פסים שחורים, מסתלסלים מן השאול,

אל מרכז הנשמה

חוטים של תכלת, יורדים עלי מן השמים,

כהשראה

והארוס האדום, הזורם בעורקיי,

כמו חשמל --

וכמו שיר אתני, המסתלסל בנועם,

נארגים בי הקווים,

ובעיניים עצומות, ירקדו בי,

הוד השמים, ותהומות השאול,

ולפיד החיים -

ובשרי יפתח, כנשימה עמוקה,

מלוא החופן -

סוד.

מונשם מיום ליום.

את גופי המט לצנוח,

אני מפיח ברוח חדשה,

משעה לשעה -

אני צמא לחיים! ומרוה צמאוני,

מדקה לדקה,

בעשייה ללא לאות, ובצבעים עזים, בתשוקה בוערת, ובכעס גדול --

כי אני מת כל כך.

ושוכח, משנייה לשנייה, את מותי,

כדי לחיות.

גויה על סף תהום.

אני כל כך צמא,

לחיים.