• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
כניעה

כניעה

מאת מישל וולבק

הביקורת של רוני pery

תמונה של רוני pery
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
כניעה

כניעה

מאת מישל וולבק

הביקורת של רוני pery

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
תמונה של רוני pery
הוצאה לאור:בבל ומשכל
שנת הוצאה:2015
סדרה:הספרייה של בבל
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
omers
לפני 10 שנים

“אינני אדם פוליטי. אף פעם לא הייתי. הצבעתי בבחירות האחרונות רק כי,בעצם, חייבו אותי (אני וחברי לקורס,”

19/24
ביקורות על כניעה
הבאה
ybmr

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•1 דקות קריאה

יותר כמו לקרוא מאמר מלמד מאשר לקרוא ספר. מעניין ומפחיד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
1קורא|100%נשים

על המבקר

תמונה של רוני pery

רוני pery

ותיק
חבר מזה 18 שנים
1,170 ביקורות•3 נבחרות•1,010 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של רוני pery
רוני pery
ותיק
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות1,170
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבל1,010
דירוג ממוצע3.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת658ספרות מקורית215מתח ריגול והרפתקאות111

דיון על הביקורת

2 תגובות
מורי
מורי•לפני 10 שנים

אם לא קראת משהו משל וולבק, את עלולה להתאכזב.

לי יניני
לי יניני•לפני 10 שנים

הביקורות עליו נלהבות. דווקא מענין אותי לקרוא אותו אחרי מה שקרה בפריז

2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של רוני pery

אלנה יודעת

אלנה יודעת

קלאודיה פיניירו

תאור מצמרר וקשה של מחלת הפרקינסון אבל כתוב טוב ומעניין.

אתמול•
★★★★★
•רוני pery
דבלינאים (עם עובד)

דבלינאים (עם עובד)

ג'יימס ג'ויס

אוסף סיפורים שלא תמיד היה לי ברור הפואנטה שלהם. הם גם לא היו מספיק מעניינים.

לפני 5 ימים•
★★★★★
•רוני pery
מי את חושבת שאת?

מי את חושבת שאת?

אליס מונרו

לפעמים אני לא מבין את הבקורות מאחורי הספר. ספורים קצרים שחלקם טובים יותר חלקם טובים פחות אבל לא איזה יצירת מופת.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•רוני pery
מסע סנטימנטלי קצר

מסע סנטימנטלי קצר

אִיטַלוֹ (איטאלו) סבֶבוֹ

ספרון קטן ונחמד שכמה פעמים חשבתי לנטוש אותו אבל משהו אחז בי ואני שמח שקראתי אותו עד הסוף.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•רוני pery
ארכיפלג הכלב

ארכיפלג הכלב

פיליפ קלודל

ספר מעניין שכתוב טוב, קריא, שמאוד נהנתי לקרוא וגרם לי להרבה מחשבה.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•רוני pery
החיים כמשל

החיים כמשל

פנחס שדה

אין ספק שהכתיבה טובה אך בשלב מסוים נטשתי בגלל הכובד והעומס.

לפני חודש•
★★★★★
•רוני pery
לווייתנים שרים בעמק

לווייתנים שרים בעמק

רונה שפריר

ספר מעניין ויצירתי. יש תחושה של עבודה קשה ורצינית בכתיבה ולכן מגיע שאפו

לפני חודש•
★★★★★
•רוני pery
החנות למכשירי כתיבה בטהראן

החנות למכשירי כתיבה בטהראן

מרג׳אן כמאלי

רומן נחמד. מעניין להיחשף להסטוריה ולאווירה באירן בתקופת השאה. הגורליות האכזרית של החיים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•רוני pery
ימי שלישי עם מורי

ימי שלישי עם מורי

מיץ' אלבום

אין לי התנגדות לחשיבה חיובית אבל בספר הזה לא התחברתי לזה. מעדיף במקרה כזה ציאניד.

לפני חודשיים•
★★★★★
•רוני pery

ביקורות נוספות על "כניעה"

כניעה

כניעה

מישל וולבק

לקראת שנת 2022 הבאה עלינו לטובה, החלטתי סוף סוף להתפנות לספר הזה. אני מודה שכריכתו הסקסית קורצת לי כבר שנים, אך איכשהו הגעתי אליו רק לקראת השנה הזו, שבה מתרחשת עלילתו.

רבים באירופה, גם המשתייכים לחוגים שבאופן מסורתי היו תמיד בעד פתיחות גבולות ומדיניות הגירה מקילה, מבינים היום כי המצב מורכב. ההבנה כי הנהירה המוסלמית המסיבית ליבשת כתופעה כנראה לא מיטיבה עמה, החלה לחלחל, הגם שבתוך הצונאמי האנושי הזה יש לא מעט בני אדם ראויים... אולם השפעות הלוואי השליליות הרבות שהתושבים החדשים מביאים עמם הן כה קיצוניות שברור כי אף אחד היום לא מוכן לחזור למה שהיה ב-2015 ושהאדריכלית הגדולה של הכנסת האורחים מרקל, גם היא למעשה הודתה בכשלון של מדיניות פתיחת השערים ליותר ממיליון מהגרים בבת אחת... ארצות אירופה מנסות להחזיק את הדלתות סגורות עד כמה שניתן ורק כמה רודנים ממזרח היבשת משבשים להם את התכניות.

וולבק מפנה מבט נוקב אל המציאות ומתאר לנו כאן תרחיש אפשרי ומתקבל על הדעת. במערכת הבחירות בצרפת ב-2022 המפלגה האסלאמית של מוחמד בן עבס מגיעה להישג מרשים ומערערת את הסדר הפוליטי המסורתי במדינה. במקביל גם תנועתה הלאומנית של מארין לה – פן מתחזקת מאוד. אולם הימין הקיצוני והמתון אינם מצליחים להגיע להדברות פרודוקטיבית, הסוציאליסטים חוברים לתנועה המוסלמית החזקה ומרכיבים ממשלה בראשותו של בן עבס.


פרנסואה, הגיבור הראשי, הוא פרופסור באוניברסיטת סורבון בשנות הארבעים לחייו. הוא שבע מהקשרים הרומנטיים הרבים שהיו לו בחייו, חלק גדול מהם עם הסטודנטיות שלו. הוא בנה את הקריירה שלו על עבודות אודות ז'וריס קרל הויסמנס, סופר צרפתי שעוד במאה ה-19 חזה שאירופה לא הולכת לגמור טוב ומהיותו חילוני גמור הפך לקתולי אדוק. פרנסואה מנהל פרשיית אהבים סוערת עם מרים, סטודנטית יהודיה שגילה מחצית משלו, אין לו ציפיות גדולות מהעתיד, הוא לא מעוניין במשפחה וילדים והחיים שלו עוברים בניסיונות להנות מאוכל משקה ומין, שגם בהם הוא מאבד עניין בהדרגה.

בן עבס אינו אותו איסלאמיסט מטיף עם טורבן על ראשו וקלצ'ניקוב תלוי על כתפו. הוא איש כריזמטי עם חליפה ועניבה, מלא שמחת חיים, בקיא בתרבות המערבית, דובר כמה שפות, רחב אופקים, ממש איש העולם הגדול. בעזרת הסעודים והקטארים הוא מזרים כסף רב לאוניברסיטאות, משכורתם של המרצים עולה פלאים, מה שמשמח את כולם, רמת הפשע בשכונות יורדת והוא אפילו מנסה לקדם את השפה הצרפתית כדי שתתפוס את המקום המוביל בדיפלומטיה והמדע הבינלאומיים. כך, רבים מאלה שחששו החלו להתרכך לנוכח מהלכיו המתוחכמים ("אז מה אם הוא מוסלמי? -יש לנו חופש דת"; "הוא עומד בראש מפלגה איסלאמית? – אין דבר, הרי יש גם מפלגה נוצרית – דמוקרטית" וכן הלאה).

בן עבס מכריז שהוא תומך בערכים המסורתיים של שלושת הדתות ומנסה רק לחזק את התא המשפחתי. פרנסואה שם לב שפחות ופחות נשים מוזמנות לכנסים, עד שאינו רואה אותן עוד כלל; לבוש צנוע, נטול חצאיות מיני ועתיר כיסויי ראש נכנס לאופנה, מזון חלאל מוגש בכל המקומות הציבוריים תחילה כאופצייה לבחירה. מה שנקרא שועייה - שועייה. בהמשך מופסקת עבודתו באקדמיה של כל מי שאינו מוסלמי, הגם שמובטחת לו פנסיה מכובדת. מנגד, מי שמתאסלם זוכה להטבות מופלגות בתחום התגמולים, הדיור, הקידום. אפילו מרצים מעט תמהוניים שהתקשו קודם לכן למצוא זוגיות, זוכים בכלות צעירות ונאות בחסות המשטר החדש, לפעמים ביותר מאחת. בקיצור, עבס "משמן" את כל מי שהוא יכול על מנת לצמצם את ההתנגדות למינימום. גם האבטלה פוחתת כי נשים מודרות משוק העבודה. פתאום הוגי דעות שנהגו לבדוק בציציותיהם של ממשלי צרפת הישנים ולחפש פגמים ביחס לנשים, להט"ב, זכויות אדם,מיעוטים וכו', מהללים את החוקים החדשים , מתאסלמים בהמוניהם וכותבים שלאחר נסיגת הנצרות וכשלון כל "האיזמים" האסלאם הוא הפתרון הטבעי והמתבקש. "ליברלים" רבים השבויים בפחד מפני האשמה בגזענות לא מעיזים להשמיע קולות ביקורת ממשיים וכך דוהרת לה הרכבת האסלאמית במהירות הולכת וגוברת. כמה טוב ומנחם "לזרום עם הזרם" , פשוט להיכנע לרוח הזמן וליהנות מהיתרונות... היהודים, שמבוהלים מההתפתחויות החדשות עולים בקצב מואץ לישראל, שגם בה המצב לא מזהיר.


למרות העובדה שזה עלול להראות כך, הספר אינו אנטי – איסלאמי כלל. להיפך, הביקורת שלו מופנית בעיקר כלפי אירופה. האסלאם לא כבש את אירופה – הוא נכנס למקום שהיה בתהליך התפרקות כבר זמן רב. אירופה למעשה נמצאת בשלב התאבדות רוחני ופיזי תקופה ארוכה, יש שיאמרו מאז מלחמת העולם האשונה ואילו הויסמנס ראה זאת מוקדם הרבה יותר (הוא נפטר ב-1907). הוא חי בתקופה שבני המערב היו אדוני העולם, שלטו בכל עמי תבל ביד רמה, התרבו היטב ונהנו מיתרונות מדעיים וטכנולוגיים. אולם הוא הראשון שזיהה את התהליך שיוביל לקץ הציוויליזציה המערבית וברוב ייאוש פנה לדת הקתולית.


בכלל, כל מה שמלא חיים ותוסס בספר הוא לא אירופאי החל ממרים, חברתו היהודייה של פרנסואה ועד לבן עבס עצמו. האירופאיוּת או הצרפתיוּת הן פסאדה בלבד לעולם שהיה ואיננו עוד. הגיבור הראשי מטייל בין כנסיותיה, מבניה ונכסיה התרבותיים של ארצו כזר שבוחן תרבות שנכחדה מזמן. לכל אורכו הייתה לי התחושה כי וולבק ממשיל את מצבה של אירופה לזה של פרנסואה.

השילוב של הויסמנס, ניתוח מבריק, מנומק של האירועים, הנפשות הפועלות ותגובות בני האדם לצד התסריט האפשרי פחות או יותר, יוצרים יחד ספר מיוחד במינו, עוצמתי ועמוק. היו כאלה שאמרו שהוא החלש בספרי וולבק. אז אמרו!.. אולי זה כי הם ציפו שיתאר איזו מלחמת אזרחים עקובה מדם ועתירת אקשן ומין. אם כי ייתכן וזה יהיה השלב הבא בתרחיש המציאותי. על אף שגם כאן וולבק מיחזר הרבה מספריו הקודמים, זו באמת יצירה עם פחות bells and whistles אך עם המון אמירה. מדהים שביום, בו הספר יצא לאור אירע הטבח במערכת Charlie Hebdo, שבגיליון של אותו התאריך הכיל כתבה על... 'הכניעה' של וולבק. לסופר הוצמדה אבטחה, אם כי כאמור הרומן אינו אנטי איסלאמי כלל.

תהיתי מדוע מצליח וולבק למשוך קוראים עם אותה נוסחה כבר שלושים שנה – גבר בשנות הארבעים מתוסכל מבדידות, במשבר מיני וזוגי, שרואה את עתידו בצבעים קודרים, נהנה מגירויים קולינריים ומיניים מזדמנים. אולי זה כי כמו שכל אחד מאיתנו הוא קצת ג'ורג' קוסטנזה מסיינפלד, על אף שרובנו שונים ממנו בתכלית, כל אחד הוא קצת גיבורו של וולבק... גם אם לא נודה בכך.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Pulp_Fiction
כניעה

כניעה

מישל וולבק

מישל וולבק הוא חתיכת טיפוס. הבן אדם כותב את כל מה שעל ליבו והמילה ״פוליקלי קורקט״ לא נמצאת כלל בלקסיקון שלו. הוא כותב בדרך כלל באופן מרתק ובספר הזה הוא נוגע בנושא המטריד של השתלטות האיסלאם על אירופה ובפרט על צרפת ובלגיה.

הבעיה בספר שוולבק, שמתגלה כאן ולא בפעם הראשונה, כמיזוגן, נרגן ומיזנטרופ, כותב כאמור באופן מרתק אבל כל זה אינו מחזיק מים באשר לנושא העיקרי של הספר. כל השליש האחרון של הספר די משעמם , אינו מוביל לשום מקום ונגמר משעמם.
לסקס בחייו של הדמות בספר, שמייצגת ככל הנראה את וולבק עצמו, יש חלק מרכזי ביותר. תיאורי הסקס אצלו מפורשים מאד, מה שעשוי להרתיע חלק מהקוראים ובעיקר מהקוראות. ואחרי שהזהרתי, ארשה לעצמי לומר שתיאורי הסקס כלולים דווקא בחלק היותר מעניין בספר… ;)

בסיכומו של דבר הספר הזה אינו מספריו הטובים ביותר של וולבק אבל גם ספר בינוני של וולבק, הוא ספר טוב ביחס למרבית הספרים בימינו ולכן אתן לו ⭐️⭐️⭐️1/2 (3 על הספר בכללותו ועוד 1/2 על הכתיבה המרתקת בחלקים הראשונים של הספר).

לפני 4 שנים•
★★★★★
•זאבי קציר
כניעה

כניעה

מישל וולבק

מאיפה להתחיל לתקוף את הספר הזה? להתחיל בטרחנות? באכזבה מהטיפול בנושא? מהשעמום שהוא מעורר?

איסלאמופוביה מקבלת היום גינויים בחוגים מסוימים יותר מאשר אנטישמיות, אבל כמו שאני רואה את זה, יש ממה לפחד. כל תנועה דתית ששואפת להכפיף אותי אליה ולמנוע ממני את אורח חיי האתאיסטי, הליברלי, החופשי – היא איום. אני מפחד מאיסלאמיזציה של אירופה ומדינות המערב מאותה סיבה שאני מפחד מהדתה בישראל, רק שכרגע למצב בישראל כמובן יש נגיעה אישית ישירה אליי. אם פעם פחדו רק מפיגועים, היום לאירופאים יש סיבה לפחד מכניסה של פוליטיקאים איסלאמיסטיים למערכת והנעת תהליכים שראשיתם בדמוקרטיה פלורליסטית וסופם במדינה עם חוקי שריעה. מה שמשך אותי לקרוא את הספר הוא ציפייה שוולבק יבנה היטב תרחיש שבו זה קורה, ויתאר את השגרה במדינה כזאת. חשבתי שאקבל מעין פרוזה שהיא שילוב של צביקה יחזקאלי ודיסטופיה של ג'ורג' אורוול.

בפועל קיבלתי ספר שבו שוב הגיבור של וולבק הוא אדם לבן באמצע העשור החמישי לחייו, ללא מטרה אמיתית בחיים, שמספר על מה שקורה בצרפת עתידית (רק כמה שנים קדימה נכון ליציאת הספר לפני 9 שנים). וולבק בונה את התנאים שבהן התאפשר למפלגה בראשות מוסלמי עם שאיפות גדולות מאוד, לעלות לשלטון בצרפת בדרכי נועם. חולשת מפלגות מאזנות ושיטת הבחירות הצרפתית אפשרו את זה. בהתחלה יש מהומות אלימות דווקא מהצד המנצח ואחרי זה - רגיעה.
למעט תיאורים קצרים של האלימות בתחילת מערכת הבחירות, דחיקת אנשים שלא התאסלמו מחוץ למערכות שהיו חלק מהן במשך שנים תוך התעלמות מכישוריהם הרלוונטים, שינוי הלבוש של נשים במרחב הציבורי והאפשרות לפוליגמיה – אין תיאורים של המציאות בצרפת מדומיינת שכזאת.

מה כן יש? היות שפרנסואה הגיבור הוא אקדמאי שעיקר עבודתו נסובה סביב ז'וריס-קרל הויסמנס, סופר צרפתי שחי לפני מעט יותר ממאה שנה, יש הרבה מאוד עיסוק בזרמים של ספרות ופילוסופיה. יש ניים-דרופינג מייגע של סופרים ופילוסופים שבשלב מסוים אפילו המתרגמת התעייפה מלהכניס הערות כדי להסביר במי מדובר. לאורך כל הספר מוזכר סיפור חייו של הויסמנס ודמויות מהן הושפע או שעליהן השפיע, ויצירותיו. מובן לי שבעיני וולבק יש קשר חזק וברור בין הבחירה הזאת ובין נושא הרומן, אבל לי זה לא היה ברור. אולי בעיני חוקרי הויסמנס הספר הזה גאוני. אולי בקרב אינטלקטואליים צרפתיים, הרפרנסים הרבים היו מעולים. אני? אני הרגשתי כמו בקורס "מבוא לפילוסופיה הודית" שלקחתי כקורס בחירה כשלמדתי ביולוגיה בתואר הראשון, שם נתקלתי לראשונה במשל המערה של אפלטון כשהוזכר ע"י סטודנט פנסיונר שלמד איתי, ואני הרגשתי שאיבדתי לגמרי את ההקשר והיה חסר לי רקע, אבל הכיתה הנהנה והמשיכה הלאה.
מה עוד יש? תיאורי מין בין גבר מדוכא בעשור החמישי לחייו שלא ברור מה מחבר אותו לאישה בתחילת שנות ה20 שלה, והם מפורטים הרבה יותר מכל התיאורים שהיו חסרים לי, של החיים בצרפת מוסלמית באופן רשמי.
לבסוף (*ספוילרים!!* ) יש הסברים לא משביעי רצון למה הטיעון המרכזי לקבל את האיסלאם הוא פוליגמיה והשתלבות מחדש במערכת, ולמה אירופה בעצם כבר מתה וכל הדבר הזה מתאפשר.

באתי בשביל דיכאון ופחד, קיבלתי שעמום ואכזבה. גם בעמודים האחרונים רק רציתי שזה ייגמר. החלק היחיד בספר ששווה קריאה הוא מונולוג של דמות מפתח באוניברסיטה שהאתסלם.
לא מומלץ בכלל.

לפני שנה•
★★★★★
•קראתי-קורא-אקרא (תומר)
כניעה

כניעה

מישל וולבק

****




לפעמים, ממש לפני שהאנטילופה נרמסת תחת כפותיה האדירות של הלביאה, ניכר בה שהיא כבר וויתרה. היא כבר לא רצה כל כך מהר. היא עייפה, והתנועות שלה לא יעילות כבתחילת המנוסה. אולי היא חושבת, נו, הסוף תיכף יגיע. ככה זה נגמר. אני מקווה שזה לא יכאב.

פרפורי הגסיסה הארוכה של אירופה הנוצרית, השמרנית והחילונית כבר נראים למרחוק. בלגיה כבר אבודה, אולי. דמוגרפית בוודאי. נדמה לי שקראתי איפשהו שבעוד פחות מעשר שנים יותר ממחצית תלמידי כיתה א' בבריסל יהיו מוסלמים. וכל מי שמבין משהו במשהו, מבין את המשמעות. בצרפת, באיזו מין עווית אחרונה ופתטית של חילוניות, עדיין מסירים מנשים בורקיני ונותנים להן קנסות של 36 אירו. גם את זה יבטלו וודאי בבית המשפט העליון, או שכבר ביטלו.

אירופה, כפי שאנחנו מכירים אותה, אבודה. מה זה אומר? אני לא יודע, לא בדיוק. אני מקווה שיהיה בסדר. ייתכן שזה ימשיך לקרות במין קצב איטי של נדידת עמים, שינויי אוכלוסיה שגרתיים. שפשוט יהיו יותר מוסלמים, שהרב תרבותיות תנצח בחדווה, ושכולם יהיו פשוט קצת יותר סובלניים להכיל תרבויות אחרות.

יה, רייט.

הפגם היסודי העיקרי, הפרדוקסלי, ברב-תרבותיות, הוא שהיא מחוייבת להכיל בתוכה גם תרבויות שלא מוכנות להכיל אותה עצמה, לא מחוייבות לערכים של פתיחות, סובלנות, קבלת מיעוטים, זכויות, נשים, נכים, בעלי דת אחרת או גזע אחר וכן הלאה. לכן, האמונה שההשתלטות על אירופה תהייה סוג של מהפכת קטיפה ללא נהרות של דם גובלת בנאיביות פושעת.

האירופאים מבועתים. בחלקם, לפחות. אלה שלא ממש משתדלים להדחיק. נדמה לי שאפילו הליברלים, הלבנים, מוכי רגשות האשמה על מלחמות העולם, גם הם מתחילים להבין שהפסידו בהימור על עתיד ילדיהם. אם, כמובן, בכלל הביאו ילדים.

מה עושים עכשיו? מה אפשר לעשות? לנסות להפשיט נשים מוסלמיות מבורקיני? הקשחת מדיניות הגירה ובדיקות חודרניות יותר בשדות תעופה? הצבעה למפלגות שמרניות בבחירות? הצחקתם. זה נעשה, אבל זה מאוחר מדי. ההתאבדות הקולקטיבית כבר התחילה, הכדור כבר נורה מהאקדח לרקה, הוא פשוט מתחיל רק עכשיו לחדור אל הרקמות הרכות באיטיות מענגת.

או אולי, פשוט להיכנע. מעניין.

***

מישל וולבק כתב, בעיניי, ספר לא טוב על נושא מרתק ביותר. הוא מצליח לקחת את הדבר הכי חם בתרבות ובפוליטיקה העולמית היום ולהטביע אותו בים של מלל, איזמים למכביר, בטון רופס, אימפוטנטי, משעמם, ומונוטוני. האינטלקטואליזם שלו מדבר לעצמו, ונואם נאומים מול טלוויזיה במיוט. פשוט מפוספס, וחבל, כי וולבק ידע, דווקא באופן הלאקוני והידעני הכמעט פלגמאטי שלו, לחשוף הרבה ערוות (כן, תרתי משמע) באופן מחוכם ואינטיליגנטי. כאן, הקסם לא קורה. יש כאן מין תסריט בלהות כמעט ידוע מראש, אבל דווקא מכיוון שהוא מתרחש אצל מישהו חסר חשיבות מהאקדמיה הזוטרה הזניחה, הכול מרגיש מינורי, תפל, עייף ופטפטני. הנסיונות של וולבק להכניס את השטיקים והתובנות העמוקות שלו על האירופאיות נוחלים כאן כישלון חרוץ, ומרגישים שקופים וחלולים. הוא סופר גדול, אבל הפעם, נדמה לי, לא הצליח לו.

מה שכן, הצילום על הכריכה מהמם.

****

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
כניעה

כניעה

מישל וולבק

זה הספר הראשון של וולבק שאני קורא, ואני מודה שהגעתי אליו בחשש. שמועתו הרעה של וולבק הדקדנטי, המיואש, המריר, המפוכח עד לאימה, הגיעה גם אלי, אך כנראה שהגיע הזמן וזה היה הספר הזמין בפני.

דרך הגיבור, שאצל וולבק תמיד יהיה אנטי-גיבור, פרופסור מוערך לספרות בסורבון, בן 40, רווק, מנוכר ומינזתרופ המפוכח עד לזרא ממצבו, וולבק מתאר בצורה לא רעה את השקיעה והניוון הליברלי-מערב-אירופאי. את האדישות, את הספקנות, את חוסר התוחלת, חוסר המשמעות, הבדידות, ואת כל מה שחולה בחברה הפוסט-מודרנית. "העבר תמיד יפה, והעתיד גם הוא אגב, רק ההווה מכאיב, רק את ההווה נושאים כאילו היה המורסה של הסבל שמלווה אותנו בין שני אינסופים של אושר שליו" (עמ' 249). המומחיות של הגיבור היא ביצירתו של סופר הדקדנס ז'וריס-קרל הויסמנס, סופר צרפתי מסוף המאה ה-19, שנוי במחלוקת בעצמו, שחזר בסוף ימיו לקתוליות, מהדהד כמובן את חייו של הגיבור עצמו, ואת המהפכה שעוברת על אירופה, אולי הבלתי נמנעת, בדרך לאחותה הצעירה של הנצרות.

הספר הזה מנסה להיות סוג של '1984' מעודכן. לא, זה לא 'אח גדול', ולא משטר טוטליטרי חונק (לפחות לא בשלב שהספר עוסק בו), ואפילו לא טרור לשוני-היסטורי. וולבק מתאר את האיבוד העצמי לדעת של התרבות לאחר שוויתרה מרצונה על המוסד המשמעותי ביותר של כל ציוויליזציה חפצת חיים – המשפחה, דור ההמשך, והחליפה אותו באינדוודואליות אטרקטיבית ומפתה, שכוחה יפה לזמן קצוב וזמנה מתכלה כנחש האוכל את זנבו שלו.

האסלם המתון, לעת עתה לכל הפחות, מפציע כבשורה של ממש לאנשים העייפים והמיואשים. ללא הנפת חרב הוא כובש את אירופה השוקעת לתוך עצמה, ומחיל בה את הפוליגמיה, את כיסוי הגוף לנשים והדרתן המלאה מהחיים הציבוריים, ואת התאסלמות הממסד האינטלקטואלי. "תרבויות מתות לא משום שהן נרצחו, אלא בגלל שהן התאבדו" (עמ' 238). אבל וולבק מציג פה גם אמירה מצמררת הרבה יותר. האינטלקטואלים והליברלים אמנם נוהרים לחיק המסורתיות הגולמית, העתיקה, הכביכול אותנטית שמציע האסלאם המתון, אלא שוולבק מיטיב להבהיר, וזה לא טמון בסאב-טקסט, ממש לא, שמה שמושך אותם לאסלאם הוא לא רגשות רליגיוזים או התרפקות מוסרית נוסטלגית לעבר. בדיוק להפך, תאוות הבשרים ומימוש סטיות מיניות, הוא המנוע של כל הטירוף, כפי שמטיבה הכריכה לבטא. הוא המנוע של הכניעה.

מקריאה של ספר אחד, קשה לי לאפיין את הכתיבה של וולבק, אבל יש בה משהו מושך, למרות היובש מצד אחד, והאובר-תחכום לעיתים, מן הצד השני. כיון שהגיבור הוא פרופסור לספרות וולבק יכול דרכו להשמיע גיבוב של רעיונות ספרותיים והתכתבות עם סופרים צרפתיים נדחים, מה שעלול להתיש, אבל למרבה המזל זה לא תופס נתח גדול מידי.

ללא ספק מדובר ביצירה מטרידה. וולגרית לעיתים, לא לגמרי אמינה, אבל מציבה איזה תמרור שאירופה חייבת לציית לו, אם יש בה עוד לחלוחית של חיים. ולמרות הניקוד הבינוני שאני מעניק לזה, ולמרות כתיבתו שנגועה בגסות, בכל זאת אקרא עוד ממנו, כמו ׳סרוטונין׳ שנמצא תחת ידי. אין ספק שיש לו מה להציע.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•יוסף
כניעה

כניעה

מישל וולבק

רבים מאתנו שואלים מה יהיה עתיד אירופה בעשר השנים הבאות , מה יעלה בגורלו של העולם הישן הקורס והמקרטע , האנטישמי, בית הקברות של העם היהודי , הענק האירופאי החולה , האיחוד הרקוב והמושחת ..

מישל וולבק לא רק שואל אלא גם עונה בספרו "כניעה" על השאלה הזו והתוצאה מרתקת וקריאה מאוד. הסיפור מסופר דרך עיניו של פרנסואה , מרצה מזדקן האוניברסיטת סורבון המתמחה ביצירתו של הויסמנס https://en.wikipedia.org/wiki/Joris-Karl_Huysmans
ומנהל חיים בורגנים עבשים הכוללים סטאזיס מקצועי, ארוחות מחוממות מוכנות ורומנים מזדמנים עם סטודנטיות שנה ב' (זה באמת כל כך נפוץ ? ). הדבר המעניין היחיד שמתרחש ברקע הוא עליית האיסלאם הפוליטי בצרפת ובחירות המתרחשות ברקע כאשר בדיל בין השמאל הצרפתי למפלגה האיסלמית נבחר לראשונה נשיא מוסלמי לצרפת. בנוסף, לרוע מזלו של פרנסואה, מריים - אהובתו היהודיה ומשפחתה מחליטים לעשות עלייה ארצה לארץ ישראל.

הספר , 260 עמודים בערך(בגלל המנהג המגונה של הוצאת בבל להשאיר שוליים רחבים מאוד מכל הצדדים, ניתן היה לדחוס את הספר הזה ל-150 עמודים) - קריא מאוד ומספק תאור אותנטי מאוד של רבעים בפריז וכן של צרפת הכפרית אותה מבקר המספר בבלאגן שמתרחש לאחר הבחירות. מאוד נהנתי מתאורי הנוף ואורח החיים הצרפתי. בניגוד לביקורות שקראתי, הספר לא עמוס בתאורי מין מזעזעים אלא אם כן מין אנאלי (עניין חביב על וולבק ) ואוראלי לא צבעוניים במיוחד בשנת 2015 מזעזעים מישהו.

אהבתי גם מאוד את הניתוחים על כתביו של הויסמנס שוולבק שוזר בספר בשיחותיו של פרנסואה עם עמיתיו ואת ההמלצה לספרו של א. גיבון - שקיעתה ונפילתה של האימפרייה הרומית. אני מאוד אוהב לקבל המלצות על ספרים מסופרים אחרים דרך גיבורי הסיפור שלהם...

בספר וולבק שוחט את התרבות המערבית המושחתת והרקובה , ובעיקר את הצד השמאלני של המפה על ההומניזם, אתאיזם, פמניזם ופרו-הומוסקסואליזם המזוייפים שלו ולמעשה מאשים אותם בניוונה של החברה והכנת הקרקע לעליית האיסלאם באירופה. ההסברים הסוציאלים, כלכליים ואנתרופולגים שוולבק מספק לעליית האיסלאם מרתקים ואחרי קריאת הספר אני חש שוולבק מנבא את העתיד במדוייק.

50 העמודים האחרונים של הספר נקראו במהירות כאשר הסוף של הספר גרם לי תחושת סיפוק מוזרה. כל כך קל ומנחם להכנע...
אני באמת לא מבין מדוע יצא קצפם של מוסלמים באירופה על וולבק אלא אם כן זה בגלל ספריו האחרים. הספר הזה ספציפית אינו נגוע ולו בקרטוב אחד של איסלמופוביה (מושג מקושקש בפני עצמו אבל זה לא הנושא כרגע) אלא מתאר מציאות בעתיד הקרוב שבהחלט עלולה להתרחש.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•asheriko
כניעה

כניעה

מישל וולבק

אני חושב שזו הפעם הראשונה שבמודעות מלאה למניעים שלי רכשתי ספר וקראתי אותו בהשפעת ההייפ. לא כי התקציר עניין אותי במיוחד, לא כי הסופר סקרן אותי מאוד ואפילו לא בהשפעת הכריכה כפי שקורה לי לפעמים [אם כי הכריכה העברית היא בקלות הכריכה הכי יפה שהספר קיבל], אלא אך ורק בעקבות הסקירה התקשורתית של ירידתו של וולבק למחתרת וקריאת הביקורות שליוו את יציאת התרגום בארץ. אגב, הביקורות ראויות לקריאה בפני עצמן ובמיטבן הן מוסיפות עוד איזו דעה לאותה קלחת אקטואלית רוחשת ומעלה עשן.

אני מניח שזה לא הספר הראשון שיציאתו לוותה ברעש כה בר-פוטנציאל להפלה ברשת והולכת שולל ולמזלי נפלתי על ספר שהוא קודם כל ספר טוב, ואפילו אפשר לתאר אותו כ-"גן עדן לאינטלקטואלים" - אותם אנשים מאוד נחמדים ומשכילים שאני מניח שייהנו לנבור בו ולהפוך בו ולדבר עליו, כי יש הרבה במה לנבור ולהפוך ועל מה לדבר.

הרעיונות שהוא מביא מבריקים באמת ומשכנעים מאוד, אבל לצערי הם נמנים עם הסוג שאם אנסה לנסח בעצמי אצא טיפש יותר ממה שאני, וגם ככה אין ערך לתיקצור ותיעוד של רעיונות שהובאו טוב יותר בספר עצמו. אם אני העתידי (היי) ירצה להיזכר הוא מזמן לפתוח את הספר ולבדוק את הסימונים או לשוב ולקרוא בביקורות שסימן בכוכבית, זה יועיל לו הרבה יותר.

כן ראוי לציין שהספר קריא וזורם; שהמיזנתרופיות של וולבק שכה חששתי ממנה עשתה דווקא רושם ראשוני טוב, לרגעים מבדר למדי ולרגעים מטריד ביותר; שתיאורי המין הידועים לשמצה, לפחות הפעם, היו הרבה יותר מסתם קישוט או פרץ בוטות ואשכרה החזיקו בערך מוסף; שהעיסוק באיסלאם לחלוטין אינו איסלמופובי והמטרה איננה להזהיר את האירופאים ממוראות האיסלאם אלא להזהיר את האירופאים מעצמם ולהסביר מה כל-כך הגיוני בג'נטלמן שמתאסלם.

וזהו, הייתי פה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•zooey glass
כניעה

כניעה

מישל וולבק

לא להאמין שאומר על וולבק בן ה-59 (בעת כתיבת שורות אלה) שהוא מעבר לשיאו. ספריו הקודמים עוררו עניין רב וספר זה עורר סקרנות מיוחדת בשל נושאו ותאריך יציאתו.
כרגיל, וולבק בא בחשבון עם האסלאם, הפעם בגרסה מרוככת מאוד דווקא. תאריך יציאת הספר היה סמוך לאחר הפגיעה הרצחנית בעיתונאי שארלי אבדו בפריז. מסע יחסי הציבור לספר היה אמור להתחיל בתאריך בה נערך פיגוע הטרור הקטלני במרכול היהודי בפאתי פריז. מסע זה בוטל, וולבק ירד למחתרת ומאז הוא מלווה בשומרי ראש.
אחרי כל זה ציפיתי שספר זה יהווה פצצה רבת עוצמה, ולא היא. הספר רך, אישי כמעט, עייף קמעא, לא פרובוקטיבי, בקיצור, כניעה. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר?
פרנסואה הוא פרופסור בסורבון, מה שמכונה פריז 3. הוא בן 44, מומחה בעל שם בנושא הסופר הבלגי-צרפתי קרל-ז'וריס הויסמנס. בלי קשר, הוא גם בודד מאוד, ללא קשר עם הוריו, לא נשוי, מקיים יחסי מין עם תלמידותיו כשזה מתאפשר ופתאום בחירות.
השנה היא 2022, הקול המוסלמי ברחוב מתחזק מאוד תחת המנהיג הכריזמטי מוחמד בן-עבס. בין הימין לשמאל שוויון מוחלט וכרגיל צפויה להיות מערכת בחירות נטולת עניין. אבל אז פתאום מתחזק קולו של הבוחר המוסלמי ומוחמד בן-עבס נבחר לנשיאות. כדי להשתמש בקלישאה אפשר לומר שהבחירות עברו מהפיכת קטיפה, דם לא נשפך, קיר לא נסדק. לנצרות לא היתה תשובה לרצון של העם לישועה, התפוררות התא המשפחתי היתה מתמשכת ולכן צרפת נפלה כפרי בשל לידיו של הנשיא החדש ולאסלאם.
פרנסואה מוצא עצמו ללא משרה באוניברסיטה מאחר ואינו מוסלמי. לעומת זאת, הפנסיה המלאה שלו מובטחת עד לסוף ימיו באדיבות ערב הסעודית, או שמא זו קטאר הנדיבה לא פחות. כך או כך, תמה הקריירה האקדמית שלו, חברתו היהודיה מרים נסעה לישראל עם הוריה והוא נותר גלמוד לגמרי.
אלא שבחיים יש הפתעות, אפילו שתיים. בהוצאה מחדש של כתבי הויסמנס הוא נבחר לכתוב את ההקדמה ולבחור את סדר הספרים כמומחה מס' אחת. פתאום מגיעה אפילו פגישה עם נשיאה החדש של אוניברסיטת הסורבון והצעה לחזור וללמד. כן, יש תנאים. לתנאים יש אפילו טובות הנאה מרשימות. ומהם התנאים: כל מורה וכל מרצה במדינת האסלאם החדשה חייב להתאסלם. התמורה: במקרה של מרצה באוניברסיטה משכורתו תשולש והוא יוכל לשאת שלוש נשים. במקרה של פרנסואה, שנהנה רק ממין של נערות ליווי בעבר זה יהיה בונוס גדול.
היבחר בו?
אין ספק שכניעה הוא החלש בספריו של וולבק. פחות ארסי, פחות פרובוקטיבי, פחות בעל אמירות ישירות ובוטות. למרות זאת הוא כתוב היטב, אינטליגנטי ובשל נסיבותיו המיוחדות, חובבי וולבק יקראו ויקחו ממנו מה שיקחו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מורי
כניעה

כניעה

מישל וולבק

נו, טוב.
הנושא חשוב, מעניין מרתק ועכשווי, הסופר חד ומצוין (בספרים אחרים שלו- עיין ערך "המפה והטריטוריה"), הספר...ובכן, סתם.

השתלטות האיסלם על אירופה, הספר עוסק בעתיד הלוא רחוק, מפלגה מוסלמית לוקחת את השלטון בצרפת. המספר איש אקדמיה פרופסור לספרות, הספר כתוב בצורה מאוד לינארית מבחינה כרונולוגית. הסיפור מגולל את חילופי השלטון בצרפת מבעד לעיני אותו איש האקדמיה.
לכאורה הסיפור טוב, הנושא טוב ומבטיח, אבל התובנות של וואלבק ממש רדודות לטעמי בספר הזה.
מאוד נהנתי מספריו האחרים ואולי זו הסיבה שהיו לי ציפויות.
הניתוח של מניעי הדמויות שטחי מאוד בעני, כך גם התובנות אליהם מגיע בהקשר האיסלם.

אז למרות שהנושא טוב, הסופר טוב והעלילה לא רעה, הספר לא משהו.
העטיפה יפה
וואלבק כותב טוב לפרקים.
קצת פתטי הדחף שלו לתאורים פלסטיים של יחסי מין. קצת כמו ילד שאהוב להגיד מילים גסות...

לפני 9 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
3.0
3.0
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 10 שנים

“הכצעקתה ? לא. הסופר מחבר כאן את שתי "אהבותיו" נשים ואיסלם. בנוסף לסיפור הלא כלכך מעניין ולגופן ולעי”