ביקורת ספרותית על המיתר האחרון מאת צביה גולן

---

מאז שאני כאן הספר הזה מחכה לי. הוא היה צריך להיות הספר הראשון שאכתוב עליו. אולי השני. אבל אני חששתי - ועדיין חוששת - שלא אצליח להעביר מה יש בו בספר הזה, מה הוא אומר לי, למה הוא מעציב אותי כל כך.

* * *

סופר שלב גדול לו ואוזן שומעת ונפש רגישה מסוגל לפעמים להעביר דרך המילים סערת נפש של דור שלם.

שלום עליכם הוא אחד הסופרים האהובים עליי.
אני מנצלת כל הזדמנות לספר משלו על המדף שלי: כמה מהספרים של סבתא שסתם תופסים מקום במרתף, שני ספרים מערמת ההפקר של הספרייה ביישוב, עותק מהוה של 'מוטל בן פסי' מחנות יד שנייה - אפילו ביאליק תחטפהו מיתה משונה מרוב קנאה.
המשפחה שלי כולה כבר התרגלה לשיגעון, וכך קיבלתי את 'קשה להיות יהודי' ליום ההולדת. אבא שלי הגדיל לעשות ומצא לי את 'ראשונים כבני אדם' של חתנו, י"ד ברקוביץ, וממנו למדתי עוד קצת על חייו האישיים.
היתה לו משפחה גדולה, יחסית, לשלום עליכם - חמישה ילדים, אם אינני טועה - ואני הופתעתי לגלות שכולם היו קרובים אליו מאוד.
למה הופתעתי? כי המונולוגים הנוגעים עד הלב של טוביה החולב הם כל כך אותנטיים, שהתקשיתי להאמין שלא מתוך ניסיון אישי נכתבו.

ובכן, טוביה? אשריך, מה טוב ומה יפה חלקך!... יפה, יפה מאוד!... זכית לצער גידול בנים שאין דומה לו!... (כעבור רגע, תולש בשער זקנו) זקן שוטה!... (מגביה קולו) כדאי והגון אתה לכך!... הכלב ראוי למקל... היכן היו עיניך? (טופח על מצחו) שכלך היכן היה?...
(...)
אלי, אלי, למה הריעות לי, אל רחום וחנון, רב חסד ואמת?!...

ברור לי שבמילים האלה העלה שלום עליכם על הכתב את כאבו של דור, שחינך את ילדיו כפי שחונך הוא וחונכו הוריו, ודווקא אצלו נקטעה השלשלת.

* * *

לרב יחיאל הלר יש משפחה יפה. הוא נשוי באושר ויש לו ארבעה ילדים - שלושה בנים ובת - והוא חולם שהם ימשיכו את שושלת הרבנים לבית הלר ויעלו ויתעלו בתורה וביראה.
אבל הזמנים זמנים קשים למסורת היהודית. ישראל, הבן הבכור, מצטרף להכשרה חלוצית וזונח מאחור את הכיפה, את הדת, את החלומות ואת אבא ואמא שלבם שבור. הרב הלר מצניע את כאבו וישראל ממשיך לבוא הביתה, ראשו גלוי, ושלמה ורבקה'לה הקטנים נושאים אליו עיניים מעריצות.
הרב הלר מתנחם בבנו הקטן שלמה. הוא לומד איתו גמרא, שולח אותו לטובי המלמדים בעיירה, וכשמגיעה העת הוא מלווה אותו אל תחנת הרכבת - אל הישיבה הקטנה בעיר הגדולה.
בהתחלה מתנהל הכל על מי מנוחות. שלמה קונה לו חברים חדשים. בהתמדה ובכשרון הוא לומד מסכת אחרי מסכת, ואבא הלר מלא שמחה.
אבל יום אחד מגלה המשגיח בארונו של שלמה המתמיד ספרים מספרי ההשכלה, ושלמה מגורש הביתה.
כל הדרך הוא חושב על הרגע שבו יוודע הדבר לאבא. איך יספר. מה יאמר. הוא לא מפחד מעונש, הוא מפחד מהכאב שיסב לאבא, מהאכזבה שבעיניו, מהחלומות שיתנפצו שוב.
בסופו של דבר זאת אמא, בחמלתה ובעדינותה, שמבשרת לאבא את הבשורה. ועיניו עצובות, עצובות.
אחרי חיפושים מוצא הרב הלר ישיבה חדשה לשלמה. ישיבה פתוחה יותר. אולי בה יוכל הילד לגדול בכל זאת בדרכי אבות. אבל מלחמה פורצת, ושלמה חוזר שוב הביתה, והפעם לתמיד.
זמני מלחמה. זמנים רעים.
אברהם מאיר, האח השני, מקבל צו גיוס לצבא הרוסי, ונמלט ממנו אל קרוביה של אמא בעיירה רחוקה. הקשר עם ישראל מנותק.
ובתוך השחור - גם בשורה משמחת. אמא יולדת בן, צבי, והבית שוב מואר.
צבי מעריץ את שלמה, ושלמה מעריץ אותו. הילד מחונן, זה ברור: הוא לומד גמרא בחשק ובהתמדה, בכיכר השוק הוא מחקה נאומים של קומוניסטים, ציונים ואגודאים, ומתמטיקה הוא לומד כמעט לבדו.
בדרך לא דרך עולה משפחת הלר לארץ ישראל. אברהם מאיר, נשוי כבר ועם ילדים, מסרב להצטרף. וגם ישראל נשאר ברוסיה: הוא יעלה עם חברי ההכשרה.
אבא ואמא, עם רבקה'לה הקטנה ועם צבי, מתגוררים באחת המושבות. שלמה כבר לא איתם: הוא מצטרף להגנה, עובד בקטיף ואת שעות הפנאי שלו מבלה עם בני ובנות גילו.
הנתק במשפחת הלר כבר לא הפיך. ורק מיתר אחד עוד קושר את חלומותיו ועיניו העצובות של אבא עם האידיאלים הצעירים של ישראל ושלמה: צבי, הילד האהוב של המשפחה, שנראה שטוב לו בכל העולמות, מתקבל לישיבה בחברון לשמחת אבא, מצטרף אל שלמה לפרדס ולמפגש חברים, ולרגע כשמסתכלים עליו אפשר אפילו לטעות ולחשוב שאפשר עוד לתקן, שיש תקווה, העתיד ורוד -

* * *

ואז פרעות תרפ"ט.
וצבי -
תלמיד הישיבה בחברון, הילד המחונן, המקסים, האהוב -
הילד שסרב לגעת בנשק, כי התורה מעניקת חיים והנשק נוטל אותם -
הילד שהאמין בטוב לבם ובידידותם של שכניו בחברון -
הילד שעמד להיות הרב הלר הבא -
צבי נפצע קשה.
שלמה עוד מספיק לראות את פניו, לשמוע את קולו, להחזיק בידו בפעם האחרונה.
וזהו. המיתר האחרון נקטע.
אברהם מאיר ברוסיה, מעבר למסך של דם וידיעות מקוטעות.
ישראל בקיבוץ רחוק.
אבא מבכה את בנו ואת חלומותיו.
ואמא, אמא הרגישה, האצילית, האוהבת, אמא לוקה בשבץ ומתה בדמי ימיה.

ושלמה?
שלמה ממשיך הלאה. בהגנה, ובהתיישבות, ובעשייה.
והסיפור על אחיו הקטן, האהוב, על סופו הטראגי, הסיפור הולך איתו.
ולבתו הקטנה הוא קורא צביה.
והסיפור מרחף בחלל הבית כל שנות ילדותה.

* * *

'המיתר האחרון' הוא סיפור עצוב כל כך.
הוא מספר על ציפיות שלא התממשו. על חלומות ועל תקוות שמתו צעירים. הוא מספר על פער בין דורי. על כאבם של אבא ואמא, של האחים הקטנים, של הבן הסורר. הוא מספר על שנות מלחמה וזעם. הוא מספר על תקומה ועל תקווה.
והוא מספר גם על ילד אחד שכל כך הרבה תקוות תלו בו, ועל שכול, ועל אובדן. ועל כל מה שלא ישוב עוד, על כל מה שאי אפשר לתקן.

* * *

בשער הספר יש תמונה.
ילד רציני עם עיניים כהות.
הילד הזה יכול היה להיות טכנאי מחונן; הילד הזה היה יכול להיות פסנתרן או כנר; הילד הזה יכול היה להיות מתמטיקאי, פיזיקאי, רופא; הילד הזה היה יכול להיות נואם מבריק, אולי אפילו פוליטיקאי; הילד הזה יכול היה להיות הרב הלר הבא.
הילד הזה היה יכול להיות.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על המיתר האחרון