'תא 21' של הדואו השוודי היה ספר מאחר - ספר שגורם לך לאחר לאן שאתה צריך להגיע כי אתה לא יכול להפסיק לקרוא אותו - בהנחה שאתה לא קורא בהליכה, בנהיגה או בשינה.
בשיכול אותיות אנגרמטי, הספר הזה הוא ספר חַרָאם.
חַרָאם על הדיו. חַרָאם על הדפים. חַרָאם על העטיפה. חַרָאם על הבלאי של מכונות הדפוס. חַרָאם על הקיטור שהפעיל את מכונות הדפוס. חַרָאם זה סוג של חֲבָל, והספר הזה הוא חַרָאם אחד גדול.
חַרָאם על הזמן.
הוא כמו מכונית שלא מתניעה ואתה מנסה שוב ושוב עד שאתה מתייאש ומבקש כבלים מהשכן אבל גם הם לא עוזרים. ואז אתה מזמין שגריר שיגרור אותה למוסך אבל בדרך לשם אתה חושב קצת ומבין שאין טעם ושחבל על הזמן (במובן השלילי של המילה), ויאללה, צריך לקחת אותה למגרש המכוניות המשומשות, שאם בכלל הבנתי משהו הוא מופעל ע"י טיפוסים מהסוג שהדואו השוודי כותב עליהם, ושהטיפוסים האלה במגרשים של המשומשות גורטים לאו דווקא מכוניות אלא בעיקר את מי שנמצא בתוכן.
ועד שכבר חשבתי שעליתי על פשע של מכירת איברים אחרי הספר הנוראי 'האדס' הבנתי, שאני לא מבינה כלום. מתברר שמה שיש לבחור המסכן בבטן זה לא איבר שייקצר בשוק המשגשג של סחר באיברים אלא טרמפיסטים לא חוקיים, נוסעים סמויים. הופ! בזה הרגע נפל לי האסימון: מי שנושאים נוסעים סמויים, הם בעצם נושאים סמויים. הברקה.
איכס פיכס ביחס דריקס! אין גבול ליצירתיות הנפשעת של פושעים. הם אשכרה מחלחלים לתוך החלחולת של הבנאדם ומעוררים חלחלה.
וכמו שהם נכנסו לקרביים של הנושא הסמוי מהפסקה הקודמת, כך הם גם נכנסו לקרביים של הכלא וכל מה שקשור אליו וכל הדרכים שמובילות אליו וכנראה גם לדרכים שיוצאות ממנו, אבל לשם כבר לא הגעתי. זה לא מעניין ולא מועיל ולא מחכים ולא תורם ולא שווה בשיט. מצדי שהפושעים יינמקו בתא קטן רחוק מעין האדם או לפחות רחוק מעין האדם הקורא או לפחות רחוק מעין האדם הקורא שלא שם על הסם.
בשוק הפרחים באמסטרדם אפשר למצוא הרבה דברים, אבל בעיקר צבעונים. צבעונים חיים, צבעונים מלאכותיים, פקעות של צבעונים, צבעונים מעץ, צבעונים ממתכת, צבעונים מנייר, צבעונים מבד, צבעונים צבעוניים, צבעונים שחור-לבן ובערך כל צורה של צבעונים בכל מצב קיומי אפשרי. מה שעוד אפשר למצוא שם זו ערכת מריחואנה ביתית, שתילים, זרעים, נבטים, גרגרים ומה לא.
האחד לא קשור לשני. הצבעונים לא קשורים למריחואנה. הפרחים לא קשורים לסמים.
בספר הזה הם קשורים. אוהו, איך הם קשורים. אפילו במכון הוולקני לא חשבו על הינדוס שכזה.
הגעתי עד עמוד מאתיים ארבעים ומשהו ונכנעתי. בזבוז של זמן. חראם על הזמן כבר אמרתי?
וזה העלה אצלי שאלה פסאודו פילוסופית עם אוקסימורוניות אינהרנטית ואירונית: מהו בזבוז הזמן האולטימטיבי המיטבי?
האם זה בזבוז של זמן כי אם כבר עברתי את האמצע כדאי היה כבר למשוך עד הסוף? האם זה בזבוז של זמן כי לא זרקתי אותו כבר בהתחלה? מהי נקודת האל חזור? במקרה שלי, בזבוז הזמן הכפיל את עצמו כי ניסיתי לתת לדואו השוודי צ'אנס נוסף עם 'הנערה מתחת לרחוב' שהייתה לא רק מתחת לרחוב אלא בעיקר מתחת לכל ביקורת.
ועוד משהו: ספר עם רווח כפול הוא לא נעים לעין וגם נראה זול כזה, לא רציני, לא מקצועי. כמו עבודה שתלמיד מגיש למורה בתיקיית חזית שקופה בצבע ירוק עם עמוד שער שהוא יצר ב-word art וחושב שהיא לא תעלה על זה שיש יותר רווחים מאשר שורות כתובות. להוצאת סלע יש עטיפות סוחפות ומפתות, אבל על סמך ניסיוני מהזמן האחרון שם גם מסתיימות המחמאות. הספרים שלהם הם מריחה - ביותר ממובן אחד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
