ביקורת ספרותית על החלום והיום מאת רחל הולנדר
ספר מעולה

---

הביקורת הזו מוקדשת לסבתא שלי.

***





לפני 25 שנים, כשחזרתי הביתה בצהריים, סבתא היתה שם לקבל את פני.
זה לא היה משהו מיוחד, היא היתה מגיעה מדי פעם, בימים שאמא שלי עבדה עד מאוחר. מכינה לנו ארוחת צהריים, מקפלת ערימות של כביסה, מתקנת כפתורים ושאר תיקונים קלים בבגדים.
אבל זה בכל זאת היה יום מיוחד, כי כמו היום - גם אז היה עשרה בטבת.

***

עשרה בטבת הוא יום צום לזכר תחילת המצור על ירושלים, שהוביל, בסופו של דבר, לחורבן בית המקדש.
הרבנות הראשית קבעה אותו כיום הקדיש הכללי, כלומר היום בו ניתן להגיד קדיש ולנהוג בשאר מנהגי אבלות הנהוגים בד"כ ביום הפטירה של קרוב משפחה - עבור נספי השואה שתאריך מותם אינו ידוע.
לסבתא שלי, ניצולה יחידה מתוך משפחה של שני הורים, תשעה אחים ואחיות, גיס ושלושה אחיינים, יש לא מעט קרובים כאלה, שיום מותם אינו ידוע לה.

***

ולכן, באותו היום, כשחזרתי הביתה, סבתא שלי שאלה אותי אם דיברו איתנו בבית הספר על השואה.
עניתי שלא.
אז על מה דיברו? היא רצתה לדעת.
על חורבן בית המקדש, עניתי.
"את מה שהיה לפני אלפיים שנה זוכרים ואת מה שהיה לפני חמישים שנה לא זוכרים" נאנחה סבתא שלי.

***

אז הביקורת הזאת מוקדשת לסבתא שלי.
כי אני זוכרת.

***

לפני כמה שנים, נתתי גם לאמא שלי לקרוא את הספר הזה. אמא שלי קראה, החזירה, והגיבה בחוסר התלהבות משולב בתהיה.
מה מצאת בו, היא תהתה. סתם ספר ילדים.
נכון. הוא ספר ילדים.
הגיבורה שלו, בטי, היא ילדה.
נקודת המבט שלה על העולם היא נקודת מבט של ילדה.
ילדה שעברה את השואה, ולכן איננה ילדה רגילה, ונקודת מבטה בוגרת יותר משל הילד הממוצע, ובכל זאת - ילדה.
כשהספר עוסק בנושאים כמו ציונות מול חרדיות, פערי מעמדות או אמונה - הדיונים שטחיים מעט. מותאמים לרמתה של בטי.
אבל, וזו הנקודה החשובה בעיני, הדיונים האלה שם. הספר לא מהסס לעסוק בנושאים שמעבר לסיפור הפרטי של בטי, ואם האופן בו הוא עוסק בהם מתאים לילדים - נו, אחרי הכל זה אכן ספר ילדים.

***

בטי ואמה הן הניצולות היחידות ממשפחתן. אביה של בטי, אחותה הקטנה ואחיה התאום לא שרדו.
לאחר המלחמה שבות בטי ואמה להולנד הסובלת עדיין ממחסור לאחר המלחמה.
אמה של בטי שולחת אותה לשווייץ, שם התנדבו משפחות יהודיות לארח ילדים ניצולי שואה כדי לספק להם סביבה בריאה יותר שתאפשר להם להחלים ולהתחזק.

הקורא בן ימינו, שכבר יש לו ידע מסויים בנושא השואה וילדים ניצולי שואה מבין מיד שקל - זה לא הולך להיות.
"ילדים ניצולי שואה" רצף של אסוציאציות ומושגים נלווים מתעוררים אצלנו כשאנחנו שומעים את המונח. ילדים שחוו טראומה שקשה לעלותה על הדעת, ילדים שלמדו לשרוד בשלל דרכים לא נורמטיביות, ילדים המתקשים לבטוח בזולת. פחדים, חלומות רעים, אגירת אוכל, שלל התנהגויות לא נורמטיביות...
מה הסיכויים שהמשפחה השוויצרית, שחיה את חייה בשלווה ובנחת לאורך המלחמה, שטרם קראה ספרות שואה, מטבע הדברים, שטרם עיכלה והחלה להבין את שהתרחש, תוכל להבין את הילדה ניצולת השואה שנשלחת אליה?
בטי אמנם שרדה את המלחמה כשהיא מוקפת, רוב הזמן, בבני משפחתה, ולכן אינה סובלת מכל התסמינים שהזכרתי למעלה, ועדיין - הפער בינה לבין המשפחה השוויצרית אינו ניתן לגישור.
וכדי להדגיש עוד יותר את הפער, את הניגוד - בטי מגיעה ממשפחה חמה, אוהבת, מחבקת.
המשפחה השוויצרית, משפחת שווארץ, היא משפחה קרה, נטולת חום, היחסים בין בני הזוג, בין ההורים לילדים, בין האחים לבין עצמם - מעורערים.
וכאן נמצאת, אולי, נקודה נוספת שבה הילדותיות של הספר ניכרת: בטי מגיעה, לכאורה, ממשפחה מושלמת: האהבה והפרגון בין בני המשפחה הם כמעט שלא מהעולם הזה. נראה כאילו בטי ואחיה התאום מעולם לא רבו, ההורים מעולם לא התווכחו ביניהם, מעולם לא גערו בילדיהם.
ומצד שני - זיכרונות הילדות של בטי נקטעו באופן חד ע"י טראומה שקשה לדמיין, ולכן קל לקבל שהיא זוכר רק את הטוב והיופי.
האהבה והעוצמה של המשפחה באות לידי ביטוי באופן בו בני המשפחה מתמודדים עם שילוחם לוסטרבורק ואחר כך - לברגן בלזן. גם כאן, יש משהו אידילי בתיאורים, ומצד שני - ישנם סיפורים של ניצולי שואה אמיתיים שמעידים שהיו גם סיפורים כאלה. שמירה על צלם אנוש, דבקות בערכים ובאמונות גם בזמנים הקשים. משפחה אוהבת ותומכת היא מצע עליו יכולים לצמוח סיפורים כאלה.
לאורך הספר, בטי חווה חוויות של "צלילה" לעבר - שקיעה לתוך זיכרונות ספציפיים, טובים במיוחד או רעים במיוחד, עד כדי איבוד קשר עם המציאות. הפלאשבקים האלה ממלאים את הפער, משלימים את הסיפור של בטי שהתרחש עד לנקודת הזמן בה פותח ההווה של הספר. לכאורה, זה החלק ה"שואתי" של הספר, אבל האמת היא שהחלק של ההווה - הוא סיפור שואה לא פחות.
וזה אחד הדברים שאני כל כך אוהבת בספר הזה: השואה היא לא סיפור של X שנים וזהו, נגמר. מי שעבר את השואה - היא תמשיך לחיות בו ולהשפיע על חייו לנצח. הספר הזה, שרובו מתרחש לאחר השואה ממחיש את זה. החל מהכאב שאף פעם לא נגמר, האובדן שממשיך להיות נוכח, להשפיע, ועד הנקודות הקטנות כמו הרמת ידיים אוטומטית כששוטר פונה אליה ברחוב, סלידה מרכבות, או העובדה שהיא אינה מסוגלת לפזר פירורי לחם יבש עבור הברווזים.
להיות ניצול שואה זה לא "הפי אנד" - היה רע והיה סבל ואז, הידד, היתה הצלה.
אין הפי אנד, אין שיקום מוחלט. יש תהליך, שתחילתו קשה, ובהמשך אולי יהיה טוב יותר.
בספר ילדים - זה כל כך לא מובן מאליו.

הספר הזה מסתכל למציאות של ניצולי השואה בכנות ובאומץ:

"'אם השם לקח את דאווי ואבא גם אנחנו לא נישאר כאן' בימים ההם לא היה קשה לבצע את זה. לא לאכול כמה ימים. ממילא הן כבר היו רגילות וגם לא היו רעבות. אבל היא לא רצתה להשאיר את אמא לבדה. בטוחה היתה שגם אמא נשארת רק בגללה ואין היא צריכה אלא להודיע לה שהיא רוצה לבוא איתה.
אמא לא ניסתה להכחיש שהיתה רוצה ללכת בדרך שבטי הציעה לה. היא לא ניסתה להוכיח לה שכדאי לחיות... 'אסור לנו מן התורה לשים קץ לחיינו', אמרה אמא. בתחילה לא יכלה לקבל את הדברים והתווכחה...
,אני יודעת, אני מבינה,' אמרה אמא. 'אגיד לך משהו למרות שאני לא רוצה. אגיד לך את זה כדי שתדעי שלא רק את מרגישה ככה. אמת, בלי אבא, בלי דאווי, אין לנו חשק לחיות... אלא שאין לנו ברירה. לא זו בלבד שאסור לנו לשים קץ לחיינו, אלא שבפירוש אנו מצווים לשמור עליהם. כשהחיים טובים לא קשה לנו לקיים את המצווה הזאת... רק מי שהחיים היו לו לזרא נתקל במצווה הזאת..."

אין כאן נאומים מתקתקים על חשיבותם של החיים או על יופיים. אמה של בטי אינה מנסה ליפות עבורה את המציאות. גם היא, כמו בתה, שבורה ממה שעבר עליהן, ולא אמה של בטי ולא הסופרת מנסות ליפות את המציאות הזו.
מכירים את הסרט "החיים יפים"? איך הורה אוהב וחשיבה חיובית יכולים להפוך מחנה ריכוז למשחק ילדים משעשע? אז זהו, שלא. חשיבה חיובית היא לא זיוף של המציאות והרגש. לפעמים רע, רע מאוד מאוד, ולא נכון לנסות בכוח להפוך את הרע לטוב.
ידרש אדם מבחוץ, אדם שלא חווה מה שחוו בטי ואמה, אבל יש בו רגישות מספקת להבין את המצב, כדי לבקש מבטי לעשות מאמץ להנות מחייה.

הכנות הזו ניכרת גם כשבטי פונה לאחיה במחשבתה: "אבל תגיד בעצמך אם לא היה מרגיז אותך לראות שאלוקים נותן מתנה כזאת דוקא לילדים שמבזבזים אותה?" מחשבה שאסור לחשוב... אבל עולה בכל זאת, וגם היא כאן, בספר.

בטי ואמה הן דתיות. הן מאמינות, ואמונתה של בטי ניכרת לאורך כל הספר, וגם זה אחד הדברים שאהבתי בו.
אבל האמונה שלהן לא הופכת אותן לדוגמטיות, הן לא חושבות שחייבות להיות תשובות טובות לכל השאלות, הן מקבלות על עצמן את הדין, כי אין ברירה, אבל זה לא גורם להן לזייף את הרגשות האמיתיים שלהן.
בטי מנסה בכל כוחה לעשות מה שנכון וטוב, אבל יש בה בכל זאת מרדנות וכעס איתם היא מתמודדת לאורך כל הספר, ויש לה גם חשיבה עצמאית וביקורתית, היא אינה מקבלת מה שאומרים לה ללא שאלות.

בטי היא גיבורה רגישה, חושבת, מנתחת. יש לה זכרונות כואבים. עתידה עוד לפניה, ובסופו של דבר, ולמרות שזה לא נאמר בספר בשום מקום - אנחנו מאמינים שהוא יהיה טוב.
גם אם מה שהיה לעולם לא ישכח, לעולם יטביע את חותמו על מה שיהיה.
בגלל הכנות שלה, והאומץ. להישיר מבט אל החיים, לשאול שאלות קשות. בגלל הרגישות שלה והאמונה, ואהבת הידע.
כן, הדמות של בטי היא עוד סיבה שבגללה אני אוהבת את הספר הזה.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על החלום והיום