ברגע שבו היא כיווצה את גבותיה, קימטה את מצחה, עיוותה את פניה, עיקמה את פיה וצקצקה בלשונה "הספר הזה הוא יופי של גועל נפש", ברגע הזה ידעתי שהספר הזה הוא-הוא הספר עבורי. "הספר הזה הוא קלישאתי להחריד", היא אמרה, ופלטה גניחה שלא הייתה מביישת אדם גוסס שעומד להחזיר את נשמתו לבורא עולם. "הדמות של האידשע-מאמע של אמא של גולדמן, למשל, מזכירה לי את אמא של בנצי מ-אסקימו לימון", ובכלל, כל העלילה – רצח נסתר מן העבר הרחוק, גיבור מבטיח שלפתע מתרסק, חבר שמנסה להוכיח חפותו, קפיצות בזמנים – הכל שגרתי להחריד. ושוב עיוותה את פניה בסלידה. "כן", עניתי לה. זאת הבעיה עם קלישאות, שבדרך כלל הן נכונות. אחרת הן לא מתפתחות לקלישאות... "הנה", המשכתי, "תראי אותנו. אנחנו ההפכים המושלמים ובכל זאת אנו נשואים כבר קרוב לארבעים שנה באושר ובעושר (כלומר באושר ובעוני). זאת לא קלישאה, שהפכים נמשכים זה לזה בזוגיות?" ואז הזכרתי לה את הכוסברה, כן, הכוסברה הזו שאני מת עליה ושהיא בורחת למרפסת ופותחת את החלונות בכל הבית כשאני מוסיף אותה לסלט. "איכסה", היא פלטה, "גם הספר וגם הכוסברה" והטיחה את 600 העמודים על השולחן.
אז מה יש לנו כאן? יש לנו ארוחת גורמה שמכילה אינספור מטעמים ערבים לחך: סיפור מתח עם טוויסטים מפתיעים אבל לא מופרכים (כל מה שנראה נהיר ומובן הוא הפוך בהיפוך מוחלט והחשודים מתחלפים מדי מספר עמודים עד הסוף הכל כך מפתיע), יש לנו גם ספר על ספרות, על כתיבה, על משבר כתיבה, ספר על אהבה וזוגיות, שבריריותה והשלכותיה ההרסניות, ספר על הצלחה, על זוהר, על החלום וברו והשלכותיו, על אור הזרקורים ועל ארעיותם, והכל כתוב בצורה קולחת, מרתקת, כובשת, חיננית. כשזה מתפרש על פני 600 עמודים, זה בכלל לא דבר פשוט.
האמת, אשתי, שתהיה בריאה, צדקה: הספר מלא בקלישאות – יחסי הורים-ילדים, האמא היהודייה-הפולנית, עולם הספרות – ובעיקר העורכים והסוכנים, ההצלחה המטאורית, הציפיות בעקבותיה וההתרסקות, העיירה האמריקאית השלווה כביכול שמלאה ביצרים אפלים, אבל הכל בטל בששים. כי הספר הזה פשוט נפלא. 600 עמודים שחולפים להם ביעף ונגמעים בשקיקה.
נראה לי שאני הולך לקרוא אותו בפעם השנייה. וכדי שתקווה יקירתי לא תמלמל לי כל הזמן מתחת לשפם "יופי של גועל נפש", אני הולך להכין סלט עם הרבה כוסברה.
