ביקורת ספרותית על המשאלה של קיאנדה מאת פפטלה
ספר בסדר

---

אני לא מתה על ספרים סאטיריים. זה צריך להיות עשוי כל כך מדוייק כדי שזה יצליח כי מלכתחילה זו ספרות עם אג'נדה ואז זה עלול להיות דידקטי מידי או דבילי מידי או סתם שקוף באופן מעליב. להבדיל מספרים "רגילים", שגם אם הם בינוניים או לא ממש טובים זה לא נורא לקרוא אותם, עם ספר סאטירי זה אותו העינוי שיש כשאת יושבת מול מישהו שמספר לך בדיחה ארוכה ארוכה ארוכה שגם לא מצחיקה אותך וגם חושפת את הפואנטה שלה די בהתחלה ואת פשוט לא יכולה להפסיק אותו.

לכן אני כמעט לא מנסה. בקטגוריה הזאת אני הולכת רק על מה שהוא סופר בטוח, "בית האלוהים", "עריסת חתול", כאלה. אפילו ממילכוד 22 לא באמת נהניתי. הייתי חייבת לקרוא כי היה לי חבר שחי לאורו וציטט ממנו בכל הקשר כמעט, רלוונטי ולא רלוונטי, ומאד אהבתי אותו, את החבר, אבל אותי הספר השאיר מסוייגת.

מה שיש כאן זה משל סאטירי. אמנם לא מצחיק עד דמעות כמאמר כותב התקציר על הכריכה האחורית, אבל כן חינני ולפעמים ממש משעשע. הוא מתרחש בלואנדה, בירת אנגולה, כשבתים, רבי קומות, סביב הכיכר המרכזית בעיר, קורסים בזה אחר זה, קריסה רכה ועדינה, כמעט לא נשמעת ואין בה נפגעים. אנשים יכולים להתחיל את ארוחת הצהריים שלהם בדירה בקומה השישית ולסיים אותה תוך צניחה אל מפלס הרחוב.

התופעה הזאת, תעלומה שאף אחד לא יודע מה גורם לה, מאפשרת בחינה מדוקדקת של הכוחות הפוליטיים, העסקנים, בעלי האינטרסים, כל מי שניסה להרוויח משהו מההתפרקות הקולוניאליסטית וממה שבא אחריה. ובאופן מפתיע או לא, אפשר לזהות שם את האופן שבו אפשר לבנות את הולילנד או להעביר את מתווה הגז ולהמשיך לחיות כאילו כלום, כאילו כל האנשים האלה שכבר אין להם איפה לגור לא קיימים בכלל.

זה לא ספר גדול, אבל היה נחמד לקרוא אותו וזה הרבה מבחינתי לאור מה שאמרתי בהתחלה. אולי זה מפני שאנגולה כל כך רחוקה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על המשאלה של קיאנדה