“כבר מזמן לא הרגשתי כזו תסיסה של אלימות פנימית כלפי דמות ספרותית. יערה, גיבורת הספר הזה, היא אחת הדמויות הכי מרוכזות בעצמן, אנוכיות, מעצבנות ומטריפות את הדעת שפגשתי אי פעם בספרים או במציאות. אני לא יודעת אם זה שהצלחתי לשנוא עד כדי כך את הדמות הראשית אומר שהספר רע. אולי זה דווקא אומר שהוא טוב. אבל לא נהניתי, לא הרגשתי הפעם שצרויה שלו מצליחה לגעת במשהו אמיתי. אנשים אמיתיים לא מתנהגים כך, גם אם הם מאוהבים עד מעל הראש בשימפנזה...
אני הייתי שמה עליה שלט 'סכנה לציבור'.

את צרויה שלו קראתי פעם אחת קודם לכן, בספר' תרה', ואהבתי. 'תרה' הוא ספר חזק. כואב. עמוס בתובנות עמוקות, חודרות, אמיצות, אפילו פוצעות - על חיי נישואין, הורות, פרידות וגירושין. הדמות הראשית שם נגעה לליבי. הבנתי אותה. עד היום אני חושבת מדי פעם בערבים כשאני מקשקשת כמה ביצים בקערה, על הזכות הזו, ללעוס כל ערב חביתה וסלט עם גבר שאוהב את הילדים שלי כמוני...

צרויה שלו יודעת לכתוב. יש לה יכולת יוצאת דופן לתת ביטוי מילולי לתחושות המופשטות ביותר. להיכנס לעומק נפשו של האדם ולהעלות על הכתב את מה שהיא מוצאת שם. היא מספרת עליו, ואתה חושב עליך... לכן, ניגשתי לספר הזה בחשש מסוים מהול בתקווה. חשש שוב לחטט בתוך עצמי דרך משפטיה הנוקבים והאמיצים של שלו. חשש לפגוש שוב בשדים שאולי אני מחביאה עמוק בפנים, ושלו לא מתביישת לעורר, ובתקווה. תקווה ללמוד מזה משהו.
אבל גם החשש וגם התקווה נתבדו להם הפעם.

שלו, בספר הזה, יצרה דמות שבעיני היא אחת הדמויות הנשיות האיומות ביותר שנכתבו אי פעם. מישהי שמבוקר עד ערב רק מתפלשת ברגשות של עצמה, נוברת בהם, נקברת בהם ולא מסוגלת לספק אפילו תגובה אנושית אחת לזולתה, ולו רק מתוך נימוס. היא היסטרית ומעצבנת ולא היה רגע אחד בספר שהבנתי אותה או שהזדהיתי איתה. העובדה שהיא התאהבה עד כלות נשמתה בחבר של ההורים שלה, לא יכולה לשמש אפילו כבדל של תירוץ לאישיות הסוציומטית שלה. ושלא יהיו ספקות - אני לא באה מהמקום של הזעזוע מעצם הבגידה בבן זוגה, או ההתאהבות בגבר מבוגר, או מה שלא יהיה שעומד בלב הספר הזה - אלא מהמקום של השתוממות ממישהי שמרשה לעצמה ללא הרף לקבוע ולהבריז, להבטיח ולאכזב, להשלות ולהכאיב, לפגוע ולהעליב, וכל הזמן הזה היא אינה עסוקה אלא במה שהיא עצמה מרגישה ותו לא.

אבל מה שבאמת מטריף אותי, וכנראה זה לב הבעיה האישית שלי עם הספר הזה, שאני לא חושבת שצרויה שלו התכוונה לזה בכלל. יערה לא נכתבה בכוונה תחילה כקריקטורה קיצונית של אישה אנוכית ומרשעת. שלו התכוונה לצור דמות ריאליסטית, אמיתית, שכן יש מי שמסוגל לחבב אותה... אז מה זה הדבר הזה שיצא לה?

נשאלת גם השאלה מה כל זה אומר בכלל על הספר? הרי גם לכתוב מישהי שתעורר כל כך הרבה רגשות שליליים צריך לדעת... אז יכול להיות שהספר מצוין. הוא בהחלט כתוב יפה. אבל אני באמת ובתמים סבלתי מהדמות המופרכת הזו ומחוסר היכולת שלה לצאת מהחדר המחניק של הרגשות הדחוסים שלה. תרתי משמע.

לכן, מבחינתי הספר הזה ייזכר בעיקר בתור חשק עמום ולא-מרפה לתת סטירה...”

“אני לא מגדירה את עצמי כפמיניסטית, אבל בכל זאת אני לא אוהבת נשים שמתנהגות בכזו חולשה ליד גבר, אני לא אוהבת נשים שמאבדות לחלוטין את עמוד השידרה שלהן, את הרצונות שלהן, את עצמן. והספר הזה מסופר מנקודת מבט של אישה כזאת. אישה שנמצאת על המסלול המהיר להרס עצמי, שלא יודעת לתת ובטח שלא לקבל אהבה. אישה שזקוקה לטיפול פסיכולוגי דחוף.
בהתחלה נהנתי מהקריאה בזכות הכתיבה המעולה, אבל לאורך הספר גם זה התחיל להימאס עלי כי הסיפור היה צפוי מראש- לחלוטין! ומכיוון שהיה צפוי כל כך זה הרגיש כמו חזרתיות מרגיזה.
אני אוהבת להתחבר לאחת הדמויות כשאני קוראת, להרגיש את הסיפור דרכה. וכאן זה לא קרה... לא התחברתי לאף אחד, בטח ובטח שלא לדמות הראשית. חוץ ממנה שאר הדמויות היו סגורות מאוד, שטוחות כמעט.
מעבר לזה, סיימתי לקרוא את הספר אתמול בלילה וכשקמתי היום לא חשבתי עליו בכלל, וזה אומר הרבה. מזל שלפחות את סגנון הכתיבה של צרויה שלו אני זוכרת לטובה.”

“מזמן לא קראתי ספר בארבע שעות. מזמן לא הרגשתי צורך עז כל כך לסיים את הספר, לא להשאיר אותו למחר.
קראתי טענות רבות, שהספר גס מדי, בהמי אפילו. לא ראיתי את זה כך. הרגשתי כי בלתי אפשרי היה מצדה של הסופרת לעדן אותו, כי כמו שאי אפשר לעדן את זוועות המלחמה, כך אי אפשר לעדן את האובססיה של נפש אבודה.
מבחינתי הגיבורה הראשית של הספר היא האובססיה. אובססיה של צד אחד להיות נאהב בכל מחיר של נפש בעלת ביטחון עצמי מרוסק, ומצד שני אובססיה של אדם אחר שליטה מוחלטת, דרך התעללות נפשית. האובססיה של יערה מזכירה לי וריאציה של תסמונת שטוקהולם. אמנם מבחינה פיזית יש לה ברירה היא לא שבויה באמת, אך מבחינה נפשית, הכלא שלה חזק יותר ואפל יותר. חוטף הנפש שלה מועלה לדרגה של חצי אלוהים והשכנוע העצמי שלה באמיתות שלו הוא עמוק כל כך, עד שבעולם האמיתי היה נדרש טיפול פסיכולוגי של שנים על מנת להשתחרר.
אהבתי את הספר מאוד, אם כי לעיתים מצאתי את עצמי משמיטה פסקאות של להג מיותר, אך התחושה שקיבלתי ממנו, המחנק, עדיין לא מרפה.”

“הסולם של חנן

☺☺☺ האם השכלת
☺☺☺☺☺ האם נהנית
☺☺☺☺☺ האם תחפש יצירות אחרות של הסופר(ת)
☺☺☺☺☺ האם נשאר משקע
☺ האם האהבה עוברת

צרויה שלו,
הסופרת המחוננת והמדהימה הזאת הצליחה לרתק לסקרן להצחיק להפתיע ועשתה זאת ברגישות בכישרון ובאומץ .
זהו מסע אסוציאטיבי וחושפני לעמקי נפשה הבלתי צפויה של יערה ,המסע ההזוי שקשה להתחבר אליו שזור המוני פנינים מבריקות ונהדרות ,חגיגה אמיתית של יצירה מקורית ישראלית.
חזור ושנו מועלה הטעון לגבי הכתיבה ה'מינית הבוטה' או ה 'פורנוגרפית' אבל הכתיבה שלה בנושא דווקא מנותקת ולחלוטין לא מעוררת דבר שהוא תמוה כשלעצמו ואולי לא. הרעב לאהבה מוביל את יערה למחוזות הפוכים וקשים, לא אהבה ולא הנאה אולי סתם פעילות גופנית מנותקת ואפילו מכאיבה.
הריקנות המנוונת של חייה דוחפת אותה לחפש ריגושים ומשמעות אבל המסע המטורף דווקא חושף בעקר את חוסר המשמעות של חיי הוריה ואולי של כולנו.
יוצרת ישראלית שכזאת היא גאווה והנאה רבה. ברור לי שעל חוויה כזאת לא אוותר ואחפש גם את שאר כתביה .”