירת כאישה פשוטה, לא משכילה עם ותק של שש שנות לימוד. לפרנסתה היא עבדה גם בחנות המכולת של שכניה היהודים.

אנטון בעלה שכל כך הסביר פנים בתקופת חיזוריו, שינה את עורו לאחר נישואיו לאירנה. והפך לבעל מפציר, שיכור ואלים. לאחר שזלל ומילא את כרסו במטעמים שהכינה עבורו אירנה, היה מפיל את עצמו עליה, מבצע את זממו, ואונס את אשתו למול תחנוניה שיחוס עליה.

משאיבדה אירנה את חלקת האדמה והרפת שטיפחה בשיטפון, פרנסה את עצמה בניקוי רצפות בבית הספר המקומי. מעגל חייה היו חסרי עניין, משעממים, ורק הגבירו את כאבי הראש מהם היא סבלה.

באחד הימים תוך כדי הצצה שגרתית מחלון ביתה, היא עדה לרצח משפחת כ"ץ היהודית ומבעלי המכולת המקומית. ארבעת בני משפחת כ"ץ ניצבו בשורה, כשהז'נדרם אילוץ' משגיח עליהם ובאותה עת בוזזים את ביתם וחנותם. סצנת ההתעללות בשכניה, נפילתם כבובות סמרטוטים לבור שהם חפרו בעצמם, וכישלונה להצילם מרוע הגזירה, נוטעים בליבה החלטה. ככל שהחלל שנוצר בתוכה גדל, היא גמרה אומר: "לברוח לדודה ינקה בהרים".

דודה ינקה זכורה לה עוד מילדותה ומביקוריה שלה עם אימה. לאחר שנישאה לאנטון אירנה חפצה לבקר את דודה ינקה, אבל אנטון התנגד ולטענתו "להרים נוסעים רק חולים ויהודים". (עמוד 23)

דודה ינקה אישה גבוהה, זקופה וסגפנית. היא לא נישאה מעולם, חיה בהרים בבית בודד הרחק מהמולת בני-אדם, בין צלילי היער ומאחוריה סיפור חיים, המהווה נרטיב לשליחותה של אירנה.

אירנה נעה בין הכפרים ומגלה שפלצות וזוועות מצויות בכל חלקה. היהודים נרדפים, נבזזים ונרצחים. במפגשים עם אנשים היא נתקלת באותם משפטים: "היהודים גוזלים מאתנו הכול. לא בכדי שונא אותם האל" (עמוד 78)

לעומת זאת אצל הדודה ינקה הצלילים משתנים: "חיינו בעולם הזה כל כך קצרים שלא ניתן לנו לאהוב את אלה שאנו רוצים לאהוב. במה שונים היהודים מאתנו? מה יש בהם שלנו חסר?" ... "יש בהם הכוח להתעלם מן המוות". (עמוד 106)

באחת מתחנות המסע היא נתקלת בצעיר יהודי שהסתתר בסבך השיחים:
"הבריחה שלך מעוררת כבוד," נזהרה אירנה בבחירת המילים.
"תודה על ההבנה."...
"שמור על עצמך. יהודי ביער הוא נר אלוהים."
"מה מביא אותך לומר לי זאת?" הקשה הצעיר.
"ישו יהודי היה. מי שפוגע ביהודי פוגע בגופו של ישו."
"לא חשבתי על זה, " אמר הצעיר והמשיך, "גם האחרים חושבים כמוך?"
"לא," לא העלימה אירנה ממנו את האמת. (עמוד 161)

אירנה מוצאת נחמה בדת. ישוע הוא יהודי ואל לנו לרצוח את היהודים, כי אז אנו פוגעים בחסד אשר בעולם וגורמים לחסר. מסעה של אירנה הופך אותה לשליחת דת, ולמגשרת בין העולם הנוצרי ליהודי. האם צלחו מאמציה של אירנה להסביר לכל העולם ואשתו, שהיהודים הם בניו האמתיים של ישוע, והוריו היו יהודים, ושאין היגיון ברצח העם היהודי? ...

כמו בספריו הקודמים של אהרון אפלפלד, אין כאן ממש עלילה, מאידך הוא יודע למשש, ולגעת בנימי הלב של הקורא. לאור העובדה הזו, לדעתי צריך לקרוא את הספר יותר מפעם אחת. בקריאה הראשונה הקורא מרותק לעובדות, ובקריאה השנייה נהנים מהכתיבה והמשמעות הסמלית. בדבריי אלה אני מסכימה עם גיל הראבן, שדבריה מתנוססים על הכריכה האחורית של הספר.

אני משבחת למרות שהספר הזה הוא לא ה-WOW של אהרון אפלפלד. יש בו לא מעט חזרות, הוא מתפלש עם דעות קדומות, פשטנות של נשים עלובות, מרות נפש, ורפויות שכל למעט הזונות דווקא. לעומת זאת הגברים מצטיירים כתוקפנים, אגרסיביים, כוחניים ואלימים.

אהרון אפלפלד ידוע כקוסם של המילה הכתובה, אך הפעם קשה לי, ולוא רק משום שחשתי שהפנינים בענק הזה פחות בוהקות ועגולות...

בשורה התחתונה: "תימהון" הוא לא היהלום שביצירותיו של אהרון אפלפלד, ולמרות זאת אני ממליצה בחום!

לי יניני

כנרת זמורה ביתן דביר, פרוזה-מקור, 222 עמודים, 2017”

“אני מעריכה מאוד את מר אפלפלד.
הוא בין הסופרים היחידים שהנעימו לי את שעורי הספרות המשמימים בבית הספר.
אפלפלד, בשביס-זינגר ומלמוד שכיום אני מבינה אותם אפילו טוב יותר מאשר בתקופת התיכון.
סופרים אלו הפליאו לתאר יהודים בגלות, את חייהם למודי הסבל והעוני, את דרכי הישרדותם.
אחדים מול עשרות גויים שמעולם לא השתמשו בנשק ומעולם לא קיללו אלא דאגו להפגין חוכמת חיים ועשו ככל שיכלו על מנת להמשיך ולקיים חיי משפחה רגילים וכשרים.
עקשנותם הועילה פעמים רבות והם הצליחו להתבדל מיתר האוכלוסייה הכפרית, הבורה אך לעיתים הייתה הדווקנות בעוכריהם והם שילמו מחיר כבד על היותם שונים.
ב"קאטרינה", יצירה הזכורה לי היטב, אני מעיינת מדי פעם בפעם ועדיין חושבת שלא נס ליחה:
רבים בעולם מזדהים עם גורל היהודים ונמשכים אליהם כבמטה קסם, השונות מרתקת והתבונה ממגנטת אם כי כיום ישנה אבחנה ברורה בין יהודים לישראלים אך זה כבר נושא למסה אחרת.

הדבר מביא אותי לדיון בספרו החדש של הסופר: "תימהון".
ספר שהוא אכן בגדר תמיהה ולאחר שקראתיו עלו בי מחשבות שמא חלילה לקה הכותב במחלת השכחה שהרי הדמיון ל-קאטרינה לא יסולא בפז ואף העלילה אחת היא, בנוסף לכמה שינויים מינוריים: אירנה, אישה פשוטה, בת איכרים רואה כיצד מתעללים בשכניה היהודיים עד למוות הצפוי.
היא מחליטה לברוח מביתה ומבעלה השיכור, נודדת מכפר לכפר ומחפשת את עצמה.
מצפונה מציק לה, היא יודעת שמותה של המשפחה היהודית היה לשווא ומנסה למצוא מנוח לנפשה המיוסרת.
לבסוף היא מוצאת את הדרך שתביאה לגאולה באמצעות שיחות מאדם בא בימים ובה היא דבקה לאורך כל העלילה.
את הידיעה שהתגלתה לה, היא טורחת להפיץ בכפרים, משוחחת עם נשים במצבה וצוברת קהל מאזינים.

אפלפלד לקח את השלד מהנובלה ההיא ומילא בו "בשר" חדש כביכול, יצר סיפור משוחזר
שאינו מחדש דבר לקורא, שאין בו מוסר השכל או מסקנות מרחיקות לכת כי כבר היינו שם וגם ידענו איך זה מסתיים.
כתיבתו בהירה וחסרת יומרות, קולחת וכמעט בסיסית אולי כוונתו הייתה להתאימה לדמויותיו
הכפריות. בכל מקרה עבורי, זה לא עבד.
מרגע שאירנה מצאה את יעודה בחיים, מידרדרת העלילה והולכת במעגלים.
החזרה על הפרטים שיעממה אותי ונראה היה כאילו מילותיה איבדו משמעותן.
קשה היה לי להזדהות עם הדמויות, הן היו חסרות ממדים למעט אולי דמותה של אדלה,
הנערה היהודייה שלמדה בבית הספר לאחיות.
קראתי רבים מספריו של אהרון ורובם נעים על הקו שבין בדיון למציאות.
הוא עצמו אמר כי תמיד מנסה לזכור את קורותיו ולשבצן בעלילותיו.
הפעם הרגשתי שקצת נגמר לו הסוס, שהוא חוזר על עצמו, שהוא מיצה.
למי שעדיין לא קרא מכתבי אפלפלד ייתכן "ותימהון" יהיה בגדר חידוש אך יש לקחת בחשבון כי אין זה הטוב שבספריו.”

“מסע בעיקבות אירנה, צעירה כפרית נוצריה שצופה ברצח אכזרי של שכניה היהודים. יוצאת לדרך להשתחרר מהסיוט הנורא הזה ומבעל אלים שרואה בה "ספקית" למזונו ולתאוותיו. "מסע" במקומות שבהם ישנה אכזריות , רוע, סיכלות, בורות. מעט מאד אור . סיום צפוי ובילתי נמנע. מול נופים - טבע עוצר נשימה ביופיו. מעלה נושאים מורכבים בעיקר נוגע ביחסי נוצרים יהודים, יחסי גברים ונשים. מאד בוטה, טביעת אצבעו של אהרון אפלפלד נמצאת בכל שורה. לטעמי כתב ספרים טובים הרבה יותר.”