ביקורת ספרותית על קולות מן ההרים מאת חאלד חוסייני
ספר בסדר

---

מאחר ושני הספרים האחרים של חאלד חוסייני היו מאוד מהנים, גם בשל הסיפור הקולח והמעניין וגם בשל הצוהר שהם פתחו בפני לעולם שלא היה מוכר לי כלל, מאוד חיכיתי לספר הזה. בספריה היו 59 ממתינים לספר, כאשר כל אחד מהם נהנה מפרק זמן של שלושה שבועות, כך שבחישוב פשוט תורי היה מגיע בעוד כשלוש שנים (בהנחה שחלקם לפחות היו מסיימים לקרוא את הספר מהר יותר). בלית ברירה שאלתי את העותק לקריאה מהירה (שבעה ימים, ללא הארכות, שני דולר קנס לכל יום איחור, לעומת עשרה סנט קנס לאיחור של החזרת ספר בהשאלה רגילה).
התחלת הספר היתה מצויינת וענתה על כל הציפיות. סיפור מרתק, שלא רק שסוחף אותי אל תוכו, אלא גם מציג בפני פנים נוספות של התרבות הכל כך מעניינת הזו. בפרק השני כמעט מחאתי כפיים בפני הסופר, שכן פתאום הוא עבר לספר את הסיפור מנקודת ראות של דמות שבפרק הראשון היתה די שולית והטכניקה הזו, של צפיה באותו הדבר מנקודות ראות שונות, היא בדיוק מה שגרם ל"ג'קי בראון" להיות הסרט היחידי של טרנטינו שלא רק שהצלחתי לראות עד הסוף, אלא אפילו אהבתי! לזכותו אמנם עומד גם מפלס האלימות הנמוך לעומת סרטים אחרים של טרנטינו (בספרות זולה כמעט הקאתי ואת כלבי אשמורת לא הצלחתי לסיים לראות) אבל בעיקר הצגת אותו סיפור דרך עיניים שונות. בשלב זה של הקריאה הייתי פשוט שבויה של הספר. אבל מפה זה רק הלך והדרדר. בפרקים הבאים חלה התנתקות מוחלטת מהדמויות שלמדתי לאהוב ושנקשרתי אליהן בעבותות המילים והתיאורים של חוסייני (אומן בטוויית מילים!) והסיפור נקטע לחלוטין, כשבמקום להמשיך ולספר על גורלן של הדמויות (הטראגיות!) שאתן התחיל, הוא עבר לספר על דמויות שקשורות אליהן בצורה רופפת, אם בכלל. למעשה הספר הפך לאסופת סיפורים קצרים, שהקשר ביניהם קלוש. נסו לדמיין את האבא המרוקאי שלי מנסה להסביר לי את הקשר שלנו לפרצוף כלשהו בתמונות החתונה שלו ושל אמא שלי (דוד שלי? אשתו? אח שלה? הבן שלו? המורה שלו מכיתה ג'? המוסכניק שלה? אז השכנה שלו ממעברה ג'). ככה בערך הרגשתי לגבי הקשר בין הדמויות של חוסייני. בסופו של כל העסק נשארתי כאשר חצי תאוותי בידי. קראתי על המון אנשים שלא מעניינים אותי, אבל עבדאללה ופארי ומשפחתם נשארו קצת נעלמים.
אם לא די בכך שהסופר נטש את הדמויות שלו והתעלם מהן כמעט לגמרי במהלך הספר, הוא הולך ומעמיס עליהן טרגדיות. אחת אחרי השניה. מוות, מחלות, בריחה וחיים של פליטים, בדידות, התאבדות וכן הלאה וכן הלאה. אבל לא רק עליהן! גם על דמויות השוליים! אני לא בטוחה שבספקטרום הטרגדיה הוא דילג על אחת, ולו הקטנה. החל בהומו סקסואליות (שהיא בעצם טראגית עבור הדמות הספציפית כיוון שהוא לא יכול לממש את אהבתו) ועד גרזן בראש. אין סבל או מסכנות אנושית שחוסייני לא סימן עליהם וי. בסוף הספר חשבתי לי: טוב שהיה, אבל יותר טוב שנגמר. אם הייתי צריכה לסכם את הספר במשפט אחד, זה היה זה.

» ביקורות נוספות של לא כאן
» ביקורות נוספות על קולות מן ההרים