ביקורת ספרותית על תרנגול כפרות מאת אלי עמיר

---

בספר הזה, הכרתי לראשונה בתיאור חי את האפליה וההתנשאות שחוו עולי עדות המזרח מצד בני הקיבוצים.
את רגשי הנחיתות: כמו בהצגה שניסו החבורה של ילדי עדות המזרח שאומצה על ידי הקיבוץ להעביר וזכו ל'צחקוקים כבושים... עד שהבנו שעלינו הם צוחקים';
או גינויים והשפלות שהוטחו בהם, למשל באחד הערבים שהחבורה עשתה לעצמה מועדון ריקודים, שרה וניגנה – 'רצינו לעשות מהם בני אדם, ותראי מה הם עושים: מיללים', או 'הפסיקו, אסייתים!';
על הקרע הבין-דורי שנוצר, ושהומחש היטב בסוף הספר כשנור הצעיר, שנשלח לקיבוץ, הביא לבית הוריו במעברה תרנגול ל'כפרות' שלא נשחט כדין – 'בקיבוץ שלך אין יהודים' פסקה אמי... 'התקלקלת בקיבוץ' זרקה לי אמא, 'יותר לא אביא לכם שום דבר' נעלבתי, 'לא ביקשנו' ענתה אמא, או 'יותר טוב להם בקיבוץ' אמר אבא, 'ומה יהיה עלינו' שאלה, 'מה לעשות? כך נגזר' אמר אבא, 'יקרעו את המשפחה. אנחנו פה והילדים שם' אמרה אמא, 'זה ישראל' נאנח אבא;
אנחה זו של האב: 'זה ישראל' משקפת את האכזבה הכללית מהמדינה: 'בבגדד לא הסתכסכו יהודים עם יהודים כמו המפלגות כאן' ענה אבא.
ועוד כהנה וכהנה. גם העלילה, סיפור חייו, תקוותיו, חובותיו, שאיפותיו של נער צעיר שגדל במציאות כזו, מרתקים ומרגשים.

» ביקורות נוספות של יאיר
» ביקורות נוספות על תרנגול כפרות