****




מצד אחד, הספר הזה תפס אותי מספיק כדי להתחיל אותו (גם אם בפעם השנייה) ולסיים אותו ביומיים. בימים העקרים האלה, בניגוד לזמנים בהם הייתי שותה ספרים לעשרותיהם, זה הישג לא מבוטל. יש בו מתח מתקבל על הדעת, הוא כתוב לא רע, יש בו תיחכום מסויים, מדי פעם אפילו שורה לירית נחמדה, והדמויות אמינות בחלקן אבל קרירות ומעצבנות כהרגלן במותחנים סקנדינביים. בשורה התחתונה, אני מניח שלעת הזאת, גם אם ספר מתח הוא ספר מתח, יש איזו תועלת בארבע מאות שבעים ומשהו עמודים של אסקפיזם.

מה אין בו? או-הה. המון. בעיקר אין בו את החומר שהופך ספרים לממש טובים. הגיבור, כמו שאר הספר, הוא חכם אבל חסר-כריזמה. הסיפור בכללו בסך הכול בסדר, אבל בואו נגיד שלא השתגעתי מהמתח שנראה לי ברובו די מאולץ, כמו מי שמזריקה לעצמה יותר מדי בוטוקס בשפתיים ומאבדת את היכולת לחייך. זוג הסופרים הזה (דיבייטר על שיטת הענישה השבדית? עיתונאי ואסיר לשעבר? קאם און) הם דוגמה ניצחת לסאחיזם השבדי הקיצוני וחסר-ההומור, שבו הפרוצדורה תמיד חשובה יותר מהפרקטיקה. הקונפליקטים נראים כאילו נלקחו מספר לימוד בבית ספר לשוטרים או נהגו ע״י העוזרים המשפטיים במשרד עורכי דין הנדרסון את הנדרסן ושות', והעיסוק היעני-מוסרי במי בעצם יותר פושע - המודיע המשטרתי הסמוי, העבריין האתי, המפעיל האדיש, או השוטר הקצת-מושחת ונתון ללחצים - נראה לי טכני, נוקשה וקצת פתטי. אין כמו ספר מתח כדי לשבור את המסגרת, אפילו אם אתה שבדי בצורת ריבוע.

לסיכום - אפשר, לא חייבים. אם כבר סקנדינבי אז יו נסבו עושה את זה פי זיליון יותר טוב, ואפילו סטיג לארסון החופר הז״ל.
תאחלו לי להמשיך לקרוא. דווקא לא רע העניין הזה עם להפוך דפים. כמעט שכחתי איך עושים את זה.

****

הסופרלטיבים על כריכת הספר כללו את המלים "אחד המותחנים המושלמים ביותר שקראתי בחיי". האקדמיה של שבדיה העניקה לו את פרס ה"מותחן הטוב ביותר של השנה". היות ומשבדיה ושכנותיה יצאו לאחרונה לא מעט מותחנים משובחים, הרשיתי לעצמי להתרשם מהעובדה הזו, ורכשתי את הספר במיטב כספי. כעת, לאחר שסיימתי אותו, אני רוצה להעניק לו פרס נוסף, קצת פחות מרשים אך לעניות דעתי הרבה יותר מוצדק: 'ספר המתח הכי פחות מותח שקראתי' או בשמו האחר: פרס ה"מה לעזאזל כל כך מושלם במותחן הזה?"

אני חושבת שספרי מתח טובים משלבים בדרך כלל אחד או יותר מהאלמנטים הבאים: תעלומה שאתה מת לדעת איך תיפתר, חפים מפשע שנמצאים בסכנה ואתה חרד לגורלם, וסוף שאתה לא יכול לתאר לעצמך מהו, עד שלא הגעת אליו. במותחן הזה, למרבה הפלא, אף אחד מהאלמנטים הללו לא קיים. אין תעלומה (!), אין דמויות שאפשר להגדירן כ'חפות מפשע' (כולם עבריינים או שוטרים או שילוב של השניים) והגרוע מכל: הסוף נרמז בבירור כבר מהאמצע.

במקום מתח, הספר מציע תיאור מאוד מדויק ואמין של עבודת המשטרה על כל זרועותיה: בלשים, סוכנים, שוטרים ומפקדים. תיאור שיורד לפרטים הכי קטנים, לעבודה היומיומית של אנשים שדרך פרנסתם כרוכה בהתחככות בסכנות. הכותבים מקרבים אותנו לרחשי לבם, לפחדים ולדאגות שלהם, וניכר שהם מכירים את העולם הזה מקרוב.

גיבור הסיפור הוא פושע קטן שהפך בלחץ המשטרה לסוכן סמוי. הוא נשוי ואב לשני ילדים קטנים, והוא יוצא למשימה מסובכת למדי במטרה להביא לתפיסתה של רשת גדולה להברחת סמים. אבל באמצע הספר, דווקא כשנדמה שהמשימה שלו נכנסת להילוך גבוה ואולי סוף סוף יהיה קצת מתח במותחן הזה, בוחרים צמד הכותבים לעשות תפנית חדה בעלילה ולהעביר את כל תשומת לבנו מהמעקב המודאג אחר הסוכן, לתרעומת על עצם העובדה שהמשטרה בכלל משתמשת בסוכנים סמויים מבלי ליידע את כל השוטרים, ויתרה מכך, מדי פעם אף מוותרת על הגשת כתבי אישום כנגד דגי הרקק, כדי לא 'לשרוף' את הסוכן הסמוי, ולתפוס בסופו של דבר את הדגים השמנים.

בקנה מידה שוודי זו משום מה שערוריה גדולה. מה שאומר שאני לא ממש הבנתי מה לא בסדר, ולמה בגלל זה צריך להרוס את הספר באמצע. אגב, המושלמות השוודית הזו באה לידי ביטוי גם בחיבוטי הנפש והיסורים של כל שוטר, לפני שהוא חלילה פוצע עבריין שאולי מישהו מתגעגע אליו בבית... כל כך מצפוניים שם כולם שמפתיע בכלל שיש שם פשע.

בקיצור, מי שמאוד מתעניין בעבודת משטרה בשבדיה לפרטי פרטיה ומעריך אותנטיות וכתיבה טובה, הספר הזה יכול להתאים לו. מהבחינה הזו הוא בהחלט איכותי. לעומת זאת, מי שלתומו אוהב להיות מתוח כשהוא קורא ספר מתח, כדאי, לדעתי, שיחפש ספר אחר.

אני לא אוהבת לקרוא על אנשי העולם התחתון - אפילו אם קוראים להם "משפחה" או "מאפיה". מהרגע שהפשע מתבצע על ידי אירגון זה פשוט משעמם אותי. לכן לקח לי זמן להיכנס לספר הזה המתחיל בתאור מדוקדק ודוחה של פעילות של אירגון פשע העוסק בהפצת סמים (אני מניחה שהתאור האמין הוא פרי עטו של ביורג הלסטרום, החצי-העבריין-לשעבר של צמד הכותבים של הספר הזה). מכל מקום אחרי ההתחלה החורקת הספר הפך מותח ביותר, ולא עצרתי עד הסיום.

הספר עוסק למעשה בהגדרת הפשע. הוא בודק את האסור והמותר לגבי היחיד הפושע ולגבי הרשות. כל אזרח שהיה מרשה לעצמו לקשור קשר, לבצע עבירות חמורות, להעלים עדויות, ולרצוח היה נעצר מיידית. המשטרה - ורשויות המדינה השונות - מרשות לעצמן את כל אלה בשם "טובת הציבור", בלי למצמץ. ואנחנו אומרים "מה איכפת לנו שעבריינים רוצחים האחד את השני"? ולא שמים לב שהדילוג הזה בין שמירת טובת הציבור לבין פעילות עבריינית יבוא תמיד על חשבוננו, גם אם לא נדע עליו כלום.

הסיפור הוא על עבריין קטן שהפך סוכן סמוי של המשטרה וחדר לתוך אירגון פשע. תפקידו הוא סודי, ובשביל לבצע אותו עליו לעשות כל מיני דברים שנמצאים בתחום האפור, בין פשע ללא-פשע. הוא גם חושב שהוא לא סומך על אף אחד, אבל בסופו של דבר הוא סומך על הגורמים הלא נכונים. הסיפור מותח מאד, למרות שאפשר לנחש את סופו. הצורה בה הוא כתוב גורמת לקורא לא להניח את הספר מהיד עד סופו.

שני כותבים כתבו את הספר הזה. האחד עיתונאי לשעבר האחר עבריין לשעבר (בדימוס, בטח שבדימוס. לא ניתן פה פיתחון פה לעבריין אמיתי...) והוא כתוב בסדר וכאמור מותח. הוא חשף עבורי כמה אמיתות: 1) אני שמחה לראות שמישהו דופק את השיטה, אני בטוחה שגם אתם..... 2) אולי יש משהו במחשבה האמריקאית על קונספירציה של הממשל? עובדה, גם בשבדיה... 3) החוק בשבדיה אינו מתיר לצבא להתערב או להזיק לאזרחים שלא בשעת מלחמה. תגידו, איך הם מסתדרים שם?

'תא 21' של הדואו השוודי היה ספר מאחר - ספר שגורם לך לאחר לאן שאתה צריך להגיע כי אתה לא יכול להפסיק לקרוא אותו - בהנחה שאתה לא קורא בהליכה, בנהיגה או בשינה.
בשיכול אותיות אנגרמטי, הספר הזה הוא ספר חַרָאם.
חַרָאם על הדיו. חַרָאם על הדפים. חַרָאם על העטיפה. חַרָאם על הבלאי של מכונות הדפוס. חַרָאם על הקיטור שהפעיל את מכונות הדפוס. חַרָאם זה סוג של חֲבָל, והספר הזה הוא חַרָאם אחד גדול.
חַרָאם על הזמן.

הוא כמו מכונית שלא מתניעה ואתה מנסה שוב ושוב עד שאתה מתייאש ומבקש כבלים מהשכן אבל גם הם לא עוזרים. ואז אתה מזמין שגריר שיגרור אותה למוסך אבל בדרך לשם אתה חושב קצת ומבין שאין טעם ושחבל על הזמן (במובן השלילי של המילה), ויאללה, צריך לקחת אותה למגרש המכוניות המשומשות, שאם בכלל הבנתי משהו הוא מופעל ע"י טיפוסים מהסוג שהדואו השוודי כותב עליהם, ושהטיפוסים האלה במגרשים של המשומשות גורטים לאו דווקא מכוניות אלא בעיקר את מי שנמצא בתוכן.


ועד שכבר חשבתי שעליתי על פשע של מכירת איברים אחרי הספר הנוראי 'האדס' הבנתי, שאני לא מבינה כלום. מתברר שמה שיש לבחור המסכן בבטן זה לא איבר שייקצר בשוק המשגשג של סחר באיברים אלא טרמפיסטים לא חוקיים, נוסעים סמויים. הופ! בזה הרגע נפל לי האסימון: מי שנושאים נוסעים סמויים, הם בעצם נושאים סמויים. הברקה.
איכס פיכס ביחס דריקס! אין גבול ליצירתיות הנפשעת של פושעים. הם אשכרה מחלחלים לתוך החלחולת של הבנאדם ומעוררים חלחלה.

וכמו שהם נכנסו לקרביים של הנושא הסמוי מהפסקה הקודמת, כך הם גם נכנסו לקרביים של הכלא וכל מה שקשור אליו וכל הדרכים שמובילות אליו וכנראה גם לדרכים שיוצאות ממנו, אבל לשם כבר לא הגעתי. זה לא מעניין ולא מועיל ולא מחכים ולא תורם ולא שווה בשיט. מצדי שהפושעים יינמקו בתא קטן רחוק מעין האדם או לפחות רחוק מעין האדם הקורא או לפחות רחוק מעין האדם הקורא שלא שם על הסם.

בשוק הפרחים באמסטרדם אפשר למצוא הרבה דברים, אבל בעיקר צבעונים. צבעונים חיים, צבעונים מלאכותיים, פקעות של צבעונים, צבעונים מעץ, צבעונים ממתכת, צבעונים מנייר, צבעונים מבד, צבעונים צבעוניים, צבעונים שחור-לבן ובערך כל צורה של צבעונים בכל מצב קיומי אפשרי. מה שעוד אפשר למצוא שם זו ערכת מריחואנה ביתית, שתילים, זרעים, נבטים, גרגרים ומה לא.
האחד לא קשור לשני. הצבעונים לא קשורים למריחואנה. הפרחים לא קשורים לסמים.
בספר הזה הם קשורים. אוהו, איך הם קשורים. אפילו במכון הוולקני לא חשבו על הינדוס שכזה.


הגעתי עד עמוד מאתיים ארבעים ומשהו ונכנעתי. בזבוז של זמן. חראם על הזמן כבר אמרתי?
וזה העלה אצלי שאלה פסאודו פילוסופית עם אוקסימורוניות אינהרנטית ואירונית: מהו בזבוז הזמן האולטימטיבי המיטבי?
האם זה בזבוז של זמן כי אם כבר עברתי את האמצע כדאי היה כבר למשוך עד הסוף? האם זה בזבוז של זמן כי לא זרקתי אותו כבר בהתחלה? מהי נקודת האל חזור? במקרה שלי, בזבוז הזמן הכפיל את עצמו כי ניסיתי לתת לדואו השוודי צ'אנס נוסף עם 'הנערה מתחת לרחוב' שהייתה לא רק מתחת לרחוב אלא בעיקר מתחת לכל ביקורת.


ועוד משהו: ספר עם רווח כפול הוא לא נעים לעין וגם נראה זול כזה, לא רציני, לא מקצועי. כמו עבודה שתלמיד מגיש למורה בתיקיית חזית שקופה בצבע ירוק עם עמוד שער שהוא יצר ב-word art וחושב שהיא לא תעלה על זה שיש יותר רווחים מאשר שורות כתובות. להוצאת סלע יש עטיפות סוחפות ומפתות, אבל על סמך ניסיוני מהזמן האחרון שם גם מסתיימות המחמאות. הספרים שלהם הם מריחה - ביותר ממובן אחד.

"השמש התעייפה ממלחמתה בעננים הקלים מחוץ לבניין המשטרה , והאור אפשר לשוהים בחדר להסתכל בקלות רבה יותר.".
זה אומר שהשחור והלבן,הגבולות של מה אסור ומה מותר מתרחקים אחד מהשני עד שאי אפשר לראות באופן ברור את התמונה
.
מנשק את הילדים כשהולכים לגן, נשאר אתם בבית כשהחום עולה .מנשק את האישה בבוקר או בלילה כשחוזר לבית החם ולא אומר מילה אחת של אמת מה הוא באמת עושה כל היום בעבודה.
חייו של סוכן כפול הם לא ממש חיים הם בדיוק הפוך מהחיים הם התמכרות ובריחה מהחיים עצמם שמה החיים לא יתפסו אותם עם "התחתונים למטה" . האדרנלין והריגוש שסוכן כפול עובר בעבודה הם שגורמים לו לחיות בשביל הריגושים ולמענם, לחיות על הקצה ולסכן את עצמו ,את המשפחה ולשקר לכל העולם ואשתו שהכל בסדר.

כשצלף מיומן יודע שכדור מיועד רק לו הוא נלחם על החיים וזה נשמע כך:
" אש.
1503 מטרים.
שלוש שניות.
הוא שמע את הקליק. הוא היסס. ואז זז."

הספר מותח מתחילתו ועד סופו .פייט הופמן סוכן של המשטרה יוצא ונכנס מהכלא, עובד עם מאפיה פולנית, דובר כמה שפות, סוחר סמים ועוד כמה כובעים באמתחת.הוא הולך למשימה של חייו בלי מורא בטוח שיהיה לו את הגב של מי שאמור לשמור על חייו. אך כסוכן יודע שאף פעם לא לסמוך על אף אחד מלבדו ונערך בעוד מועד.

הנאמנות שסוכן רוכש למפעילו רק כדי לומר לו שתי מילים בלבד "המשימה הושלמה". היא הרבה יותר חזקה ,ברורה ואמיצה ממה שהמפעיל רוכש לסוכן שלו .חברות לשם צרכים ואינטרסים בשם המדינה .

(לפני שגלעד שליט שוחרר אני זוכרת שברק אמר שחיילים צריכים לדעת שיש סיכוי שלא יחזרו בחיים וכמובן למען ובשביל המולדת.חייל חייב לדעת כשהוא מבצע משימה ולקחת בחשבון את כל האופציות גם השליליות שבהן. זהו משפט שהיה לי קשה מאוד מאוד לשמוע. )

על הספר ממליצה בחום.

השבדים לא מאכזבים. ספר מתח כתוב טוב עם כל המרכיבים הנכונים.
ארגון פשע שמפיץ סמים ולא בוחל באמצעים לקדם את המטרות שלו, משטרה עם שוטרים שהולכים על הקצה מבחינה מוסרית, גברים שאין להם מה להפסיד ואז יש להם, וזה משנה להם את הפרספקטיבה בה העולם. וכמובן חיבורי הון ושלטון.
פייט הופמן היה פושע שישב בכלא כשהוצע לו להיות סוכן סמוי תמורת מחיקת אישומים. הוא הסכים ובמשך עשר שנים התקדם בארגון הפולני ובמקביל בנה לו משפחה בשבדיה. עד שעסקה אחת יוצאת משליטה ומישהו מת. התאונה הזאת מקפיצה את פייט למעלה בארגון אבל מערערת את משטרת שטוקהולם שמתחילה לחקור בעניין.
הבלש החוקר סוחב רגל ושדים משלושים וחמש שנותיו במשטרה והוא לא מוכן להרפות. אבל המפעיל של הופמן, שיושב במשרד הסמוך לא מוכן לוותר על הסוכן שלו שלטיפס גבוה ועומד לפני פריצה גדולה.
העניינים מסלימים והופמן נאלץ לקבל החלטות גורליות שמשפיעות גם על דברים שהוא יודע, ובעיקר על דברים שמחוץ לשליטתו.
שלוש שניות זה הזמן אותו הקליע עובר מרגע שנורה ועד שמשמיד את המטרה.
חשבתי שבגלל שיש המשכים לספר הזה, אני יודעת מי ימשיך לחיות. טעיתי.
לוקח לעלילה קצת זמן להתניע, אבל אז, זה מתח נהדר.
ממליצה לכל חובבי הקונספירציות, והמתח.
אעדכן על הספרים הנוספים בסדרה.

עונג כיפור. פשוט ככה. הייתי כל כך מרותק לספר, שלא יכולתי להניח אותו מהיד אפילו שהצום כבר נגמר. אמנם קראתי את הספרים של הצמד הזה בסדר קצת הפוך ממה שהם יצאו בארץ, אבל אין לזה ממש חשיבות כי פרט לנושא של אשתו של המפקח גרנס, אין ממש קשר בין הספרים או ספויילרים שישברו את המתח.
אז ככה:
רוסלנד והלסטרום הם כנראה כותבי המתח הכי טובים שפועלים היום. הרעיון לכתוב מותחן בצמד בהחלט מוכיח את עצמו, נותן עומק לעלילה, וממש כמו בספר שני חיילים ופחות בתא 21, הם יורדים לפרטים הכי קטנים. התיאורים של כל סצינה מפורטים לעילא ומקנים לקורא תחושה שהוא ממש נמצא שם.
עלילה מדהימה. אמנם צריך לא מעט סבלנות לשרוד את 80 העמודים הראשונים שנותנים רקע לכל הסיפור, אבל ברגע שהספר תופס תאוצה, הוא מגביר מהירות כמו מטוס לפני המראה ומשם כבר אי אפשר לבלום.
המפקח גרנס הנרגן בהחלט עושה לי חשק להיפגש אתו לקפה ודמותו של הסוכן הכפול פשוט מושלמת ועמוקה.
הצצה מרתקת לחייו של סוכן כפול, לעולם הפשע הסקנדינבי ולבתי הכלא בשבדיה שנראים מאיימים ומפחידים מאוד. ההיכרות עם החוק השבדי על כל פרטיו ומרכיביו קצת העיקה כקורא ישראלי, אבל למעשה החוקה הדי דפוקה שלהם היא המנוע לכל ההתרחשויות.
כמו שכתוב על עטיפת הספר, מותחן מושלם.
מישהו יודע אם יש לצמד הזה ספרים נוספים שצפויים לצאת בקרוב בעברית?

קניתי את "שלוש שניות" מאת אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום בשבוע הספר של 2012, כהכנה לשירות מילואים ארוך ברמת הגולן בואך לבנון. זו היתה טעות. אם חשבתי שהספר יסייע לי להעביר שעות ארוכות של שיממון ושעמום בעמדה, הרי שטעיתי ובגדול! קראתי את הספר בשעתיים. לא הצלחתי להניח אותו מן היד לדקה. העלילה המותחת אודות חייו הכפולים של פייט הופמן, בעל חברת אבטחה, בעל עבר מסתורי, נשוי ואב לשניים, הפועל כסוכן בעבור משטרת שבדיה ומסתנן לשורות המאפיה הפולנית. על הופמן, תחת הזהות הבדויה של פאולה, עבריין לשעבר, מטילה המאפיה להשתלט מבפנים על אספקת הסמים לאחד מבתי הכלא השמורים והמסוכנים ביותר בשבדיה, מקום שאליו נשבע שלא לחזור. על אף שבכירי השלטון המשפטים והמשטה במדינה פורשים עליו את חסותם, יודע הופמן כי בסופו של דבר הוא בודד במערכה, וחורשי רעתו מקיפים אותו מכל עבר, וגם מבית.
ספר מתח מעולה מומלץ בחום רב!!!!

אני ממש חצויה לגבי הספר הזה. איני אוהבת ספרי מתח (בשלב זה). אני יכולה לסבול אותם כשהם נטולי אלימות. ברגע שקיימת בהם אלימות, החיבה שלי אליהם יורדת לפחות שלב בסולם החיבה וההתממשקות עמם.
קראתי והייתי בעולם מקביל לסיפור. לא התחברתי . העלילה והרעיון לסיפור מדהימים. אך הייתה לי הרגשה, כי ההתרחשות והעלילה נמשכים עד אין קץ.
פייט הופמן הוא עבריין הנהפך לסוכן משטרתי, המגויס לצורך חדירה להפללת סוכני סמים בשבדיה.
את ההתרחשות והמתח בעלילה הרגשתי לסירוגין, כמו זרימה ושאיבה נוזלים.
אהבתי את תיאורי חייו האישיים של פייט הופמן, ושילובם עם עבודתו המיוחדת תוך כדי הסתרת האמת.
ממליצה רק לאוהבי ספרי מתח המשלבים אלימות .