מאז ומתמיד היתה לי מחשבה קבועה בראשי כי הלילה הוא מקור לאימה ופחד. החשיכה משנה צורה לאנשים, עצמים וחיות, האפילה משביתה את כל צבעי הקשת והשחור הבולעני משתלט על ישותך ורגשותך עד אשר אתה הופך למעין ״דארת׳ פיידר״ וכל הטוב והאופטימי שעוד נותרו בך, נמוגים כאילו מעולם לא הכלת אותם ולחיל והרעדה מתווספים הרוע והרשעות ההופכים אותך באופן סופי ללילית, היא שדה רשעית.
כדי להתחסן מפני הרעל שלדעתי היה פוקד את שמי ת״א כל אימת שחזרתי משיעור פרטי במתמטיקה או ביקור אצל חברה לכתה, הייתי נושמת עמוק לפני פתיחת הדלת ויוצאת אל האוויר החמים או הקריר, זקופה עם בטן מוכנסת והליכה איטית כשל צב.
בכוונה הייתי משתהה, מרגישה את הפחד שואף ניחוחי לקרבו כמו ריחו של בושם יקר המציאות, זוחל כמו נדל ארסי על רגליי ודקירותיו פועמות זה מכבר בעורפי.
עורי נעשה חידודין-חידודין ומיד לאחר מכן היתה צפה ועולה ההרגשה הנוראית הזאת, שכל העולם ואחותו רוצים להתנכל לי ואורבים לי בכל פינה.
שנים התהלכתי כך ובמקום לרוץ כל עוד נפשי בי לתחנת האוטובוס המוארת הקרובה או לדפוק ספרינט רצחני הביתה אם נכחתי באזור מגוריי, הייתי מאיטה בכוונת תחילה, שיניי נוקשות וכשהגעתי הביתה בסופו של דבר הייתי שטופת זיעה ורועדת אך בתוך תוכי מרוצה.
ואמנם, העינוי ״הסיני״ הזה חישל אותי בדרך שלא תסולא בפז אך בו זמנית הפכני לסטואית ושאננה עד כדי לעיתים הסתכנות מיותרת ומגיל 12 ואילך הילכתי דוממה בחשיכה משוכנעת כי אין מי שיכול עלי וכי דבר לא מזיז לי.
השתקתי את הפחד, סתמתי לו ת׳פה וזהו.
ובאמת לאט לאט באמצעות ספרים, סרטים והרבה נסיון אישי חדרה להכרתי התודעה כי אין בלילה, בעלטה; שום דבר רע, להיפך. סוף היום מכסה על עוונות ועוולות, על כל הדברים השלילים שעברו עלי במשך היום.
מנוחת היגע, שלווה, רגיעה.
עכשיו, קחו את כל החוויה שתיארתי כרגע מבלי הלקחים שהפקתי ממנה מאוחר יותר.
את הרטט, הקור ותחושה של כמעט בחילה, שכל איבר ושערה מזדקרים בגוף ולא מהתרגשות מינית.
את האימה והזוועה הכרוכים לגוף כמו הפלסטיק הנצמד ההוא, בו השתמש ״דקסטר״ לשיפוד קורבנותיו, קחו אותה משום שהיא תהיה חלק בלתי נפרד מכם בעת ובסיום קריאת הספר הזה.
הצלחתי להיות מופתעת והמומה למרות שלל רמזים וחזרות שפזר המחבר בנדבנות על כל העומד לקרות.
למרות ״פטפטנות היתר״ של הדמות הראשית עד כי הצליח לטשטש את זהותה לגמרי וכבר לא היה ברור לי באיזה מהלכים נקט בכדי לחבל במחשבותי ולהוכיח לי שאני לגמרי באור ולא בחושך ואיך זה שלא פקחתי את עיני והייתי קצת יותר זהירה ופחות בטוחה בעצמי.
ואיך השיטה, שיטת המגור מהפחד עליה סמכתי כל השנים התגלתה כמשענת הקנה הרצוץ?!!
אתן לכם את תקציר הרומן אף כי איני עושה זאת בחשק רב.
פעמים רבות מדי חטפתי זבנג מהצד האחורי של הספר שהתאפיין בספויילרים שהציתו את דמיוני הפורה והרסו לי כל חלקה טובה בקריאה.
ובכן, מעשה בעובד משרפה פשוט מפראג, עוד בתקופה שצ׳כיה היתה צ׳כוסלובקיה. הוא בעל אוהב, נאמן ומסור לעבודתו.
ההרמוניה חשובה עד מאוד לאיש החביב והקטן הזה: יופיה של דירתו, זיו פניה של אשתו וילדיו החביבים.
חייו מתנהלים בעצלתיים ואין מרוצה ממנו שכן מה יכול להיות טוב יותר ממשפחה מוצלחת ועבודה הנחשבת בעיניו לעבודת קודש, לטוהרה ונקיון מעוולות ופגמים אותם אנו נושאים כשאנו חיים?
דיעותיו, כך מתקבל הרושם, נותרות מוצקות גם שהגרמנים פולשים לחבל הסודטים והמצב הפוליטי משתנה.
הוא ממשיך לעבוד, ללהג, לשבח ולרכל אודות שכנים וקולגות ולרגעים נדמה שכמה סטירות לחי היו מועילות לו או לחילופין לי, כדי להוציאנו מכלל שלווה ושעמום ואז, כמו שפעם ראיתי סרטון אנימציה בפייס שהמחיש לי את ״ליל כוכבים״ של ואן גוך; השתנות הרקיע, ומערבולות הכוכבים בתנועה סיבובית הגורמת לי לסחרחורת או מחלת הנפילה, כך גם נפלתי אני באמצע היום ואל מול קהל, מהגמל עליו רכבתי.
מכירים את הסצנה ההיא מ-״לורנס איש ערב״ שאחד מהבדואים נפל מגמלו באמצע הלילה כי נרדם ואחיזתו התרופפה? לורנס הטוב והמיטיב נחפז לרכב כברת דרך חזרה על מנת להצילו רק לגלות מאוחר יותר שהברנש ימות באופן אחר. כך גם אני נרדמתי בשמירה וקיבלתי וואחד עונש.
באמת מוזר לי שעד כה לא תורגמו ספריו של לדיסלב פוקס לעברית. מה, חסרים דוברי צ׳כית?
מצד שני זו הזדמנות מופתית עבורי ללמוד שפה חדשה!!!
שיואו, רועדות לי הידיים אני הולכת לחפש אם יש צ׳כית ברוזטה סטון.
