****
נורווגיה היא לא מדינה קטנה מוקפת אויבים. כמעט להיפך. היא מדינה גדולה, עשירה בנפט ובדגה, בעלת מדיניות רווחה מפותחת, תרבות והיסטוריה מגוונות, ואקלים קריר ונעים. לא צלחת הפטרי הלבנטינית המהבילה והמיוזעת שמייצרת בקלות רבה כל כך את האלימות ושלהוב היצרים שאנחנו במזרח התיכון מכירים טוב כל כך. היה אפשר לחשוב שבבמקום כה, אה, סטרילי, כולם אמורים להיות די מרוצים, ועשירים ורגועים, לא?
מסתבר שלא. בני האדם, על יצריהם, האלימות הטבועה בהם, מאבקי הכוח והשפלות המוסרית נמצאים בכל מקום. גם כשאנחנו מרוצים, אנחנו לא מסופקים. כשיש לנו, אנחנו רוצים עוד. כשיש לנו עוד, אנחנו רוצים יותר מהאחר. רצח, אונס, גניבות, גילויי עריות, השפלות, בריונות, שתיינות, תאוות בצע, שחיתות. כל אלה ילוו אותנו כפי הנראה גם באוטופיה מושלמת. פגומים לנצח. שבורים. מקולקלים.
****
הארי הולה חוזר לאוסלו, מר נפש ופיכח מתמיד, אחרי שהות נוחה ומאלחשת בהונג-קונג. הוא לא חוזר כי נמאס לו, אלא כי שמע שאולג, מי שהיה לו כבן, נעצר באשמת רצח של נרקומן. הארי, בלש משטרה בנשמתו, מגיע כדי לוודא שהצדק ייעשה, ולהוכיח כי תפסו את האדם הלא-נכון. מכאן הסיפור מסתעף ברהיטות, כדרכו של יו נסבו, למקומות צפויים יותר וצפויים פחות, ברחובותיה העקלקלים של אוסלו, דרך החצרות האחוריות המטונפות שלה, כי אוסלו היא לא רק ארמונות ופיורדים מרהיבים וחלוקת פרסי נובל לרפואה, אלא גם נרקומנים ופושעים ושוטרים מושחתים, מהגרים מיואשים וסתם אנשים רעים.
לקח לי יותר מחודש לסיים את הספר הזה, ולמרות שיו נסבו ביום רע הוא בהחלט טוב יותר מהרבה אחרים בשיא כוחם, אני חייב לומר שהוא ייגע אותי קצת כאן. כבר קלטתי את הראש שלו, ואני מכיר את הטוויסטים שלו, ולמרות שלא ממש ניחשתי את הסוף (המפתיע לכשלעצמו), אני חייב לומר שלא נפלתי מהספה מהתדהמה. יש שיגידו שזה ספר אדיר כמו כל שאר ספרי הסדרה, התחושה שלי היתה מעט פושרת. שלושה כוכבים, אולי שלושה וחצי. ואולי אני צריך לחכות מעט יותר זמן לפני הספר הבא של נסבו, או לכל הפחות לקרוא דברים שלו שאינם עוד הארי הולה, כי יאללה. שווה להתחדש. פסח, וזה. לנקות את המדפים. להתחיל מנפש נקיה, ולא מה-Jim Beam המוכר שקורץ מהמדף כבר יותר מדי שנים.
****

















