שנת 2016 התחילה אצלי בסימן ספרים טובים. ארבעה ספרים טובים ברצף, הוא לא דבר של מה בכך ומכיוון שעל שלושת הספרים הראשונים לא היה לי כח לכתוב ביקורת, מההמלצה על "אגדת ברונו ואדלה" כבר לא הצלחתי להתחמק.
זה לא ספר מתח רגיל, אלא סוג של דרמת מתח, אם תרצו. יש רצח ולא אחד, הגופות נערמות אחת אחרי שנייה בקצב מהיר למדי, אך פתרון הרציחות הוא לא העיקר, אלא אמצעי להתחקות אחר הלך נפשם של גיבורי הספר. הפסיפס של הדמויות כאן נהדר. אף אחד לא חף מפגמים, לא "הטובים" - זואי נחושתן, בת העשירים המרדנית ונפש רגישה, הצמאה לדמות אב, ראי ציטרין, המתלבט לגבי זהותו המינית והבלש יונה מרלין, חובב הקופונים ומתמודד עם סוג של משבר גיל הארבעים. גם ה"רעים" הם לא פשוט "רעים" מיסודם, אלא מורכבים - מורכבים מחוויות הילדות, המוות והקשיים שחוו.
יונה מרלין בעיניי דמות נהדרת. האנטיתיזה הגמורה לכל ה"הארי הולה", "ג'ק ריצ'ר" ו"שרלוק הולמסים". הוא לא אלכוהוליסט, הוא נשוי באושר ואב משתדל. יונה מרלין הוא "הנערה מהדלת ממול" של הבלשים, גבר בן ארבעים שבא לעבוד, לא בטוח שהוא אוהב את העבודה שלו ורוצה רק לגמור את החקירה בשלום, לחזור הביתה ולממש את הקופונים לארוחת בוקר עם אישתו באחד הסניפים של ארומה. ואז צונחת עליו זואי נחושתן... ורוצח סדרתי... ולמה הוא צריך את כל זה?
אהבתי את הכתיבה של גוטרפרוינד בכל אחד מהספרים שקראתי (וקראתי את כולם פרט לאחרון), אך מחלק מספריו נהניתי פחות. בניגוד ל"מזל עורב" המלנכולי שהשאיר אותי אדישה, "אגדת ברונות ואדלה" הייתה חוויה מתקנת, ספר קל יותר לעיכול, משובץ בהומור וציטוטים מספרים ובבלש אחד שהשאיר אותי קצת מאוהבת.
דבר אחד שקצת הפריע לי בכל זאת, זו דמותו של שמשון. משום מה גוטפרוינד מקפיד (קצת כמו שלו) על דמות דמיונית אחת לפחות, סוג של פנטיזה אחת קטנה בתוך סוגה אחרת לגמרי. בעיניי זה מיותר, אך אני מניחה שזה עניין של טעם.


















