ספר נחמד שונה מהקודם שכתבה "המפתח של שרה". בפקודת נפוליאון בשנת 1860 הברון אוסמן מתחיל בשורה של שיפוצים גדולים שישנו את העיר פאריז לחלוטין.
באותן שנים הוחלט להפוך את פריז לעיר מודרנית ולכן היה צורך למחוק ולהרוס את כל בתיה הישנים, שינוי שמחק גם דורות של הסטוריה מבנית.
בעיצומה של כל המהומה הזו ניצבת רוז שעומדת מנגד ומסרבת להרס בית משפחתה שעמד על תילו מדורי דורות. כולם מסביבה עוברים לבתים חדשים אך היא איתנה בדעתה
שלא להתפתות לכסף ולהתפנות.
היא אותבת מכתבים לבעלה ארמן שאותו אהבה מכל וכל והוא בעולם המתים כבר עשר שנים. בכתיבת המכתבים הללו היא בעצם מתמודדת עם המצב ודרכם אנחנו הקוראים גם לומדים להכירה.
ספר מסקרן על תקופה שהיתה ואיננה, על התמודדות של תושבי פאריז עם השינויים שעוברים עליה.
ספר שונה אך מעניין מאד על חברות אמיצה והדוקה לעיתים יותר ממשפחה ביולוגית.
סך הכל ספר קצר שסיימתי בתוך יומיים וממליצה.

"...אבל אני
אוהב להיות בבית
עם התה והלימון
והספרים הישנים..."

בית זה כל כך הרבה יותר מדירה. את הדירה של ההורים שלי, נניח, יש לי את כל הסיבות לשנוא: הסביבה הלא נחמדה, השכנים מעלינו שבורכו בשמונה ילדים היפראקטיביים, השמש שלא מצליחה להיכנס לחדרים ומחייבת אור חשמל קר ומדכא כל היום, בכל עונה, ועוד לא מעט סיבות מוצדקות לחלוטין לשנוא את ששת החדרים הללו.

אבל את הבית הזה, הבית שבו גדלתי, שאילו הגעתי לראשונה בגיל כמה ימים ועד היום לא עזבתי – הבית הזה הוא התפאורה האמיתית של ילדותי, של כל חיי עד עכשיו בעצם.
הבית הזה שכמעט כל קירותיו מצופים ארונות ספרים, ובמטבח יש תמיד תמונות על המקרר וסירים על הגז, ובמרפסת עציצי גרניום ולפעמים שאריות מקרשי הסוכה – תלוי מתי יוצאים אליה – הבית הזה הוא תבנית נוף מולדתי. הוא עשוי מזכרונות.

אז לא אכפת לי עד כמה השמש נכנסת אליו או לא, ומה יהיה עם האספקה המתמדת של השכנים מעל. הבית הזה בשבילי הוא מודל לחיקוי. בית זה כל כך הרבה יותר מארבע קירות.

אהבתי מאד את הספר הזה. הוא כאילו דיבר מתוך גרונה של קריקטורה בת ארבעים, חמישים או שבעים. ככה אני אתגעגע לבית הזה. ככה כל מרצפת תעיר בי זיכרון.

קראתי על רוז שמתחבאת במרתף של הבית שהיא אוהבת - כל כך אוהבת עד שלא אכפת לה למות שם לבד, בחושך, במרתף ורק לא לעזוב אותו - ולא יכולתי להימנע מההשוואה למגורשי גוש קטיף.
גם אצל רוז וגם אצלם זו היתה הוראה מהשלטונות, מגוף רשמי וגדול עד שאין לך סיכוי אפילו להתמודד מולו. בשני המקרים הציעו פיצויים כספיים – כאילו שכסף יכול להוות תחליף לזכרונות.

ספר נפלא. כתוב ברגישות. משלב דיבור בגוף ראשון הווה, עם זכרונות עבר ומכתבים ישנים – שילוב מדהים ונוגע. מומלץ לסנטימנטליים, למתגעגעים, ולכל המאוהבים בביתם...

" הבית דומם ודומעים חלוניו
התמונות נצמדות אל הקיר,
ודומע האיש הרואה בעיניו-
וביתו לא יכול להכיר..."

פריס, הו פריס.
לאורך כל הקריאה מצאתי את עצמי תוהה אם הספר היה תופס אותי באותה מידה לו היה מתרחש באמסטרדם, או חלילה בברצלונה או אפילו תל אביב.
האם הספר רלוונטי בכלל לדורנו שמחליף דירה כל עשור או פחות ?
תראו לי בית אחד שדורות על גבי דורות של אותה משפחה גרים בו.
ואולי בזכות העובדה שכבר אין דברים כאלה, הספר מקסים.
רומנטי ? כן. צפוי ? מאוד. פריס ? לא מזיק ולבטח מועיל.
בשורה תחתונה. מומלץ לפני נסיעה לפריס. או אחרי.

סיפור די קצר וקריא שנקרא בנשימה אחת כמעט על פריז של פעם... לפני המלחמות.
סיפורה של אלמנה אחת שמסרבת להיכנע לרוע הגזרה של נפוליאון להחריב את הבית שלה לצורך בניית שדרה ענקית ומודרנית.
היא מתחילה בכתיבת מכתבים לבעלה שנפטר עשר שנים קודם ועל ידי כך מגוללת בפנינו את סיפור חייה איתו ואז גם בלעדיו.
אני דווקא לא מאלה שהתאהבו בפריז בעקבות הספר הזה או התמלאו געגועים אליה. מבחינתי הסיפור הזה היה עדיין יפה אם היה מסופר גם על כל מקום אחר בעולם. בית זה בית...אנשים זה אנשים והיופי בספר הזה הוא הדמות לדעתי ואופן הכתיבה.
בספר לא ארוך עדיין הצלחתי להתחבר לגיבורה ולהישאב לסיפור חייה.
את הספר סיימתי בפחות משבוע ואני מאמינה שיהיו כאלה שיסיימו אותו גם ביום אחד.
בהחלט שווה את ההשקעה

אני אוהב שאוסף הספרים שלי (כאלפיים ספרים) הוא מקוטלג, מעבר לאתר סימניה, גם בכך שאני יודע על איזה מדף נמצא כל ספר. אני אוהב לקרוא באופן חופשי ואומר בלי לתכנן אלו ספרים אני הולך לקרוא בחודש הקרוב אלא פשוט למצוא ספר ולקרוא אותו בתקווה שהוא יהיה באמת מספיק מעניין (כמו שחשבתי כשקניתי אותו) שאני לא אפזול לכיוון אחת מערימות הספרים שמחכות לי ולשמחתי יש לא מעט והרשימה מתארכת כל הזמן.

בזכות הקיטלוג שאני עורך ומקפיד להכניס כל ספר שאני רוכש לרשימה הנכונה שלו, אני יכול להקדיש תקופה מסויימת לנושא מסויים ככל העולה על רוחי. בתקופה האחרונה אני נמצא בצרפת (לא פיזית אלא רוחנית) ולומד לאהוב אותה מחדש ולדעת עליה דברים שלוא דווקא סיפרו לי במשפחה שלי שעלתה לארץ מפאריס. אני בדרך כלל לא אוהב לקרוא ספרים כמו הספר הזה, "הבית שאהבתי". אני נמנע מספרים שמשאירים משקעים, כי לדאבוני החיים מספיק רוויים גם כך. קראתי את הספר הזה בעניין רב, כי לא ידעתי שבתקופה של נפוליאון השלישי פאריס שורטטה מחדש ולא מעט אנשים שגרו באותם רחובות שעברו שינוי סבלו על בשרם.

אני כמובן שלא אגלה לכם את סוף הספר אבל אומר לכם שהעלילה משולבת בכל מיני מכתבים שקשורים לחייה של אותה אישה שעליה מסופר שאהבה את הבית שבו העבירה את מיטב שנותיה. הסופרת שכתבה את הספר הזה כתבה גם את "המפתח של שרה", אני לא יודע אם אני אקרא גם את הספר הזה אבל אני יכול לומר לכם שאם לשפוט לפחות את העבודה שלה עם "הבית שאהבתי" יש לה כישרון לא רק להחיות תקופה אלא להיכנס לרגשותיה של אישה. בעיניי זה מדהים.

כהמשך לספר הזה בחרתי לרכוש את "המשיסה" של אמיל זולא, לשמחתי מצאתי את הספר שלו דיי בקלות למרות שהספרים שלו הם לדעתי סוג של זן נכחד, אני בספק אם מוצאים לנכון להוציא אותם במהדורות חדשות אבל אם אתם אוהבים לקרוא ספרים באווירה צרפתית ולוא דווקא על הנושא הספציפי הזה, אני ממליץ לכם בחום לעקוב אחר הקטלוג של הוצאת הספרים "נהר" של ראובן מירן, מי שמגדיר את עצמו פרנקופיל ועושה עבודה נפלאה. גם בימים לא פשוטים אלה אני בוחר לסיים את דבריי באמירה: Viva La France !!!

ספר נחמד על פריז, צרפת, שנת 1860. בפקודת נפוליון השלישי החל הברון אוסמן
בתוכניתו להרחבת הכבישים, השדרות והרחובות בפריז, כדי להפכה לעיר מודרנית
עם שדרות רחבות, מוארות ומנוקזות היטב, כיאה לעיר חדשה ומודרנית.
לצורך כך נדרש להרוס בתים רבים, חנויות, בתי עסק, בתי מלון וגנים,
דבר הגורם לשברון לב ומפח נפש לתושבים הנפגעים, גם אם מפצים אותם בסכום כסף כזה או אחר.
הסיפור הוא על אישה אחת, רוז בזלֶה שסירבה להתפנות מבית משפחתה שהיה מועמד להריסה.
הספר מסופר כהתכתבות בין רוז לבין בעלה המנוח, ארמן.
קצב האירועים איטי לטעמי, לעיתים אף משעמם.
נושא הספר מעניין. שופך אור על אירוע שלא הכרתי.

תענוג של ספר! נהניתי מכל רגע , קראתי לאט לאט שלא ייגמר לי התענוג 
ספר שכתבה אותה סופרת שכתבה את "המפתח של שרה" המדהים. הספר הזה שונה לחלוטין מספרה הקודם אבל גם כאן הכתיבה מצויינת, הקריאה זורמת והלוואי ויתרגמו עוד ספרים שלה.
מסופר על רוז, אישה אמיצה, בשנות ה- 60 לחייה, שלא מוותרת על רצונה ונלחמת על זכותה להישאר בביתה הישן בפריז שנהרסת לקראת הפיכתה לעיר מודרנית.
הסיפור מתרחש בפריז בשנת 1860, כאשר הברון אוסמן מבצע את הנחיית נפוליאון השלישי ומתחיל להרוס אותה במטרה להפוך אותה לעיר מודרנית.
כל העיר נהרסת, בתים, שכונות, היסטוריה שלמה עומדת להיעלם. גם ביתה של רוז עומד להיחרב. רוז מחליטה להילחם בהוראה להרוס את ביתה. הבית שבו היא גרה היה של בעלה ולפני כן של אביו ושל סבו. כל 40 שנות חייה האחרונות עברו בבית הזה. היא מסתתרת במרתף וכותבת מכתבים לבעלה האהוב שנפטר ממחלה. במכתבים היא מספרת לו על הכוונות של הברון, על מלחמתה בשלטונות, על מחשבותיה, על רגשותיה ועל כל קורות חייה וחושפת בפניו סוד גדול שלא גילתה לו בחייו.
המכתבים כל כך מרגשים. האהבה של רוז לבעלה היתה ועודנה כל כך עזה. היא מספרת איך הם הכירו, איך הכירה חברות חדשות לאחר שנפטר (מוכרת פרחים וברונית), על הידיד שלה, על בתה ובנה.
אגלה לכם שגם הסוף של הסיפור היה "וואו" בעיניי.
זה רומן על אהבה, חברות, נאמנות ואומץ. ממליצה מכל הלב לקרוא את הספר הזה!

הבית שאהבתי הוא מכתב אהבה לבעל מת ולפריז הישנה, ​​לפני שהקיסר נפוליאון והברון האוסמן השלימו את מאמצי המודרניזציה המסיבית שלהם בעיר פריז ב -1860.
מהמרתף של הבית הריק שלה כותבת האלמנה רוז בזלת וידוי ארוך על החינוך, נישואין, ילדים, חברויות והטרגדיות שלה. ביתה של רוז מתוכנן להריסה והיא מסרבת לעזוב.

“הבית שאהבתי” סיקרן אותי.
אהבתי מאוד את “המפתח של שרה”.
זהו ספר שונה מהמפתח של שרה. אין הספר עוסק בסיפורה של ממשלת צרפת השולחת אזרחים יהודים למחנות השמדה גרמנים במלחמת העולם השנייה, אלא במצוקה הנגרמת על ידי הפקעת בתים ונכסים כחלק משיפוץ מסיבי של העיר פריז בתקופת שלטונו של קיסר נפוליאון שלישי.

זהו ספר על שכונה פריסאית, אישה ובית, אבל זה לא רק בית, זה בית בעל היסטוריה. בית בו חוו אהבה ושמחה מחד מוות וטרגדיה מנגד.
בית שהוקם ב -1715 ודורות של משפחת בזלה גרו וגדלו בו.
רוז בזלה, בת קרוב ל – 60, מספרת כי “הפעם הראשונה שכף רגלי דרכה בבית הזה היתה כדי לקנות פרחים… זה היה לפני קרוב לארבעים שנה. הייתי בת תשע עשרה…”

רוז ובעלה ארמנד בזלה חיו חיים שקטים. לאחר מותו, היא מנהלת מערכות יחסים עם שכניה, שוכריה ועובדיה. לאורך הסיפור ישנם הבזקים של העיר פריז באותה תקופה ושל חיי הקהילה הקטנה והאינטימית באותה שכונה.

רוז נחושה בדעתה שלא לעזוב את ביתה ולהתמודד עם הפסד הדבר היחיד שנותר לה.
במקביל היא מתאבלת על המוות האיטי של העיר האהובה שלה, פריז. רצון הקיסר והמושל להופכה לעיר מודרנית מביא להחרבת שכונות ובתים ולמחיקת היסטוריה במחיר של אובדן קהילה.

אהבתי

זהו סיפורה של משפחה בעידן נפוליאון השלישי, הקיסר היהיר שהחליט לשנות את פניה של פריז ולהפוך אותה לבירת העולם. ספר מעניין במיוחד, מביא את הצד השני של המטבע בעידן של הריסת הישן (מבנים שלא זכו להכרה כמורשת עולמית).סגנון הכתיבה והיכולת להגיש לקורא תמונה של המעגל הקרוב, לפרטי פרטיו, כולל הרגעים המרגשים, הכבוד ההדדי, העצב והשמחות בין קרובים ושכנים. אופי החיים במעגל הקרוב בהשוואה לניכור וליהירות של השלטון. סודות אפלים מההיסטוריה של פריז בשלבי הפיכתה לעיר מושכת עין, ומודרנית, המאבדת את אופיין הייחודי של השכונות הוותיקות. מומלץ מאוד.