ביקורת ספרותית על לבד בברלין מאת הנס פאלאדה
ספר טוב

---

הספר הזה השאיר אותי בסערת רגשות. אתחיל בכך שנהניתי מקריאתו, הוא מעניין וסוחף. על כך אין ויכוח. אבל מעבר להנאה השטחית שבקריאתו, הוא גרם לי לרגשות רבים נוספים.
עצב: איך יתכן מצב שכלבי הביבים, זבי החוטם ובעלי כל ספקטרום ההפרעות הפסיכיאטריות, ישתלטו על החברה ועל כל עמדות הכוח שבה? איך יכול להיות שדוקא הסאדיסטים, הגזענים, עסקנים בגרוש, פושעים קטנים וסתם עצלנים, ישלטו בחברה וינהלו אותה? האם זה יכול לקרות גם אצלנו? אולי זה כבר קורה בעצם? הספר מעביר בצורה מאוד נהירה את היררכיית הכוח, את פחד המוות ששלט בכל, את הזילות בחיי אדם ולא רק חיי היהודים. מאוד קל, בעקבות קריאתו, להבין למה גם הגרמנים שידעו מה קורה לא התקוממו או מחו.
פליאה: וואלה? גם הגרמנים עצמם סבלו מהנאצים?
כעס: לכו לכם לעזאזל! איך אתם מעזים בכלל להתלונן שהיה לכם קשה? הרי הבאתם עלינו את הקטסטרופה הכי גדולה בתולדות האנושות, הראיתם לנו לאיזה שאול תחתית אפל יכולה האנושות להגיע, שבעצם מותר האדם מן הבהמה הוא שהאדם מסוגל לרוע מוחלט והבהמה פועלת רק על פי אינסטינקטים של הישרדות. אז איך אתם מעזים להתלונן שנפגעתם מהריקושטים? ובכלל, מה הקטע עם הז'אנר החדש הזה, שעולה כפורח, של ספרי "גם לנו היה קשה וגם אנחנו סבלנו נורא, כך שאל לכם להאשים אותנו, רובינו בעצם לא היינו נאצים ואפילו הצלנו יהודים." תיכף הם יבקשו להפסיק לשלם רנטות, או בעצם להתחיל לשלם גם לעצמם. כאילו שמישהו ישב וחיכה עם איזה ברומטר, עד יעבור זעם, החליט שהעולם סיים ללקק את הפצעים ושהשעה יפה להתחיל לשנות את הנראטיב. לא עוד "הגרמנים הם עם של נאצים גזענים ושונאי זרים שצריכים לפצות אותנו על כך שניסו להשמיד אותנו וכמעט הצליחו", מעתה אמור: "העם הגרמני היה קורבן של מנהיגיו ממש כמו יתר עמי העולם והנו מתנער בזאת מאשמת השואה בפרט ומלחמת העולם השנייה בכלל." כיהודיה ישראלית שגדלה תחת מיתוס השואה והנראטיב הקורבני, הז'אנר הזה גורם לי לסנן מתחת לשפם: "לכו להיתקווד."
רחמים: היו גרמנים רבים שהיו אנשים טובים וסלדו ממה שקורה, כמו שלא כל היהודים קוראים בצמתים "מוות לערבים" וכמו שלא כל הפלשתינאים רוצים להרוג את כולנו, והם בעצם נידונו להיחשב כמיקשה אחת עם הנצים ימח שמם ועוזריהם ולשלם את אותו המחיר שהללו שילמו בתום המלחמה. אני בטוחה שרבים מהם אפילו התחרטו על כך שהצביעו למפלגה הנאציונל סוציליסטית, אבל כבר היה מאוחר מדי. לא היה להם מה לעשות. על אלו במיוחד אני מרחמת, כי בנוסף לקשיי המלחמה, איתם נאלצו כולם להתמודד, אלו התמודדו גם עם רגשות האשם על כך שהם בעצם אלו שהביאו את השואה הזו על אירופה ועמיה.
שמו של הספר בגרסה האנגלית (אותה קראתי) היה: every man dies alone. אני חושבת שהוא מעורר מחשבה במיוחד, ופה אכתוב אזהרת ספויילר:



מצד אחד באמת כל איש מת לבד, ובמיוחד בולטת בדידותו של אוטו קוואנגל, אבל מצד שני, לא יכולתי שלא להרגיש כאילו אנה בכל זאת היתה קצת לצדו כשהוא נפטר.

» ביקורות נוספות של לא כאן
» ביקורות נוספות על לבד בברלין