ביקורת ספרותית על סינדר - תולדות הלבנה #1 מאת מאריסה מאייר

---

מה יש בו, בסיפור סינדרלה, שכל כך מושך את לבנו?
הרעיון של יתומ/ה, שסובל/ת ממשפחה חורגת מרושעת אבל בסוף חוגג/ת את נצחונה בהפיכה לאחד/האחת/נסיכה/נבחר/משהו-חשוב אחר מקסים אותנו עד בלי די. עובדה: הוא זכה לכל כך הרבה עיבודים כתובים ומומחזים. וכל כך הרבה ספרים מתבססים על הנוסחה המרכזית שלו, גם אם לא מזכירים אותו בכלל בפרטים.

לכאורה, סינדר הוא עוד עיבוד: נערה יפה, אם ואחיות חורגות, נסיך יפה תואר ונשף.

סופרת חסרת השראה ודמיון, כך הנחתי, לקחה את סיפור סינדרלה, דחפה פנימה כמה אלמנטים מודרניים או מד"ביים והרי לנו ספר לנוער.
בשנים האחרונות, הוליווד פיתחה את הנוסחה של עיבודים "בוגרים ואפלים" לאגדות עם בהצלחה לא קטנה, אם לשפוט לפי כמות הסרטים מהז'אנר.
נוסחת סינדרלה היא נוסחה מוכרת ואהובה - כך שההצלחה מובטחת, כמה פשוט.

אבל אחרי שעטיפת הספר הסתכלה עלי מהדף הראשי של אתר סימניה שוב ושוב ושוב, ואחר כך הסתכלה עלי ממדף הספרים החדשים בספריה, הסתקרנתי בכל זאת - ולקחתי את הספר.

נקודה ראשונה לזכותה של סינדר: היא אמנם בת חורגת, מנוצלת על ידי אמה ואחותה המרושעת, אבל היא לא מנקה את הבית ומבשלת. הו, לא. היא מכונאית מחוננת. נחמד.
הלאה.
אפשר להאשים את מאייר, הסופרת בכל מיני האשמות, אבל חסרת השראה היא לא.
הרעיונות זורמים ממנה. דמיוניים, פנטסטיים, מצחיקים, מגוחכים, קאמפיים, מה לא.
הסיפור מתרחש בבייג'ין עתידית כלשהי, יש לנו כאן רובוטים וקיבורגים, בני אדם שהתיישבו על הירח, התנתקו מכור מחצבתם ופתחו יכולות משוכללות יותר מבני הארץ (רעיון שמזכיר מעט את טרילוגיית אלייג'ה ביילי של אסימוב), מגפה מסתורית, תככים פוליטיים, יכולות על טבעיות של השפעה רגשית ושטיפת מוח.
בקיצור, יש כאן הרבה רעיונות שיכלו בכיף לפרנס ספר שלא מנסה להיות גירסה מודרנית של סינדרלה.
ואיך הסיפור?
סביר. סיפור לנוער, קצת הומור, לא מעט רומנטיקה, טוויסטים, תעלומות וחידות עם פתרונות צפויים למדי.

אבל למה, בעצם, להתבסס על סינדרלה?
האם מאייר ניסתה להעביר איזה מסר מעמיק על האנושות?
אולי, שככל שהאנושות תתפתח ותשתנה, גם אם החיבור בין האדם והמכונה יתהדק, אם רעיון הקיבורג יקרום עור, גידים וביטים, עדיין בני אדם ישארו בני אדם ותת המודע האנושי הקולקטיבי שלנו ימשיך להכיל את אותם ארכיטיפים ההופכים אותנו למי שאנחנו?
או שאולי מאייר פשוט מאותתת לנו מאחורי גבו של הסיפור - היי, אל תקחו אותי יותר מדי ברצינות. זו בסך הכל אגדה. מה שמתחבר אל האווירה הקלילה נטולת הפאתוס של הספר, שהיא בהחלט לזכותו.

נקודות לזכות הספר:
רעיונות מקוריים (טוב, נו. יחסית) ומצחיקים שבהחלט משדרגים את סיפור סינדרלה ובראשם העובדה שסינדרלה היא: א. קיבורג ב. מכונאית מחוננת.

נקודות לרעת הספר:
א. ההתאהבות הנואשת של סינדר בנסיך החתיך, לא מסתדרת כלל עם הסלידה שלה מהחוקים המפלים את הקיבורגים. עם המזג המרדני שלה, הייתי מצפה מנה להטיח בו נעל זכוכית או שתיים ולדרוש את זכויותיה.אחרי הכל, הוא הנסיך - הוא האחראי למצב, לא?
במקום זה היא נמסה לשלולית נטולת אופי ומנסה להסתיר את טבעה האמיתי כדי לקושש כמה פירורי חיבה מצדו. פתטי.

ב. רק בסוף הספר גיליתי שהוא בעצם חלק ראשון. לא בדקתי את העניין, אבל אני מנחשת שמדובר בטרילוגיה. שכן כידוע, (וכאן אני מצטטת את עצמי, אבל היי, כותבי טרילוגיות לנוער מצטטים באופן קבוע את הקודמים להם!): על שלושה ספרים ספרות הדיסוטופיה לנוער עומדת.
חבל. מספר נוער קליל וחביב שלא לוקח את עצמו מדי ברצינות הייתי מצפה ליותר. כלומר לפחות. ספר אחד היה מספיק.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על סינדר - תולדות הלבנה #1