BECKY
"בֶּקִי" הוא שם ספרו של DARREN GALSWORTHY אודות BECKY בתו, אותה הוא מכנה בכינוי של אהבה BEX, פותח במעין מכתב אישי של אב כאוב לבתו שאיננה עוד. המכתב נוגע ללב עד דמעות: על אף שבמכתבו הוא פונה אל בתו הצעירה, חש הקורא כאילו הפנייה היא אליו. כיצד היית מרגיש אתה, הקורא ספר זה, אילו היתה בתך האהובה נעלמת יום אחד ואיננה? את מכתבו הוא מסיים בהבטחה ל-BECKY היקרה: "בטוחני שעוד נשוב ונתראה יום אחד, נשיר יחדיו ונשוב ונטייל יד ביד". התחושה שמכתב כזה מעניק לקורא היא של וודאות בדבר הישארות הנפש: גופה של BECKY איננה, אולם רוחה קיימת והיא כאילו-שומעת את המילים החמות כל-כך של אביה.
לאחר פתיחה זו, מציג האב-המספר את אותה פנייה גלויה וציבורית שפירסמו הוא ומשפחתו לאחר היעלמותה של BECKY. הפנייה היא בעצם אל BECKY עצמה, וממנה עולה שהאב בטוח שעודנה בחיים, שהיא רק ברחה לזמן-מה מהבית, ועל כן הוא מבטיח לה שלא צפוי לה שום עונש אם תחזור הביתה, וכי הוא והמשפחה מודאגים עד אימה.
היכן אמה של BECKY בכל הסיפור הזה? זו השאלה הנשאלת כמעט-מיד. יש אב שכותב סיפור על בתו שאיננה, ישנה גם BECKY – היא גם גיבורת הספר, כנראה. חייב להיות גם חוטף או רוצח שהביא להיעלמותה של BECKY – זהותו עדיין נעלמה. אולם איפה אמא? האם מדובר בהורים פרודים או גרושים? אם כך, נשאלת השאלה: על איזה רקע נפרדו, וכיצד ארע ש-BECKY גדלה כל השנים אצל אביה, ולא עם אמה? או שמא האב הוא אלמן שרעייתו מתה סמוך-ונראה לאחר לידתה של BECKY ? אפשרות נוספת: הייתכן שהוריה של BECKY מעולם לא נישאו זה לזו אלא חיו כזוג שאינו נשוי? גם במקרה כזה, המשמורת על הילדים נמסרת על-פי-רוב לידי האם הביולוגית ולא לידי אב אשר חי עם אם חורגת. מה ארע, אפוא?
הסופר משאיר אותנו במתח, כמי שאומר: סבלנות רבותי. המתינו, הכל יתגלה לכם בהמשך העלילה. בפרק הראשון מתאר הכותב את ילדותו שלו, בעיר בריסטול שבאנגליה. בריסטול היא אמנם עיר שאיננה נמנית על הערים היפות בעולם, הוא מודה, אולם אנשיה מקסימים. כל ימיי גדלתי בקהילה המאוחדת של בריסטול, ואינני מסוגל אפילו לדמיין את עצמי חי במקום אחר. בתוך כך אינני יכול להימנע מלהרהר לעצמי: אם אכן כה מקסימים האנשים בבריסטול וכה מאוחדת הקהילה, אם באמת כל כך טוב שם – כיצד ייתכן שיארע שם רצח מחריד של נערה בת שש עשרה?... אבל זה הרהור שעולה במוחי בטרם עת, כך נראה.
כסף לא היה בבית, וגם צעצועים לא קיבלנו – מְסַפֵּר DARREN [משום-מה מזכיר לי הדבר את סיפורו של אבי. לדבריו, להוריו דלי-האמצעים בתקופת הצנע שהיתה אז בארץ ערב קום המדינה, לא היתה הפרוטה מצויה לקנות לו צעצוע או משחק כל שהוא. מה עשה? הכין לעצמו חיילי צעצוע מקרטון של אריזות משומשות, וכך העביר את זמנו כילד בן שלוש או ארבע] ואפילו בחגים לא קיבלנו דבר, משום שהוריי לא חגגו את "חג המולד". אבל מהסבתא קיבלנו גם קיבלנו מתנות ופינוק לרוב. לסבתא תמיד היה שפע של זמן עבורנו [נו, טוב, הרי אל הסבתא באים רק כפעם בפעם, ולא מתגוררים אצלה בקביעות. אילו היה מתגורר אצל סבתא דרך-קבע, והיה עליה לצאת לעבודה ולפרנס, גם לסבתא לא היה עודף של זמן להקדיש לו... וזה מזכיר לי את סבתא שלי, עליה השלום, שהיתה יקרה לי מכל. סבתא קלרה קראנו לה]. ימי הילדות היפים ביותר שלי עברו במחיצתה של סבתא [מדהים! גם שלי! סבתא קלרה התגוררה בביתנו במשך שנות חייה האחרונות, מאז לקתה בהתקף לב ונאלצה לסגור לצמיתות את בית-הקפה שלה, "אספרסו קלרה" שבתל-אביב. בהיותי הנכד המועדף עליה, הרעיפה עליי פינוק ואהבה לרוב. מעולם לא חסכה במחמאות, בשבחים, בחיבוקים ובמתנות. היא היתה סבתא שידעה להביע את אהבתה. לא כל הסבתות חמות כל כך].
אביו הנוקשה והקפדן-משהו, בדור בו הענשת ילדים בדרך של הכאה לא היתה תופעה חריגה. גם מחנכיו ומוריו של הכותב, בביה"ס היסודי ובתיכון, לא נמנעו מלאחוז בעונש המכות (במה תבחר: בחגורה או בקנה?) ואמו – שנוכחותה בבית כמעט ולא הורגשה. האם אינה מתערבת כשהאב מעניש את שני בניו, ואינה נוקטת עמדה או צד, לא להגנתם אף לא כנגדם. היא אשה עובדת, אשר מרבית שעות יומה מחוץ לבית, ובשובה הביתה היא מתמכרת לטיפה המרה, כך שתיפקודה בבית שואף לאפס. הכותב למד להכין ארוחה, לעצמו ולאחיו, בגיל צעיר ביותר. האם מעז יצא מתוק?
חוויית הגירושין הראשונה שחווה DARREN היתה זו של הוריו. הוא היה אז בן תשע עשרה. האם היה בכך רמז לבאות? האם סימן הוא לתופעה משפחתית העוברת מדור לדור? האם "מעשה אבות – סימן לבנים"? אבל הסוציולוגים יסבירו, שמי שחווה כשל נישואין אצל הוריו, יתקשה להקים משפחה בעלת זוגיות מלוכדת. לא שזה בלתי אפשרי, אבל יקשה לו יותר מלאחרים. יש בזה משהו. המעניין הוא, ש-DARREN לא קיבל את גירושי הוריו כחווייה טראומטית במיוחד. לדבריו, רק טוב יצא לו מכך: הוא זכה בשני אחים חורגים ובארבעה אחאים משותפים חדשים, עימם הוא שומר קשר עד עצם היום הזה [לי, אישית, היתה טראומת ילדות משני הגירושין שהיו במשפחתנו: גירושי דודתי וגירושי דודי. בשני המקרים הללו כאבתי עד להחריד את כאבן של שתי הילדות, בת דודתי ובת דודי, שממש נקרעו בין שני ההורים, כאשר "זה אומר כולה שלי וזו אומרת כולה שלי", כאותם שניים האוחזים בטלית].
DARREN עצמו, לאחר שהתגורר עם ידידתו TANYA, חווה מערכת יחסים קשה עמה. המריבות החלו לאחר לידתו של דני, תינוקם המשותף, והוא חש שהמריבות הללו, המעכירות כל כך את האווירה בבית, אינן בריאות לדני התינוק. להיפרד? גם זה לא אפשרי: DARREN היה קשור מדיי לבנו העולל, והחליט להישאר בזוגיות רק למען הילד. עוד אנו בפרק הראשון של הספר, כשבאחד הלילות פורצת מריבה קשה בין בני הזוג, מגרשת TANYA את DARREN מן הבית, והוא מוצא את עצמו מנסה ללון בתוך רכבו. קשה לישון בתוך מכונית, לא? ובאמת, DARREN המושפל והמגורש אינו מצליח לעצום עין [ועודני תוהה: איך מסוגלת TANYA לגרש את DARREN מן הבית? האם אין לו זכויות שוות בדירה? שמא תאמר שהדירה היתה שלה, והיא הואילה בטובה להכניסו אצלה, גם אז אין הצדקה לגרשו מהדירה כל עוד הם חיים במערכת של זוגיות משותפת. בתוך כך נזכרתי באחד מידידיי הקרובים שלאחרונה נפרד מזוגתו, לאחר שהיתה חובטת בו ומכה אותו, והוא סבל ושתק. אז מי אמר שיש רק נשים מוכות? ידיד אחר שלי שהיגר לארצות הצפון וחי שם עם זוגתו, בת לעם נכרי. לאחר שנים של התעללות מצידה, נפרדו.
כשמדברים על אלימות במשפחה, האסוציאציה הראשונה העולה היא אלימות הגבר כלפי האשה. כך היא התפיסה, בדרך כלל. הנה מתברר שיש לא-מעט מקרי התעללות של האשה כלפי הגבר. כך, לפחות, עולה מגירסת סיפורו של DARREN. הייתכן שיהא עולם ללא אלימות? הייתכנו חיים בין בני האדם כשהתפיסה תהיה שונה מ"אדם לאדם זאב"? נשמע כחזון אחרית הימים, אוטופיה אפוקליפטית, לא כן?].
כך או כך, מערכת היחסים של DARREN עם TANYA מסתיימת די מהר. בתום מסכת הייסורים שלו עם TANYA, מוצא DARREN את עצמו נכרך אחרי ANJIE, השונה כל כך מקודמתה. ANJIE, כך מסתבר, הינה בחורה רגישה מאין-כמותה, נעימה ועדינה, ונעים להיות במחיצתה. ואולם, לפני ש-DARREN עובר לחיים חדשים עם ANJIE הוא מוצא את עצמו, בעל-כורחו, במצב של אבהות לתינוקת חדשה שבאה לעולם, הלא היא BECKY, קיצור של REBECCA, היא הדמות המרכזית בסיפור.
"בכל פעם נמס לבי מחדש", כותב DARREN, "כשזיהיתי את דני ואת בקי מציצים בינות לוילונות בבית אימם, ממתינים למכונית שלי שתגיע בערב שבת". כמה מרגש: הבן עם הבת, שני ילדי הגירושין, מייחלים לאב שיבוא לקחתם להיות עימו בשבת [כמה ציפיתי לסבתא קלרה שתבוא להיות עימנו בסופו של כל שבוע! "היום יום ששי", הייתי שר בשובי מכיתה א', "היום סבתא תבוא!" ואחר הצהריים הייתי יוצא מן הבית וממתין על המדרכה לבואה. כשנשמע טרטור המנוע של המונית השחורה הגדולה שהיתה מגיעה מתחנת הרכבת ליד חוף ימה של חיפה, הייתי מדלג בשמחה מרגל אל רגל: "סבתא באה! סבתא באה!"].
לאן נעלמים הבגדים היפים והחדשים ש-DARREN קונה בכל שבוע לילדיו? האם TANYA מעלימה את הבגדים? מוכרת אותם? מי מסית את שני הקטנטנים לסרב לבוא לבית אביהם בסופו של שבוע? האמנם ידה של TANYA בדבר? המספר משאיר אותנו, הקוראים, במתח, ומספר את השתלשלות המאורעות באופן שהשאלות נשאלות מאליהן ונותרות "באוויר". האם "TANYA" הופכת אט-אט לדמות של "שָׂטָנְיָה"? ידוע שהשנאה שבאדם הינה כח הרסני ביותר. האמנם מסוגלת TANYA לכל דבר רע מתוך שנאתה ל-EX שלה? חשדותיו של DARREN גוברים כאשר שני ילדיו בוכים בכל פעם שהוא מחזיר אותם לבית אימם כצאת השבת. הוא מבחין שהם פשוט אינם רוצים לחזור אליה. "זה לא רק הגעגועים שלהם אליי והכיף שהיה להם במחיצתנו כל השבת", הוא אומר ל-ANJIE, "אני מרגיש שמסתתר כאן משהו עמוק הרבה יותר מאשר רק געגועים של ילדים לאביהם. רע להם אצלה". האמא המתעללת? בבן-זוגה התעללה עד שכבר לא יכול היה יותר לדור במחיצתה. האם כעת מתחיל תהליך של התעללות בשני הילדים? מה קורה כאן?
התשובות לכל השאלות והתמיהות הללו תתבהרנה בהמשך העלילה. קריאה מהנה!