סיפור האהבה בין חילמי הפלסטיני לליאת התל אביבית, ליאת וחילמי הכירו בניו יורק - שם הכל יכול לקרות.

אני מאד אוהבת רומנטיקה, ספר טוב שגורם לי להתאהב. והספר הזה פשוט לא.
אין שום בסיס לאהבה שלהם למעט זה שהיא אסורה, למעט זה שהיא מרד.
מהרגע שליאת הבינה שהוא פלסטיני היא מאוהבת, סתם. בשן עקומה, בריח סיגריות, בגבר שמתעלם מהרגשות שלה וחושב רק על עצמו.
הדמות שלו היא הצודקת, תמיד. וליאת מתגוננת ומתגוננת.
הדיאלוגים שלהם הם בעיקר על הסכסוך, גם אם מתחילים במשהו אחר בסוף הכל מגיע לסכסוך.
הדיאלוגים עם הסובבים אותם הם או על הצבא או על הכיבוש או גם וגם.

עכשיו, אם אני לא מבינה את האהבה ביניהם, אז על מה הספר? תירוץ להגיד איזה עולם מורכב ונורא.
נכון, החיים פה מורכבים והסכסוך הישראלי פלסטיני עצוב ונורא. אבל בתור ספר, לא הרגשתי פה סיפור אלא פשוט שני צדדים, שאנחנו כבר מכירים, עם טענות, שאנחנו כבר מכירים, עם תסכולים ושיחות ומגננות, שכמעט כל ישראלי עבר בשלב כזה או אחר בטיול אחרי צבא, כשפתאום נתקלים "בצד השני" ונכנסים לשיחה.
הספר מרגיש כמו פיסקה אחת ארוכה על אותו הדבר.

אז זה לא סיפור אהבה בין חילמי לליאת, זה ניסיון עיקש של שמאלנית נאורה להתאחד עם פלסטיני כועס.
הוא כועס בצדק, היא מתגוננת בצדק. וזהו אין עמק השווה.
אגב, לא ספויילר, אבל יכולים לתאר מהו סוף הספר? בדיוק! אין להם שום היתכנות ליחסים האלו.
גם הסופרת מבינה את זה.

מעניין שבזמנו, דווקא הצד הימני של המפה הפוליטית דחף את הספר אל מחוץ למערכת החינוך, לטעמי הספר משרת היטב את הצד הימני.
יצאתי מהספר עם תחושה של אי נוחות, של עצב, ושל אכזבה.
אולי הבעיה הייתה שציפיתי לסיפור אהבה - אין כאן כזה, מי שרוצה רומנטיקה שילך מכאן.
ובלי קשר, הסיפור עצמו לא מספיק מעניין. הדבר הכי טוב שקרה לספר הזה הוא שהוציאו אותו ממערכת החינוך, אחרת, כנראה, לא הייתי שומעת עליו.
אבל זה כבר טעם אישי, אני רואה שאני די מיעוט כאן בסימניה.

ואם רוצים בכל זאת לקרוא ספרים על סיפורי אהבה בין ערבים ליהודים, אבל כאלו שבאמת יש בהם אהבה,
"המאהב" ו- "חצוצרה בואדי" הם ספרים יפים עם סיפור טוב.

יופי, שברתי את מחסום האסקפיזם שלי, אני כנראה עוד לא בשלה למציאות.
חוזרת לפנטזיה.

גדר חיה. זו גדר קוצנית ודוקרת וחיה. קצת ירוקה קצת משחירה וקצת טובה וקצת מקוממת.
למה?
כן - ספר טוב, כי הוא מעלה נושאים קשים ורגישים ומתסכלים. לא - הוא גם מביא - סטיגמות בהגזמה ודעות בהגזמה.
מתחיל בניו יורק בסתיו - ליאת צעירה סטודנטית משמתגוררת במנהטן, בת למשפחה שמרנית ומסורתית שעלתה בשנות ה-60 מאיראן. ימנים.
חילמי - אמן, מתגורר ב..שימו לב ברוקלין. פלסטיני מחברון. בן למשפחה פלסטינית שמרנית ילידי הארץ טרם קום מדינה.
יופי.
נפגשים, מתאהבים.
הרומן ממשיך בחורף - ידידנו, זוג, חיים ביחד. לאבי דאבי.
יופי.
טה דם ליאת צריכה (כמתוכנן עוד לפני) לחזור לישראל.
חוזרת. גם חילמי.
ואז נהיה קיץ והוא חם ומעיק ומתיק
ואז מתחילה ההתמודדות הצפויה - יהודים-ישראלים, ערבים-פלשתינים. ישוב מתנחלי. כפר ערבי.
הקשר נמשך זמן קצר בהסתר. לליאת - ברור שהקשר צריך להיפסק - אין מצב שתחשוף אותו בקרב משפחתה, אין מצב שתאהב את מי שהוא מייצג.
אצל חילמי - הוא פחות חושש וכן מוכן להיתגלות, רק זאת לזכור, במשפחתו גם פעילים בארגון טרור.
יכול להיות פשוט סיפור אהבה - מתאהבים, מתלבטים, נפרדים - רגיל כזה.
אבל לא, העניינים מסובכים, רגישים, פוליטיים, טעונים.
הגדר החיה היא ירוקה ואפורה וקוצנית ומפרידה.
ונפרדים ומנתקים קשר.
והוא מסתיים בים. טרם בוא הסתיו.
אז, ספר טוב בהסתייגות גדולה - הוא מציג את חיילי צה"ל רע. הוא מציג את הפלסטינים - לוקח צד. והוא סטיגמתי נורא ולא עמוק ופשטני.
ובסופו - אם לא קראתם, די ממליצה, לא נספר מה בסופו - רק שמליאת יוצאת תוצרת בית הגידול שלה.
צריך לקחת אוויר, לנשום, בחלקים לספור עד 10 ולהמשיך לקרוא.

אחרי הרבה לבטים ושיחה עם עצמי ועם קופיפי השובב, החלטנו להמליץ לתלמידיי לקרוא אותו. ואחרי עוד שיחה, מה שיחה, דיון סוער עם נלסון קופיפי וסוסי הטוב, גם טומי ואניקה הצטרפו, התיישבנו על צמרת העץ - דיברנו, זרקנו בלוטי אלון לכיוון שני אנשים שנראו מעצבנים, והחלטנו שקריאת הספר תהיה משימה לתלמידיי בסופה ננהל דיון. על הכול. יהיה מעניין וחשוב. וזה כבר שווה.

אם לא הווירטואוזיות יוצאת הדופן, שבה שוזרת רביניאן את הספר המפעים הזה, הייתי שולחת אותו אל ערימת הספרים המאכזבים.
בימינו אלה, עידן של ציניות וסקפטיות, של שובע ספרותי, של מאה וחמישים שנות רומן רומנטי, כדי לברוא סיפור אהבה גדול יש לגייס משאבים ספרותיים יוצאי דופן.

סיפור האהבה צריך להיות מפעים, שובר לב, מכמיר לב, בלתי אפשרי, מנוגד להיגיון, שובר מוסכמות, חתרני, נע בין קטבים, ראשוני, מקורי, קורא תגר ופוצע.

הרומן של רביניאן עונה על כל ההגדרות שלעיל, אלא שבעיני הוא בלתי אפשרי. מזויף. מתחנחן. מתיפייף. מתנצל. הוא חוטא לאמת. הוא רומן שקרני, לא שיקרי, אלא שקרני.

בניו יורק של 2002, כשהאדמה בישראל רועדת מאוטובוסים מתפוצצים, כשחלקי גופות מושלכים לכל עבר, כשמשפחות שלמות מתאיידות, כשכניסה לקניון ולמסעדה הופכים לרולטה רוסית, ליאת מתאהבת בחילמי.

ליאת היא מתרגמת מאנגלית לעברית, העושה חופשה בניו יורק. חילמי הוא צייר רעב, שמוצאו מרמאללה, העושה צעדיו הראשונים בהכרה אומנותית.

לכאורה, קוטבי מזה לא יכול להיות. רביניאן הופכת אותם מנותקים משורשיהם ומטילה אותם זה לזרועות זה באהבה ענקית, רועמת, אהבה של מבט ראשון. מה זה מבט ראשון, חצי מבט ראשון. רק נפגשו באקראי במסעדה, וכבר משתרכת ליאת אחרי חילמי בשכונותיה של ניו יורק, שיכורה מאהבה חדשה. תגידו אפשרי? אני אגיד לא אפשרי. נכון, ליאת היא מין שמאלנית ציונית, המוכנה לחזור לגבולות 67 תיכף ומיד, רק יבטיחו הפלשתינים להיות טובים ושקטים. ליאת היא בחורה משכילה ושכלתנית, לא רגשנית במיוחד, שנמצאת בחופשה ארוכה בתפוח הגדול, ורק בימי שישי, עת האקזוטיקה מתחילה לזרום בעורקיה היא מתגעגעת קצת לאבא-אמא ולשבת לייט שהיא מפסידה שם. ביתרת הזמן היא בחורה קוסמופוליטית, נטולת גבולות, שמבלה את החורף עם חילמי בחברת ערב רב של בני עמים ממזרח ומערב, בקיצור, ישראלים אאוט, כל השאר, אין.(ודרך אגב, דווקא בקטע הזה, התחקיר המצוין שלה הופך גרוע. היא מבלבלת בין הבדלה לקידוש וגם הנוסח שלה אינו נכון).


לא שאני לא מאמינה באהבה ממבט ראשון. קצת צינית אנוכי, ולדעתי בחורה מהסוג של ליאת, לא מתאהבת שתי דקות אחרי שפגשה בבחור ערבי, ויהיה הכי פחות ראמאללאי שאפשר. ובעיקר, לא כשבבית, בתל אביב, אם לא שמעת מהדורת חדשות אחת, הפסדת איזה פיגוע.
נכון, המצב העגום מהדהד בספר, אלא שראוי היה שהדי הפיצוצים, ושריקות הכדורים הגוועים בדרך לניו יורק הרחוקה, יקרעו את נפשה בדרך יותר הולמת. אבל הרעש שמייצר המוות בישראל הוא כמו ביטנה לבגד לא אטום, אבל לא יותר מזה. רק כשליאת אוכלת במסעדה עם אחיו וחבריו של חילמי, והיא מוקפת במי ששונא אותה כמייצגת אידיאולוגיה דורסנית, רק אז היא מגנה על הרעיון הציוני, בבכי בלתי נשלט ובתחושה של מי שנתון במצור. וגם אז היא מתנצלת יותר מאשר תוקפת, ואף לא מילה על הפיגועים, פן נפשם העדינה של ידידיה האינטלקטואלים הערבים לא תוכל לשאת את העלבון הזה.

בשלוש מאות וכמה עמודי הספר, ליאת מסתירה את חילמי מהוריה ומידידיה, וגם עוברת חיבוטי נפש, אבל האהבה מתגלגלת לה ענקית כהר געש ואילו ההתלבטות היא צווחה דקה. וגם כשמתגלע ביניהם ריב גדול הוא מת מיד באהבה גדולה.
אני כעסתי.
אני לא יודעת מה אתכם.
יכול להיות שאתם נורא אוהבי שלום. גם אני.
יכול להיות שאתם מסכימים להרבה פשרות. גם אני.
יכול להיות שאין לכם בעייה להתאהב בפלשתיני באמצע האינתיפאדה. לי יש.
יכול להיות שהאינתיפאדה לא הזיזה לכם כלום ולא שינתה את דעותיכם הפוליטיות. את שלי היא שינתה.
כן, היו לי ידידי נפש ערבים, כאלה שקראו לי אחותי, והייתי בטוחה שמה שלא יהיה הם יהיו לצדי. היום אני כבר לא בטוחה בכלום. להיפך, אני יודעת במה אני בטוחה, שאין שום ידידות נפש במרחב הזה, שמצליחה לצלוח את נהרות הדם והשנאה. שנים נאמתי בפני משפחתי וידידי על הקשיים שעובר העם הפלשתיני, אבל התעייפתי.
רוב הספר הסיפור דורך במקום. דחיסותו של הטקסט נותנת תחושה של ניסיון לרוץ בתוך מים. רק בסוף מתרומם הסיפור וחובט ונושך וסוטר על הלחי.
הכתיבה של רביניאן מפעימה, מרתקת, פיוטית, מדוייקת, מרהיבה, שופעת, מתגלגלת, עשירה, שמנה, רבת רבדים, ציורית, צבעונית, סוערת, מטלטלת, הופכת קרביים.
ובכל זאת, לא.
נכון, אי אפשר שלא להעניק לה חמישה כוכבים גדולים וזוהרים על הכישרון הענק. ובכל זאת לא. מפני שבכל שורה שקראתי שאלתי את דורית: תגידי, בפני מי את מתחנפת ככה... את חושבת שיש איזה אינטלקטואל ערבי שיסיר בפנייך את הכובע? או שמחר יתרגמו אותך לערבית ומיליוני מוסלמים יהפכו את את ספרך למגה-רב-מכר. או שאולי רצית לרכוש את אהבתם של קוראי הארץ, גדולי האמונה, שיאהבו אותך עד בלי די.
אז נתתי את הכוכבים, אבל בעיני הספר הזה הוא תאונה מסויימת. ואני מחכה לספר הבא.
ושאלה משונה: הספר מככב יותר מ-15 שבועות ברשימות רבי המכר. איך ייתכן שבקושי נכתבו עליו ביקורות בסימניה?

על גדרות ואהבות בלתי אפשריות

גדר חיה, תמיד נתפסה בעיניי, כגדר שיחים שהפרידה בין בתי חצרות שכונת ילדותי, כזאת שיש לה חיים משלה. נוטעים, משקים ומטפחים אותה באופן תמידי על ידי שני שכניה הגרים משני צידיה, גדר המייצגת דו קיום של שכנות טובה ולעתים היא מגביהה מאוד והופכת לאטומה, בשעה שהיא מייצגת עוינות.

לכן שם הספר של דורית רבניאן, גדר חייה, היה כל כך מוחשי מבחינתי, אך עדיין לא הצלחתי לקשר אותו לסיפור אהבה בין יהודיה ישראלית לערבי פלסטינאי, ולא הצלחתי לקבל החלטה לקרוא את הספר. למען הכנות, אולי נושא הספר, יצר בקרבי סוג של גדר נפשית מרתיעה, למרות שאני מחשיב את עצמי לליברלי ונאור.

ובכל זאת, החלטתי לצאת לדרך, ולקרוא את הספר בכדי לנסות ולפענח את הדימוי היפה של רביניאן, באופן בו אני תופס אותו, ולברר את הקשרו למושג אהבה בלתי אפשרית, שלבטח אמורה לחצות גבולות-גדרות.

יש ספרים, שמעמוד הראשון שלהם הם מצליחים להכניס אותי לאווירה מכשפת, כמו שקרה לי בספר הזה, בו לפתע הרגשתי עטוף בקפסולת הרומן, מושלך למקומות וזמנים אחרים, המצליחם לחבור לזיכרונות חיי החשופים.

נוי יורק, הקרה והמנוכרת, ברקע האינתיפאדה שלנו עם האוטובוסים המתפוצצים. מצד אחד, מה יותר נכון מלהיות רחוק מהתופת, ומצד שני, תמיד ישאר הגעגוע לאנשים ולנופים מהם הגענו, תחושה מופלאה ומוחשית אותה מצליחה רביניאן, לעצב, על ידי התייחסות לפרטים הקטנים, כקלישאה האומרת, אלוהים מונח בפרטים הקטנים.

ליאת, ישראלית מתרגמת במקצועה, בת 29, תהיה חצי שנה בנוי יורק. שם על ההתחלה, היא בטעות נחשדת כטיפוס בעל חזות ערבית מחשידה (פרסיה במוצאה). חקירה ההופכת יוצרות, כי בדרך כלל אנחנו חוקרים ערבים בשדות התעופה, כאוכלוסיית יעד חשודה. מכאן ממש באקראי ליאת, פגשה בחילמי נאסר, צייר פלסטיני בן 27 מחברון, שעדיין פועל בשולי סצנת האמנות ומייחל לעצמו הכרה.

מפגישתם הראשונה, הסיפור קפץ לאינטימיות סוערת ועדינה, ולמערכת יחסים מתפתחת ומורכבת, אך עדיין מדובר באקווריום, בדמות העיר נוי יורק, בו הצמד מרגיש את עצמו, כדגים המשכשכים במים זרים לשניהם. השאלה שרביניאן, שואלת, אם נחזיר את הצמד למחוזותיו הגיאוגרפים המדממים, האם גם אז מערכת היחסים בין שניהם תוכל לשרוד, האם זהו רגע של חסד, מוגבל בזמן ובמקום, בנגוד לסיום באגדת סנדרלה.

באו ונחזור, לדימוי המרכזי של הספר, לגדר החיה. בשעה שליאת וחלימי משוחחים בינהם, הם נזכרים בנופים שכל אחד היגיע מהם. לליאת, יש זיכרונות מהעיר קלקיליה, זאת הקרובה למקום מגורי, שהיא גם עיר הולדתה של רבניאן. ליאת הילדה נזכרת בפגישה עם ילדה מקלקיליה, בלי מילים הן משחקות שתיהן, במשחק בו יוצרים צורות באצבעות כף היד, סביבן כרוך חוט סריגה, יופי ורגישות פנטסטית קיימת בסצנה הזאת, כמו גם בנוספות.

סצנה שהחזירה אותי לאחור, לזמן מה לאחר שנחתם חוזה השלום, עם הרשות הפלסטינאית, נפגשנו בצוותי שיתוף פעולה של מנהלים מהעיר קלקליה ומהעיר כפר סבא. המפגש האנושי המקצועי הזה, היה מלא תקוות. אחר כך פרצה האינתיפאדה השנייה, אלימה מקודמתה, זאת שבמהלכה נבנתה הגדר הענקית והאטומה שהפרידה בין יהודה והשמרון לישראל ובין כפר סבא לקלקיליה. הגדר הזאת, או החומה, לא הייתה חומה של תיקווה, אלא חומה של ייאוש ועוינות. מול הגדר ההפרדה, מפלצת הביטון האטומה, הנוכחת בנוף ובנפש, מציבה רבניאן, בספרה גדר חייה ואנושית, המנסה להתגבר על מכשולים ומחסומים אנושיים.

לכן השאלה הגדולה ששאלתי את עצמי, ובקשתי מהספר, האם באמצעות גדר חייה אחת כמטפורה, ניתן לספר סיפור אלטרנטיבי לחומות הייאוש שלנו, סיפור שיש בו אהבה אנושית פשוטה, מנחמת וקשובה, המצליחה להתגבר על מחסומים, דעות קדומות ועוינות, המחברת אותנו למה שאנחנו בסופו של דבר, בני אדם?

אני מצאתי תשובה ונחמה, בספרה הנפלא של רבניאן, שהוא סיפור אהבה כנגד כל הסיכויים, המסופר כאגדה קסומה וכגאולה, מצערו וסיבלו של העולם. לא פחת מכך זהו ספר ריאלי בפוליטיות שלו, במובן הטוב של המילה. מול אהבה סוחפת, רגשית, יצרית וחומלת, הוא מעמיד יצרים אחרים, את הפוליטיקה שביננו ובין הפלשתינאים, ומציב בכך שאלה לא פתורה, האם גדר חייה יכולה להיות מוצבת אי פעם בין שני העמים הניצים?

אני זוכרת שהבאתי מהקיבוץ את JAY לארוחת יום שישי ,אמא התלהבה שהוא לבש חולצה לבנה לקידוש ,היא חשה שככה הוא מכבד את המעמד. לאחר הארוחה הלכנו הוא ואני לטייל בשכונה ודברנו על ההורים שלנו .הוא הרגיש שההורים שלי היו קצת מסוייגים ואמר ככה בנונשלטיות "הם פשוט מפחדים שנתחתן ואקח אותך מכאן" . אז האם לאהבה יש מדינה כמו בשיר?

והנה אחד מיני הקטעים הרבים בספר שכתובים כל כך יפה והעלו לי לחלוחית של יופי בעיין:

"ואיך ברגעים שאנחנו חבוקים תחת השמיכה, עטופים זה בזה וחפונים כמו שני חלמונים בביצה אחת. מתקיימים בתוך קליפת עצמנו וגופינו בחושך זחוחים ושבעי אהבה ולפותים זה בזה כמו במאורה, כמו נחש ונחשה, כמו שני תמנונים מפותלים".

ואני שואלת איך אפשר להפנות מבט הצידה לכזאת אהבה.

בסתר בסתר היא פינטזה שהם יחיו בבית עם גג אדום ,ארובה וגינה מגונדרת ושני ילדים כמו בפרסומות או בסדרות טלוויזיה הרחק מכולם. בפועל היה שעון שתיקתק ללא לאות ולחש לה באוזן שכל האהבה הזאת זמנית כי אין לה קיום מחוץ לניו יורק של אמריקה. ולה אין אופי הרואי שהיא יכולה לנפנף בו ולומר שהכל יהיה בסדר.במקום זאת היא התביישה בו בחבר הערבי הסודי שלה כשבמקרה ראתה ישראלי שמכירה. ואז חשבה בתוך כמה שניות המידע יתגלגל להורים שלה ואיך הקשר עם בחור ערבי ישבור את לב הוריה ומשפחתה.לא היה לה אומץ בתוכה לומר לעצמה כמה טוב לה וכמה היא מאושרת אתו.

אנחנו ישראלים ים תיכונים ותיקי ולמודי ניסיון כאן בארץ בענייני גדרות מנטליים ופיזיים לצערי.אבל אהבה, איך אפשר להכניס אותה חבוקה בין גדרות של מאכלים ,מוזיקה,אמנות .....ועוד אלפי קילומטרים מארץ ישראל היכן שהערבוב המנטלי של האנשים הוא מעורבב עד לבלי הכר?

הם דיברו והסבירו באנגלית וקצת בעברית ולפעמים בתנועות ידיים וגוף....ולפעמים הוא ביאר לה בערבית את עצמה ועצמו ואת הביחד ההרמוני שיצרו שם. ופעם היא זרקה משפט שאהב והייתה גאה שהוא הגיע מסופר ישראלי.
"מוזיקה היא השפה שבו הנפש משוחחת עם עצמה –" ואז תרגמה לו ברכות אינסופית..
Music is the language in which the soul talks with itself
הוא מטה אוזן כשאני חוזרת ושפתיו ממלמלות בגבי, מתרגמות בלחישה צרודה לערבית "אל מוסיקה היי לור'ה (א)לי מא א-רוח,".

ויום אחד אחרי קור מטורף באמצע חורף ניויורקי וסופות שלגים כשכפותיהם שלובות וטמונות אחד בשני הוא שאל אותה "אז מה?" "אז אולי זה בכלל לא על האדמה?" "איזו אדמה ?" מה שהיהודים והערבים נלחמים עליו כל החיים," הוא ממשיך כשעיניו עצומות וחיוך קטן, מריר, מעקל לו את הפה," אולי זה בכלל על השמש,כל המלחמה הזאת?" הוא מחריש,משתומם, "תארי לך,מלחמה על השמש בחיי –"

תודה לבנט שבזכותו הגעתי מהר יותר לקריאת הספר, זה הספר הישראלי היפה ביותר שקראתי או לפחות אחד היפים.השפה שדורית כותבת היא מושלמת ועדינה כמו מנגינה ערבה לאוזן.
*************** אין מספיק כוכבים בסימניה ליופי הספרותי שנתקלתי בו.

לכאורה סיפור אהבה, פשוט נדוש ומתבקש: הוא צעיר ערבי פלסטינאי מרמאללה, צייר המתגורר בברוקלין, היא ישראלית בת 28 המתגוררת בניו יורק לתקופה קצובה (כ 9 חודשים, בית בתמורה לטיפול בחתולים ובעציצים....). בואו נגיד את זה כך, לו הייתי רוצה להתחרות בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ הייתי כותב סיפור קצר שזו המסגרת שלו. אבל רק לכאורה... מכיוון שדורית רבינאן היא משהו מיוחד. ברבינאן התאהבתי כשקראתי לראשונה את סימטת השקדיות בעמרגיאן, בתום הקריאה חשבתי שמדובר בסופרת עתיקה, שעלתה ארצה לאחרונה מאירן, מעין דן בניה סרי ממין נקבה (אני יודע שדן נולד בירושלים). כמה הופתעתי, קינאתי, התפעמתי כשגיליתי שהיא גדולה ממני בשנתיים, וסימטת השקדיות יצא כשהייתה בת 23. אני לא חושב שאגזים, אם אכתוב שהתאהבתי. החתונות שלנו גם היה מלבב, אבל מאז שקט (למעט ספר ילדים מקסים: "איפה הייתי אני?", ותסריט הבחור של שולי). וחיכתי לה.
שמעתי באוטו ביום שישי חם, לפני כחודש מישהי מדברת באהבה על ספרות והמילה הכתובה, על קריאה ועל כתיבה, ומשהו בקול הזה בתוכנית עשה לי משהו קרוב. נשארתי באוטו למרות שהגעתי, עד שהראיון נחתם וצפי גון גרוס, הודתה לדורית רבינאן ואחלה לה הצלחה עם ספרה החדש...

ברור שרצתי לקנות, כשהבנתי על מה הספר, קצת ריחמתי על רבינאן שבחרה לכתוב שכזה... נו מה כבר אפשר לצפות מסיפור אהבה שכזה, ולמגינת ליבי אני עוד קורא אותו בתקופה הארורה בה אנו נמצאים, ימים של חרדה מתמדת דאגה ליקרים, ותחושת יאוש מסוימת מהמרחב שלנו...
אבל רביניאן כמו רבינאן יודעת לכתוב, יודעת לרגש , וגורמת לקורא להרגיש כה קרוב.
ממש קורב, קירבה אינטימית, אמיתית, הסיפור לא גדול, אהבה גדולה ובילתי אפשרית, מה עוד יש לומר, אבל זהו שיש.
וזה לא ה"מה" כמו האיך. הכול מרגיש כה אמיתי ומוכר, ניו יורק שלה דומה לשלי, הדמויות שלה מתנהגות ומגיבות כמוני: לדוגמא: כשאהובתי שתחיה קוראת לי בשמי הפרטי (ולא בשם החיבה, אחסוך מכם את הדביקות) כול גופי נדרך, כל תא בגופי סומר, שכן ברור לי שמגיע אחרי משהו עם רצינות תהומית: כך גם ליאת בפעם הראשונה שחילמי קורא בשמה ולא "באזי"... אמיתי כבר אמרתי. כיף לקרוא את דורית, ואני עדין מאוהב בה, ומקווה בכול ליבי שהספר הבא שלה לא יצא בעוד 15 שנים כמו הזמן שעבר מאז החתונות שלנו.

אתמול ישבתי במרכזית, מחכה לאוטובוסים המאחרים בעקביות של סופרבוס, וקראתי את הספר הזה. באיזה שהוא שלב, שאלתי את האישה לצידי מתי הוא אמור להגיע, והיא דקלמה לי את השעות. היא הייתה ערבייה, כמו רוב מי שחיכה בתחנה - אחרי הכל, היעד של 248 הוא אום אל פחם, וזה שהחור שאני גרה בו נמצא על הדרך זה רק צירוף מקרים נחמד לטובתי - או לרעתי, אם אתם שואלים את ההורים שלי. הם טוענים שאני לא צריכה לעלות על אוטובוסים כאלו כשאני על מדים. מצד שני, הם לא ג'ובניקים מפונקים שהרגע סגרו שבת בפעם הראשונה - ועוד שבת גשומה (!).
בכל אופן, כשהוא הגיע לבסוף, סגרתי את הספר והיא ראתה את הכריכה. היא הסתכלה עליי, ואני הסתכלתי עליה, ולרגע ארוך פשוט בהינו אחת בשנייה.
אחרי כמה זמן נשברתי - סובבתי את הפנים, ועליתי לאוטובוס. בכל זאת. גשם.

ב-2015, כשעוד הייתי שקועה עמוק בבגרויות, התחוללה הסערה הגדולה סביב הספר הזה. אז לא קראתי אותו. אולי כי לא היה זמן, ואולי פשוט בגלל הנטייה הרגילה שלי להגיע באיחור לכל ספר שיש סביבו מלא הייפ. תמיד אני מרגישה שאני צריכה לחכות שכל הרעש יעבור לפני שבאמת אהיה מסוגלת לשבת ולקרוא בראש נקי.
אבל כנראה שזוהי לא הסיבה היחידה.
אם הייתי קוראת אותו אז, בטח הייתי קצת שונאת אותו, ומאוד מתעבת את עצמי על כך שאני קצת שונאת אותו. וודאי הייתי מתמלאת רגשות אשם דביקים ומגעילים, מהסוג שאין לך כל כך מה לעשות איתם, ומתחפרת עמוק עוד יותר בתדמית השמאלנית המסריחה שבניתי לעצמי.
וזה ברור למה. בתקופה ההיא הרי לא הייתה לי שום נגיעה עם המגזר הערבי, מלבד בשתי הזדמנויות - האחת, כשהם נתנו לי שירות עליו הם קיבלו ממני כסף - לא מצב שוויוני במיוחד. והשנייה הייתה במסגרת ניסיונות הגישור של בית הספר שלי, כשכל הזמן התעקש להפגיש אותנו עם השכנים מהכפרים ליד. היה מדובר בערבוב חסר טעם, גם אם בעל כוונה טובה, בין חבורה של קיבוצניקים מורעלי קרבי שהדבר היחיד שהם יודעים להגיד בערבית זה קללות, ובין נערים ערבים ממשפחות חלשות כלכלית שהתביישו לדבר בעברית כי חששו שנצחק להם על המבטא.

רק כשהתגייסתי, התחלתי באמת לבוא במגע עם אנשים מהמגזר הערבי. זה מצחיק להגיד את זה, אבל מבחינתי כור ההיתוך הגדול של צה"ל הכיר לי עולם חדש כמעט רק מההיבט של היכרות עם ערבים. את חצי המשפחה המזרחי שלי אני מכירה היטב, חברות רוסיות לא חסרות לי, ובמשך ארבע שנים עבדתי עם בחורות אתיופיות. אבל חבר'ה מהמגזר? כמעט ולא.
ובתור מדריכת אוכלוסיה, פתאום הכרתי. בעיקר כי זה תפקיד שמחפשים בעבורו דוברי ערבית בצורה מאוד ספציפית, וכך פגשתי והתחברתי עם בני גילי מהמגזר - למרות שכמובן, בכל המקרים מדובר בנערים עם דעות מאוד מסוימות. אני מניחה שעצם הבחירה שלהם לשים מדים מדברת בעד עצמה בנושא הזה.
אחר כך גם הגעתי לבתי ספר ערביים. ובתוך שבועות הלימוד באום אל פחם, באקה אל גרבייה וטורעאן, באמת התחלתי להכיר - גם את הילדים, דרך מחסום השפה (עליו אני מתכננת לגבור בקרוב בעזרת אימא מורה לערבית), אבל בעיקר את המורות. אומנם להכיר כקולגות - עדיין לא בתור ידידות. ועדיין.
היה את המורה שפנה אליי בעברית רצינית, בלי טיפת ציניות או מרירות, ואמר שהוא שמח שאנחנו באים ללמד כי "זה באמת גורם לך להרגיש כאילו אתה אזרח אמיתי במדינה הזאת, כאילו למישהו אכפת". זה היה מביך, לא רק משום שהוא הרגיש צורך להכיר תודה על כך, אלא גם משום שבכל הימים באותה השבוע ההסעה איחרה בצורה שממש לא הייתה עוברת בשקט אם היה מדובר בבית ספר יהודי.
היה גם את המדריכה השנייה, שסיפרה לי על שיעור פינוי, בו המורה המשיכה והסבירה הרבה מעבר לתרגום ההכרחי, וכשהמדריכה שאלה אותה לאחר מכן מה אמרה לילדים, ענתה, "נתתי להם דוגמה לפינוי שקרתה במשפחה שלי". לאחר מכן, סיפרה לה על הבריחה ב48, על סבתא שלה שנפטרה, ועל אימה שרק התחתנה ועברה את הדרך כשהיא בתחילתו של היריון.
חוץ מזה, היו את הילדים - הילדים שפנו אלינו בסופי השבוע, אומרים תודה שבאנו, כי עכשיו הם כבר לא מפחדים. אותם ילדים שבתחילת השבוע לא מפסיקים לשאול, ספק בהתרגשות וספק בחרדה, איפה הנשק שלי.
אולי הייתי צריכה באמת להכיר קצת כדי להצליח לקרוא את הספר הזה בלי לשקוע ברחמים לבנים.

בכל אופן, אני עדיין ילדה מאוד בועתית ועמוסת פריווילגיות, והספר הזה הפתיע אותי. יחד עם ליאת, הופתעתי מהעובדה שחילמי אף פעם לא היה בים. הופתעתי מיחסם של החיילים אל האסירים, כפי שתיאר אותו. הופתעתי מההשוואה בין טקס ההשבעה בצה"ל לאחד בחמאס.
יחד עם ליאת, התיימנתי מול חילמי. ולמרות שידעתי שדעותיה אמוציונליות לעיתים, ידעתי גם שאין דבר בסכסוך הישראלי-פלסטיני שהוא לא ספוג רגשנות (לכן אני לא מתחברת לאנשים שמנסים לפתור את העסק הזה בעזרת שכלתנות).
יחד עם ליאת, הזדהיתי עם חילמי, ובניו יורק, בה בחורה יהודיה ממוצא איראני נחקרת בחשד לטרור, בה הצופים מהצד רואים בהם אותו הזן - אותו עור בצבע הזית, אותן עיניים חומות, אותם תלתלים - הרגשתי איך הקונפליקט כמעט מיטשטש, עד ששוב מגיעה שיחה מהבית, שוב מופיעות פנים מוכרות מישראל.
יחד עם ליאת גם התאהבתי בחילמי. אין מה לומר, בחור מתוק.

בכל אופן - שלושה דברים שבעיני מצדיקים את הקריאה של הספר הזה, גם אם אתם לא שמאלנים מסריחים כמוני:
1. הוא כתוב טוב, ומאוד קריא. כלומר, דורית רביניאן היא מאוד מוכשרת, וקל לבלוע את הספר הזה תוך יום-יומיים.
2. הדמויות אנושיות בקטע פסיכי. כאילו, אני הכי בעד דמויות אנושיות מאוד, אבל בספר הזה זה באמת הגיע לרמות חדשות. אם אנחנו מדברים על ההתייפייפות הדוחה שעוטה עכשיו את כולם לכבוד הולנטיינס דיי, עם הסרטים ההוליוודיים בהם כולם כל כך הרואיים ומוכנים לעשות הכל למען האהבה - אז הסיפור הזה, למרות שהוא רומן רומנטי, לא חוטא בזה אפילו לרגע. להפך. כל הדמויות פחדניות ואנוכיות, פתטיות ושקועות בעצמן, וזה די נהדר.
בין אם אנחנו מדברים על ליאת, ששוב ושוב פוגעת בחילמי (ובעצמה) בכך שהיא מציבה לזוגיות דד-ליין, בכך שהיא מתביישת לספר להורים שלה עליו, נרעדת מכל היתקלות בפנים ישראליות בניו-יורק, שמא יזהו, שמא יגלו. ובין אם אנחנו מדברים על חילמי, שתמיד שקוע חלקית בהתמכרויות בלתי נגמרות וחלקית בדימוי עצמי נמוך כתוצאה מחוסר הגבריות שהוא רואה בעצמו, חילמי המתיילד שלא מצליח להגן על ליאת כאשר אחיו הגדול נעשה תוקפני מידי בדיון שהוא עורך איתה, חילמי חסר האחריות, המפוזר.
אבל האנושיות הזאת היא ממש הכרחית. ליאת חייבת להיות פחדנית, חייבת להיות שקועה בעצמה, וחילמי חייב להיות פגיע מידי, חייב להיות חסר ביטחון. אם לא, הספר הזה לא היה עובד. הוא לא היה מרגיש כנה, הוא לא היה מצליח להיות אמיתי.
3. הספר הזה שוב מזכיר לנו, בקטע כואב, כמה הכל פוליטי. הים הוא פוליטי, הכינויים שליאת וחילמי נותנים אחד לשני הם פוליטיים, העובדה שהם מתקשרים ביניהם באנגלית היא פוליטית, אפילו שירים של יגאל בשן הם פוליטיים. וזה, נראה לי, החלק היותר כואב בספר - יותר משמדובר בספר פוליטי, מדובר בספר שפשוט לא מתיימר להעמיד פנים כאילו יש משהו שהוא לא פוליטי. אני חושבת שזה גם מה שעצבן כל כך הרבה אנשים, בסופו של דבר.

לכן אני ממליצה לכם בחום לקרוא את הספר הזה, אם עוד לא עשיתם זאת. הוא מראה מאוד טובה לחברה הישראלית, ומקום טוב להתחיל לשאול בו שאלות (לא משנה היכן השאלות הללו מקוטלגות על המפה הפוליטית). וחוץ מזה, פשוט מדובר בספר רומנטי מאוד אנושי ומרענן, כתוב היטב ומרתק.

- אזהרת ספוילר! -














הדבר היחידי שהפריע לי זה הסוף. לא מוצא חן בעיני כשפותרים קונפליקטים בעזרת מוות. כזאת אני. שמאלנית מסריחה.

רביניאן שזה הספר הראשון שלה שקראתי, כתבה ספר על אהבה. ממש שיגרתי. רוב הספרים עוסקים בדרך כזו או אחרת באהבה, ומנסים להפוך בה, להבין אותה, לקטלג אותה, להגדיר אותה. האהבה מתבטאת בדרכים כה מגוונות, שנראה כי כבר קראנו הכל. את הסיפור הזה - בוריאציות - קראנו כבר. רבניאן בחרה לספר סיפור שהגלישה ממנו לקלישאות כמעט בלתי נמנעת: אהבה בין ישראלית לפלשתינאי בניו יורק. המון מלכודות של בנליה עמדו בפני הסופרת, והיא לא נפלה לאף אחת מהן.

כשמתחילים אהבה חווים שני כוחות בעלי עוצמה משתנה. הראשון רוצה להסתער, להתמזג, להתחבר, להפוך את האחר ל"אני". הכוח השני "הולך על ביצים", חושש שמא יפגע, יעליב, יובן לא נכון, יבריח. וליאת, שהיא הגיבורה של הסיפור הזה ומספרת אותו בגוף ראשון, חווה את שני הכוחות בעוצמה. היא חונכה כל חייה להרתע ולסלוד, ולעג הגורל גורם לה להתאהב. היא צריכה להתמודד עם שני הדחפים שהם כמעט זהים בעוצמתם - האהבה והדחייה. ומתמודדת איתם בדרכה: היא לא מוותרת על האהבה אבל מסתירה אותה. ומנסה להסתיר את ההסתרה מאהובה. לאהבה הזאת יש תאריך תפוגה ידוע מראש: כשליאת תחזור לארץ בעוד מספר חודשים. כי כאן היא לא תוכל להתמודד עם הטאבו החברתי העמוק החל על קשר עם ערבי.

אני לא קוראת בדרך כלל ספרות ישראלית. הפעם הסתקרנתי בגלל הביקורת של אפרתי (תודה ועוד תודה!) והדיון המעניין שהתפתח בעקבותיה. חששתי שהספר יעסוק בשאלות פוליטיות, בסכסוך הישראלי-פלשתינאי, שמאל ימין וכל מה שבינהם, אבל הספר לא עוסק באלה. הוא עוסק בדילמה של מי שנקלע לאהבה אסורה ומנסה למצוא פיתרון שאיננו. זה ספר אישי - כך הרגשתי - ועוסק בבעיות אישיות. ואין לו מוסר השכל.

הכתיבה מצויינת. רביניאן כותבת בתיאורים חיים, אינה חוטאת בהגיגים המצועפים - שחלק גדול מהסופרים הישראליים טועים לחשוב שהם "עומק" - הדמויות בנויות היטב ומשכנעות, הסיפור קריא מעניין מאד למרות שאין בו התרחשויות דרמטיות, והעיקר - רביניאן אינה מתפתה לקלישאות. אפילו סוף הסיפור שציפיתי, בטעות, שהיא תבחר בפיתרון הבנלי, הוא מפתיע ונכון.

אז מה אני אומרת? טעיתי כשהכללתי. מודה.

אני לא מעורה במיוחד באקטואליה, כך שלא שמעתי על הספר הזה ועל הסערה סביבו עד שחבר מהעבודה המליץ עליו. לא הבנתי כל כך על מה המהומה, מעט נזכרתי בחצוצרה בוואדי המעולה של סמי מיכאל. ייתכן שכאן בגלל שהאישה היא יהודיה וצברית ושם הגבר היה יהודי אך עלה מברית המועצות עשה את ההבדל ביחס, או שהזמנים השתנו, לא יודעת.
לפני הכל, זהו סיפור אהבה, שמעבר לקשיים הרגילים גם עומד בפני קושי גדול שכן הבחור, חילמי, הוא פלסטיני מהגדה והבחורה, ליאת, היא יהודיה ישראלית ושניהם נפגשים בניו יורק.
המכשולים שעומדים בפני הזוג מתוארים יפה, ובכלל רביניאן כותבת מרגש, לעתים מסבירה את עצמה מדי, אך בגדול טוב.
רוב העלילה מתרחשת בניו יורק הקפואה, אך ברקע לוחשים כל הזמן הזכרונות מתל אביב ומרמאללה שרק שבעים קילומטר מפרידים ביניהן פיזית אך המרחק באמת הוא גדול הרבה יותר.
התיאורים של ניו יורק קסומים ואמינים ולי העלו זכרונות יפים.
אני חושבת שמה שנגע לליבי במיוחד, הוא ההצגה של דמויות שלרוב לא נראות במדייה, מימיי לא קראתי על החיים בגדה. קצת נתן להרגיש, קצת, איך זה לחיות שם, מעבר לחומת ההפרדה.
אזהרת ספויילר!


מה שפגם בהנאתי הוא הסוף שרביניאן בחרה, מעט פחדני. קצת הזכיר לי סופים של פעם בספרים\סרטים לסביים, שאחת הגיבורות מתה כדי שהחברה לא תתמודד עם הפי אנד לסבי. עכשיו כשאני חושבת על זה, גם חצוצרה בוואדי נגמר כך, מקרי? כנראה שלא.