• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
היינו שקרנים

היינו שקרנים

מאת א' לוקהארט

הביקורת של (; luna

תמונה של (; luna
היינו שקרנים

היינו שקרנים

מאת א' לוקהארט

הביקורת של (; luna

תמונה של (; luna
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2014
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
TechnoBookish
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•1 דקות קריאה

רעיון עלילה מעולה.
דמויות מעולות+.
הכל טוב.
אבל כלום לא מובן.
אין הבדל בין מטאפורות לאמת, יש חורים בעלילה, וחצאי שקרים, שמתגלים אחר כך כאמת, שמתגלה אחר כך כשקר.
זה רעיון טוב, באמת.
פחות אהבתי את הביצוע.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Michal
Michal
תמונה של Command
Command
תמונה של michalro
michalro
3קוראים|גיל ממוצע27|67%נשים

על המבקרת

תמונה של (; luna

(; luna

חברה מזה 11 שנים
9 ביקורות•19 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)•ספרות
תמונה של (; luna
(; luna
חברה באתר מזה 11 שנים
ביקורות9
לייקים שקיבלה19
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מדע בדיוני ופנטזיה3תרגום (נוער)2ספרות1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של (; luna

סטרוגנזה - עיר המסכות

סטרוגנזה - עיר המסכות

מרי הופמן

וואו, וואו, וואו!!
ספר מדהים.
מעולה.

לפני 10 שנים•(; luna
להתחיל מחדש

להתחיל מחדש

טרי טרי

בעיקרון, זה ספר טוב. אפילו טוב פלוס.
אבל הוא לא מובן.

לפני 10 שנים•(; luna
הרץ במבוך

הרץ במבוך

ג'יימס דשנר

אוקיי, זה ספר נחמד. אפילו טוב.
נו- אצלי הוא זוכה בציון- כמעט טוב מאוד.
לא, באמת אחלה ספר, אבל...
היו לי ציפיות גבוהות. ציפיות הרבה הרבה יותר גבוהות, בהתחשב לכל הביקורות
וההמלצות ^^
-אל תהרגו אותי-

לפני 10 שנים•
★★★★★
•(; luna
היינו כחולמים

היינו כחולמים

אורנה בורדמן

*ספויילר גדול מאוד*

אוקיי, אני הולכת לדפוק לכם ביקורת... זה משהו שכתבתי לעיתון :)

נקודה חשובה- התקציר שלמטה משקר. יאיר- לפחות בהתחלה- הוא לא אהובה של אחינועם. אבל אח"כ כן ^^

"סיפורה של אחינועם מתרחש בתקופת שיבת ציון. אחינועם היא נערה שהתייתמה מאמה בגיל מוקדם,
וכל חלומה הוא לשוב לארץ אבותיה, משם סבה הוגלה כשנחרב בית המקדש הראשון. חייה בבבל נטולים כל שמחה,
עד שבסופו של דבר אחינועם מצליחה לשכנע את אביה והיא עולה לארץ עם סבה הקשיש. הם מתיישבים בבית ילדותו של סבה,
והוא מוצא אב ובן יהודים -נגרים במקצועם- שעוזרים להם בתחזוק וביום יום. נפשו של הסב נקשרת בנפשו של הבן, יאיר, והוא מלמד
אותו קרוא וכתוב ותורה. לאחר זמן מה, סבה של אחינועם נפטר, ומכיוון שאחינועם מסרבת להינשא או לעבור לגור בביתו של יאיר, אביה מגיע לירושלים כשבכוונתו לקחתה חזרה לבבל. לאחר שנסיון זה לא צולח, הוא מנסה להשיאה לאדם עשיר, מהמכובדים שבירושלים. אחינועם אינה מתרשמת מהנער, שכל כולו ריקנות ופאר, ומסרבת להינשא לו. כשהיא מתוודעת שאביה ישיא אותו לה בכל מקרה, היא אומרת שהיא מאורסת ליאיר, ונישאת לו בלית ברירה. חייה של אחינועם בירושלים קשים, אך בינתיים למדה לאהוב את יאיר ולראות את פניו האמיתיות, והיא יולדת לו בחייה שני בנים, נוסף לבת יתומה שמצאה בפרעות. אחינועם היא מרפאת, מוסרת את עצמה למען הכלל ולא חושבת על טובתה האישית. היא לוחמת כל חייה ורק כשכבר הזדקנה היא לומדת להרפות." -הדס מאיר, 2015

לפני 10 שנים•
★★★★★
•(; luna
וקראתם דרור

וקראתם דרור

רונית לוינשטיין-מלץ

תקראו. ד-ח-ו-ף.
נכון יש את הפרסומת הזאת של אסם- "אין אין אין כמו במבה"?
אז על אותו משקל, "אין אין אין, אבל פשוט אין, אדם כמו דרור וינברג".
אני מעריצה את דרור, בכנות. גם הכתיבה זזורמת, אבל לא קלילה מדי, מובנת, ומוגשת בצןרה ייחודית.
תהנו.
אני בטוחה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•(; luna
אראגון

אראגון

כריסטופר פאוליני

ת'כלס, ספר אחלה. זה דווקא אראגון עצמו שלא כל כך אהבתי.
הוא שחצן, ובטוח שהוא כמעט כל-יכול. וכשהוא מגלה שהוא לא כזה,
הוא מתעצבן ומצפה שכולם יסבלו את העצבנות שלו בשקט.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•(; luna
דם האולימפוס

דם האולימפוס

ריק ריירדן

*זהירות ספויילר גדול מאוד*

זה לא. זה פשוט--לא.

מילא, מילא אם זה היה, מילא אם זה היה, מילא אם זה היה, מילא אם זה היה,
לא סוף הסדרה. מילא.

אבל- אבל- זה לא.

גאיה. הו, גאיה. עלילת המשנה שלנו. תמות, ריק.
למען ה', הם התכוננו למלחמה בגאיה במשך כמעט 5 ספרים.
זה- זה- כאילו הם באו, לכדו אותה, יופי, הרדימו אותה, יופי, ירו בה אש, היא מתה.
יופי. באמת יופי. קליטיוס אמר בפירוש שהם בקושי הצליחו להביס אותו, אז- או אה, מה מצפה להם הם גאיה. אני מגחכת. ממש.
היא הרגה אנשים והשפיעה מאודד (אספרנסה ואלדס. סניף סניף) כשהיא ישנה.
התעוררת, גאיה. תגני על עצמך.
הסוף של גאיה עלוב. אפילו הסוף של קרונוס (לא שמזלזלים בך!) יותר טוב.
ו- גאיה, את טיפשה. התעוררת. למה את לא עוזרת לענקים??

ו- ו- פייפר וג'ייסון.
אני חושבת שצריך לשנות את המשפט הנבואה ל"שני חצויים וחמשת העובדים הזוטרים שלהם יענו לאתגר". לא. כל כך לא.
זה הספר ה-א-ח-ר-ו-ן. כולם אמורים להופיע. גם אחרים אמורים להופיע.

ופרסי ואנבת'. אוי, פרסי ואנבת'. אנבת', נעשית כל כך רכרוכית. פייפר מגינה
עלייך ואת שופכת בפניה את ליבך. כן, ברור, היית בטרטרוס וכל החווית האלו ובלה בלה, אבל בחייאת. את אנבת'. בת אתנה. את אמורה לשלוט.

פרסי, איכזבת. איפה הגיבור שלנו? איפה, אה? למה אתה תלוי בג'ייסון?! הוא הציל אותך מתחת למים! מתחת למים! בממלכה שלך!

פרנק, נעלמת לנו בין הצללים. הייזל, תשתני.

וליאו. ליאו. בא לי לפרק אותך לאטומים. יא מניאק.
בורח מהחברים שלך- שחושבים שאתה מת - לקליפסו?? לפחות תודיע להם. משהו.

ריק, אוכזבתי ממך. ובגדול. בגדול מאוד.

למרות שבלי הסוף המחורבן זה היה יכול להיות אחלה ספר ^^

לפני 10 שנים•
★★★★★
•(; luna
אש - שבע הממלכות

אש - שבע הממלכות

קריסטין קאשור

אש.
זה פשוט ספר מושלם.
אין מילה אחרת לתאר.
נשביתי בעלילה, מהמילה הראשונה עד המילה האחרונה לא הנחתי את הספר לרגע.
זה לא ספר טוב, זה יותר מטוב. הרבה יותר מטוב. זה ספר על רמה, שעולה גם על מחוננת וביטרבלו :)
וגם הכריכה הכי מושלמת שראיתי בכל שנות חיי, נראה לי ^^
תקראו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•(; luna

ביקורות נוספות על "היינו שקרנים"

היינו שקרנים

היינו שקרנים

א' לוקהארט

כל ספר ראוי שייתנו לו כבוד ושיתייחסו אליו בצורה ראויה. הספר הזה, על לא עוול בכפו, קיבל כאן ביקורות רבות שכל קשר בינן לבין הספר מקרי בהחלט (קשר שהוא שקר...). אז כשראיתי אותו במקרה בספרייה, נכמרו רחמיי עליו והחלטתי להשיב לו את כבודו האבוד.
אז תגידי לי בבקשה, א' לוקהארט, ככה זה יפה, לגמול לי רעה תחת טובה?

כבר עטיפת הספר הסכרינית והמתקתקה בישרה לי רעות, אבל קיוויתי שהיא משקרת. אז בסופו של דבר היא כן שיקרה, אבל בהפוך על הפוך, כי הספר אפילו יותר גרוע מהעטיפה.

אז מה יש לנו כאן? קודם כל, ניסיון ברור ושקוף להתחנף לבני הנוער. לוקהארט, אני מתחנן, תפסיקי להתחנחן! מה זה, זה? אהבת נעורים, צביעות של עולם המבוגרים, מרד נעורים. והכל נראה כמו סלט שלם, וממש לא טעים. ועוד בתיבול גס של מעין ספק אגדות ספק מטאפורות מתחכמות ואוויליות והמוני משפטים דביקים נוסח "שרירי הבטן שלו רוטטים" ו- "הנשיקה שלנו הופכת את העולם לאבק". ויש גם מעין שורות חתוכות כאלה, עוד התחכמות מטופשת של שורות שכתובות בשלוש ארבע מילים.

ואי אפשר בלי לומר מילה רעה על משפחת העשירים המגעילה הזו, שהעושר שלהם מעביר אותם על דעתם ומככב בדמות טבח של בעלי חיים מסכנים. גועל נפש בדמות פרוות, חפצי נוי משנהב, פוחלצים של חיות, מסעות ציד ודיג, ולקינוח מזוויע במיוחד: כבד אווז, קוויאר ושרימפס. החיים הטובים מזמן לא היו כל כך טמאים.

ויש גם טוויסט בסוף. הו, הטוויסט הגדול. מגוחך והזוי ונלעג ומופרך שבאופן פרדוקסאלי משהו, מרוב שהוא היה רע, הוא הצליח ממש לשעשע אותי. וחוץ מזה, התחושה שהתקבלה אצלי היא שכל הסיפור נתפר כדי לשרת את הסוף המפתיע, יעני.

טוב, אז הייתם שקרנים. ביג דיל. וגם משעממים פחד, על הדרך. תלמדו מהשקרים כחול לבן, לפחות הם מעניינים. ואל תכתבו על הכריכה האחורית "רומן מתח פסיכולוגי", כי זה לא ספר מתח, ובטח שאין בו שום אלמנט פסיכולוגי (ככה אמרה לי בתוקף פסיכולוגית אמיתית).

לפני 8 שנים•
★★★★★
•צב השעה
היינו שקרנים

היינו שקרנים

א' לוקהארט

אז הייתם שקרנים. יאללה, בסדר. אבל הייתם גם מה-זה משעממים.
ולמרות העומק עאלק שניסו לייחס לדמויות, הן היו רדודות כמו מי הים שבו הן טובלות בתמונת העטיפה. אולי הן לא היו, אבל ככה כתבו אותן. (יצא לי פה משפט שמי שקרא יבין את הגאוניות הצרופה שבו.)
והעטיפה. אם היא לפחות הייתה מושכת. אבל לא. גם היא כעורה וקיטשית להגעיל. בסדר, אז יש להם חדוות נעורים והם משתוללים וקופצים ושמחים ומתיזים מים. יאללה, שיהיה. אבל למה להשתמש דווקא בפילטר הכי מכוער של האינסטגרם, זה של הפוסטרים עם השקיעות הרומנטיות המזעזעות של הסבנטיז?
ואם כבר מנסים לעשות משהו טוב, לבוא לקראת הקורא ולהציג בפניו את שושלת היוחסין של משפחת סינקלר (וגם מפה של האי הפרטי שלהם שגם הכלבים רשומים בה, וזה מקסים) - לפחות שלא ייטעו בשמות. ועוד של קיידנס! המספרת!! הדמות הראשית!!!
קיינדס סינקלר איסטמן.
זה איסטמן, יא סתומים. לא איסטון.
קיינדס סינקלר איסטמן הזכירה את השם שלה בערך שבע-מאות חמישים ותשע פעמים. וזה כולה ספר של 283 עמודים (174 נטו) עם רווחים כפולים, אותיות בגודל של סִפְרוֹנִי וממוצע של 3.7 מילים בשורה.
ובכל זאת יש טעות בשם של קיינדס סינקלר איסטמן, ועוד בחלק הכי מעניין של הספר - שושלת היוחסין.

והקיידנס הזו,
שתסתום כבר.
או שתדמם עצמה למוות.
לא ממש איכפת לי.
ממש לא איכפת לי.
איכפת לי? לא ממש.
ואם הסתימוּת לא נאה לה,
לקיידנס סינקלר איסטמן,
אז
לפחות
שלא תכתוב
ככה
בשברי שורות
בשורות שבורות
ושלא תחזור
על מילים ושמות
על שמות ומילים
מההתחלה לסוף
ומהסוף להתחלה
כי
זה
מעצבן
נורא
וזה גם נורא מעצבן.


אז מה הפלא שהסופרת לא מזדהה בשמה המלא. היא רק א' לוקהארט.
א', כמו חשוד מפורסם שיש צו איסור פרסום על שמו או מתלוננת אנונימית על הטרדה מינית. א' ב', ג', ש', ק', ר'.
מבחינתי האות הכי מתאימה לה היא ז'. בשביל זיבולי זכל. שכל.

קראתי אותו למרות שעל העטיפה (חוץ מזה שהיא מכוערת רצח) היה תמרור אזהרה ענק שקוראים לו ג'ון גרין שממליץ על הספר. כי עבורי ג'ון גרין הוא הבטחה להחמצה.
קראתי אותו כי פה, בסימניה, קיבלתי רושם שהוא ספר נוער שונה מספרי הנוער הלהיטיים, שיש בו איזה ייחוד ייחודי יחיד ומיוחד. אבל אין.

והעשירים הטחונים האלה, איזה חארות הם, שהפגנת העושר שלהם תמיד קשורה להרג של בעלי חיים. פרוות, עורות, כבד אווז, פוחלצים של חיות, דגים מתים על הקירות, מסעות ציד, דיג, קוויאר ושרימפס. ומשפחת סינקלר הזו, יימח שמה, אפילו חפצי הנוי שלה עשויים משנהב - גם של פיל וגם של קרנף. אפילו את הכלבים שלהם הם מרביעים כדי לעשות עליהם כסף.
והאמת היא שברגע שגיליתי מה קרה לכלבים פטימה והנסיך פיליפ, כבר לא היה איכפת לי מה יקרה הלאה. מה יקרה להם.

אומרים שלכל משפחה יש את החבילה שלה. למשפחת סינקלר יש חבילה נאה במיוחד: גם של כסף וגם של בעיות. הבעיות הן שלא רק שאין לה בנים זכרים שינציחו את השם המפואר, אלא שהבנות שלה מתוסבכות ולא כל כך יוצלחיות מבחינת עצמאות כלכלית. בגלל זה הן רבות על הירושה.
אבל בשביל מה לריב? על תוכנית החלוקה שמעתן? קחו את מה שיש, חלקו אותו לשלוש ושלום על ישראל. לא צריך לכתוב על זה ספר. ועוד ספר כזה... לא משנה.

התלבטתי בין בזבוז של זמן לספר לא משהו. הייתי נותנת לו כוכב נוסף רק בגלל הטוויסט. אבל הרי ניגשתי אליו בעיקר בגלל הסקרנות שלי לגלות מה זה הטוויסט המדובר הזה, מהו הסוד הגדול שהמבקרים מאוד השתדלו לא לספלייר ולכן הוא לא יכול לקבל עוד כוכב רק בגללו. כי זה כל מה שיש פה – טוויסט. אפילו לא טעמי.
לכן הוא בזבוז של זמן.
אבל לא יותר מדי.
כי אם מנקים את הספר מהמריחות, החזרתיות, הציורים, הרווחים והדפים הלבנים, הוא ייכנס לארבעה-חמישה דפי A4 עם גופן בגודל נורמלי. שעה-שעתיים קריאה גג.


אבל עזבו, אל תאמינו לי. הייתי שקרנית.
זה ספר מעולה.


צַטֶטֶת
"אתם אוכלים כמו חיות," ליברטי אומרת ומעקמת את האף.
"מה איכפת לך בכלל?" טאפט אומר.
"יש דבר כזה שנקרא מזלג, אתה יודע," ליברטי אומרת.
"יש דבר כזה שנקרא תסתמי את הפה," טאפט אומר.

בדיוק.



# # # # #



בכל זאת הסתקרנתי וחקרתי קצת על הספר. יש לו ערך משלו בוויקיפדיה, כן כן. השקרנים הגיעו למעמד ויקיפדי. והערך בוויקיפדיה מפנה לאתר בשם פרוגי שהוא, מסתבר, אתר הנוער של ישראל. שם מוגדר הספר כספר הנוער הטוב ביותר בכל הזמנים, מקבל ציון של 10 מתוך 10 וגם מכתיר את סיפור האהבה של קיידי וגאט כאחד הסיפורים היפהפיים ביותר שנכתבו אי פעם, אשר כתוב בצורה נפלאה ורומנטית במיוחד.
וכל זאת למה?
כי כשהם התכרבלו בשמיכת פליז שמצאו מתחת לאחד המושבים בסירה שבה שטו, וכפות רגליהם התעררבו, גאט הסביר: "רק בשביל לשמור על חום הגוף. לא בגלל שאני חושב שאת יפה או משהו כזה" ולאחר מכן אמר: "אבל אני באמת חושב שאת יפה, קיידי. לא התכוונתי שזה יצא ככה. בעצם, מתי נהיית כזאת יפה? אי-אפשר להתרכז ככה".

http://www.frogi.co.il/bidur-books/11955.html

לפני 8 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
היינו שקרנים

היינו שקרנים

א' לוקהארט

אז היינו סקרנים לגבי היינו שקרנים, כי יש לו שם מעניין וכריכה לא רעה בכלל. הלכנו לספריה והבאנו אותו הביתה.
עד כאן הכל סבבה. ומכאן אפסיק לדבר בלשון רבים, כי זה דיי מזכיר לי את מנהלת התיכון שלי שתמיד אמרה לי "אנחנו לא יכולים להעלים עין לנצח." אף פעם לא הבנתי מי זה לעזאזל אנחנו.

לפני שאתחיל, אני חשה חובה מוסרית להזהיר כי סקירה זו מיועדת בעיקר לאנשים שכבר קראו את היינו סקרנים. ייתכן שארמוז פה ושם על הסוף, קחו לתשומת לבכם.
קראתם כבר אינסוף ביקורות על הספר הזה, אני מניחה. וכולם נזהרו מאד לא לגלות את הסוף. וכולם דיברו על הטוויסט הכל כך מפתיע הזה בעלילה. אז אני, לשם שינוי, לא רוצה לדבר עליו – כי אם קראתם, אין לי מה לחדש לכם. ואם לא קראתם - לא אהרוס לכם. אני רוצה לסקור את הספר בצורה כללית יותר, וגם לספר לכם מה הוא מזכיר לי.
שנתחיל מהראשון?
לא, נתחיל מהשני.

הספר הזה מזכיר לי מאד מאד שני ספרים שקראתי בעבר. הוא מין הכלאה מעניינת בין שניהם. "תשעים ותשע" של חוה רוזנברג, ו"תחת כנפך" של ליאת רוטנר. לגבי הראשון אני מוכנה להמר על כל כספי הדל שרובכם לא קראתם (חוה רוזנברג היא סופרת חרדית עם כתיבה מקסימה ומדויקת, דבר קצת נדיר בספרות החרדית.) אז ארשה לעצמי לספר לכם אותו בקצרה.

הסיפור הוא על נערה שלקתה באמנזיה בעקבות טראומה שקרתה לה – במהלך מריבה סוערת, היא טרקה בטעות דלת פלדלת כבדה על היד של החברה-הכי-הכי-שלה. ולא סתם חברה, אלא אחת שציירה ועסקה באומנות. ולא סתם יד, אלא יד שמאל, של החברה האיטרת.
אחרי הסיפור הזה היא נופלת בעקבות משהו שראתה והזכיר לה את הסיפור, חוטפת מכה בראש ולוקה באמנזיה. בשבועות הבאים היא צריכה להיזכר במה שקרה, בתהליך ארוך ואיטי, כשכולם מקווים שברגע שבו היא תיזכר לגמריי במעשה עצמו – היא לא תחזור שוב לאמנזיה. הפוינט הוא שהקוראים לא ממש יודעים מה היא עשתה, והם בעצם מגלים אותו רק כשהיא בעצמה נזכרת.

הספר השני, "תחת כנפך" מספר על בחורה שיוצאת למסע כלשהו, קצר גיאוגרפית אבל טעון רגשית, ומידי פרק שני מסופרים קטעי זכרונות מהעבר. בסוף הספר ספוילר!! מתברר שבעצם חצי מהזכרונות לא קרו בכלל, אלא היו פרי דמיון.

היינו שקרנים הוא הכלאה מעניינת בין שני הספרים האלה – אמנזיה סלקטיבית ודמויות פרי דמיון וטוויסטים מפתיעים מתערבבים בו, ומולידים יצירה לא רעה בכלל.
ללוקהארט היה רעיון גדול, ו-נחשו מה? היא לא הרסה אותו. לאחרונה נהיה אופנתי לייצר רעיונות גדולים ואז להניח אותם בשוליים, ולהתמקד באנטומיית גוף האדם ושות'.
לוקהארט לא נפלה לפח הזה. כן, יש סיפור אהבה בין קיידנס וגאט, אבל היא לא מבזבזת עליו דיו מעבר ל"התנשקנו והתחבקנו זמן ארוך" – אלא מתמקדת בסיפור עצמו, בתהליך שקיידנס עוברת.
היינו שקרנים הוא ספר טוב. הכתיבה בסדר. לא בינונית, אבל גם לא מצוינת. אם לא הסוף ההזוי הוא היה מקבל בשקט שלושה כוכבים. כוכב נוסף מוענק בזאת בלעדית עבור הסוף.

נ.ב. אני תוהה איך מרגישה לוקהארט כשהיא קוראת הארי פוטר.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•קריקטורה
היינו שקרנים

היינו שקרנים

א' לוקהארט

ג'ון גרין, שכתב את "אשמת הכוכבים", חתום על שורת ביקורת אוהדת בחזית "היינו שקרנים". בהתחלה לא ברור למה. רצף ההתבכיינויות של קיידי, הגיבורה, שדפקה לעצמה את הראש בתאונה מסתורית ומאז עסוקה ברחמים עצמיים, נקטע רק בהתרפקויות וכמיהות פתטיות לאיחוד המיוחל עם גאט, הבחור ההודי-למחצה, הנאה והשרירי שכל תו בפניו מתואר שוב ושוב ושוב עד לזרא. כן, כולנו היינו מאוהבים פעם באש שאיכלה אותנו מבפנים; אבל לא כולנו השתפכנו על זה באופן חסר ביקורת. ואם השתפכנו, שמרנו במגרה.
"כנראה שזה הטרנד של ספרות הנוער בימינו", חשבתי. "לבחור את המילים הכי מדממות, את הניסוחים הכי מוחשיים לבשר, דם ופנימם של האיברים האנושיים, כדי לזעזע בכל מחיר. ובתווך - להסתובב ברימוזים סביב תשוקות נעורים בוסריות, בסגנון רומנים למשרתות. הכותבת צריכה ללכת לספרי ספריית מרגנית הישנה והטובה, או כתרי, שהוציאה את המוהיקני האחרון, פוזמק העור, נער ושמו סמית, מונפליט, נסיכה קטנה ועוד רבים רבים וטובים. וללמוד דקויות וניואנסים מה הם."
ואז בא הבום.
לקראת הסוף הסיפור מקבל טוויסט ריאליסטי. הקמטים על פרצופה של המשפחה האמריקאית המושלמת נחשפים. כל האומללות יוצאת החוצה. אנשים אוספים ערימות אינסוף של חפצים משפחתיים רק כדי לחפות על אומללות, על פחד מעוני, על כך שהם לא נאהבים. הסבא הזקן והחביב מתגלה כסבא זקן, מרושע, גס-רוח, מניפולטיבי ודוחה; וכמובן הסוף, שמצליח - בניגוד מוחלט למהלך הנאיבי, הקיטשי והמתקתק של תחילת הספר - לתת לנו מחבת רותחת בפרצוף, ולשפשף ולשפשף ולהתעלם מהכאב, עד שהעור יעלה בועות.
"היינו שקרנים" לא נכתב כדי להעשיר את השפה או את אוצר הדימויים של בני הנוער; הוא גם חסר את השנינות והאופי של "אשמת הכוכבים"; אבל הוא נכתב כדי להראות את האפשרויות שבדמיון; כתרגיל באירוניה, במציאות חלופית; כדיון בכוחו המתעתע של הזיכרון ובאשליות התודעה. ומבחינה זו סופו של הספר מצליח לזעזע; להעלות שאלות בסגנון הגלולה הכחולה והאדומה של מורפיאוס. רק בסוף הספר מבין הקורא שהדברים אינם כפי שהם נראים.
זה אולי אחד הספרים היחידים שגם נועד לנוער וגם מאפשר - או תובע - קריאה כפולה: קריאה פעמיים, כדי להבין איך החמצת את הסימנים שרמזו על הסוף; כדי להבין שכל מה שקרה - קרה למעשה אחרת מכפי שחשבת שקרה.
מספר שתחילתו קיטשית, ספר שבראשיתו החלולה לא ברור למה נכתב, עולה וצומח ספר של אזור הדמדומים. מרומן לבני הנעורים, מלא באוכל, שתיה ובילויי חוף של עשירים, הופך הרומן - כפי שד"ר ג'קיל הופך למר הייד, במעין רעד מבחיל, מסויט - לרומן אפל עם ארומה גותית.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•אהוד
היינו שקרנים

היינו שקרנים

א' לוקהארט

הייתי שקרנית.

לא בכוונה. בכל אופן, לא בכוונת זדון.
לא רציתי לשקר לכם.
אבל שיקרתי.

כשנרשמתי לסימניה היו כאן כמה חברות שלי מהעולם הלא וירטואלי. לא מאוד קשה לזהות את סגנון הכתיבה שלי, ולא רציתי שיזהו אותי.
חשבתי שמצאתי את ההסוואה המושלמת. נרשמתי לסימניה בתור בן. אריאל.

חשבתי שרק כותבים כאן ביקורות. לא חשבתי שתהיה לי אינטראקציה עם משתמשים אחרים.
לא חשבתי שיהיו לי כאן חברים.
וכשגיליתי את זה, השקר הקטן, הטיפשי, חסר המשמעות שלי התחיל להעיק.
סחבתי את זה עוד זמן מה. ואז הבליח הפיתרון הגאוני הבא: אני אסלק את אריאל מהשטח ואכניס במקומו את אחותו. זה לא מפתיע שהיא דומה לו. הם אחים.
וככה הגיעה לכאן פפריקה. צעירה ממני בשנתיים, אבל קצת יותר קרובה לזהות האמיתית שלי.

המצב הזה נמשך... רגע... שבעה חודשים.
אנשים דיברו איתי על אריאל, ולא הסגרתי שום רמז;
בקבוצות הנוער כתבו עליו מדי פעם, אבל אני הייתי רק אחותו, ולא הוצאתי מילה.

מה השתנה?
פשוט נמאס לי. אני מגעילה את עצמי ואני מעדיפה שתדעו את זה, ולא משנה איך תגיבו; נמאס לי לשקר לכם.

ואני מצטערת. ממש.
סליחה.

לפני 10 שנים•פֶּפֶּר
היינו שקרנים

היינו שקרנים

א' לוקהארט

****




מתישהו, בסביבות גיל עשרים, שצף ההורמונים מאט. הלהבות דועכות. האידיאלים הנעלים שעבורם היינו מוכנים למות, כן כן, או לפחות להסתכן כמעט לגמרי - שוככים, וכל מה שרצינו עד ממש לא מזמן לצעוק אל העולם בזעמנו האיום נראה פתאום, איכשהו, קצת פחות דחוף. זה לא שהכול נגמר, ממש לא. חלק גדול נשאר, גם הרבה שנים אחר כך, אבל ההתמתנות הזאת, אלוהים. איפה ההתאהבויות המטורפות האלה? איפה הרצון הדרמטי לטלטל את העולם, להתיז לכל עבר שאנחנו, רק אנחנו, דווקא מיוחדים, מיוחדים מכולם?

ולאחר עוד עשור ביניים חלקנו הגדול הופכים, לזוועתנו, בדיוק למה שמרדנו בו. אנחנו הופכים להורים, מתונים ופשרנים, מלאי חולשות וחרדות קיומיות ורצון בלתי נלאה להתפרנס ובסופו של היום לשבת לנוח קצת. הרצון לתקן את העולם מפנה את מקומו לקיום בינוני, חסר תשוקה, שבדומה לחברי כנסת, שאיפתו העיקרית היא לשמר את מקומו.

אני כבר שם. עתיק, כבד, מעלה אדים, מתלונן אבל עייף מכדי לשנות, מלא חרדות ובוז ובדיחות יודעות-כל של מבוגרים. הילדים שלי עדיין מביטים בי בגאווה, אבל גם זה ישתנה, בעוד כמה שנים מעטות, לכשייכנסו לטווח המסוכן של הגיל הבועט. או אז ישנאו אותי בחדווה, ובצדק. הם יגלו את התשוקות שלהם והכבוד העצמי והעיקשות והמלחמות הצודקות, ואני, פנסיונר של קרבות זהים, אצעד בכבדות אל הספה ואפטיר לעברם את המשפט ההורי האולטימטיבי. שלא יחזרו אחרי חצות.

הייתי רוצה להאמין שלא רק בגלל שהפכתי, ירחם השם, למבוגר, חשבתי שהספר הזה איום ונורא, אלא גם כי הוא עייף אותי מתחילתו ועד סופו, להט הנעורים שיש בו לא כבש אותי כי חשתי שהוא מנסה להתחנף ולמרוד, רק כלפי חוץ ורק כי צריך למרוד, כמו גם להתריס בניסוחים מלאי פאתוס, כאלה שבני נוער יאהבו, אל מול עולם המבוגרים הרקוב בעיניהם, וזה פשוט קל מדי. אנחנו דגים בחבית.

למרות שיש כאן אמירות בעלות תוקף על צביעות של מבוגרים ועל חברות של נערים, הקשיים שלהם וההתמודדויות האמיתיות שלהם - גם אם הם עשירים ממשפחות טחונות - חשתי כי התוכן שלו נגרר בכבדות אחרי הסוף ה"מפתיע" שמהווה את הטריגר לכל מה שקורה בו, והוא טפשי, ומעל הכול ניכר בו שהוא הדבר הראשון שהוחלט עליו בכתיבה של א. לוקהארט המסתורי/ת וסביבו הכול נבנה.

נכנסתי לספר הזה בטעות. קניתי אותי לילדה שלי בשדה התעופה, וחשבתי שאולי איהנה ממנו כפי שקורה לי לפעמים עם ספרים לנוער. אז נכון, אני לא קהל היעד של הספר הזה, עם הרגשות החזקים והמרד המובנה והעניינים האלה שגורמים לבני נוער ללכת לישון בשקי שינה על החוף בפלמחים או לשוחח שיחות נפש בשלוש לפנות בוקר בוואטסאפ או להיכנס ללונה-פארקים ואשכרה לעלות על המתקנים. זה לא בשבילי. אני חושב שאם מנערים מהספר הזה את כל ההתחנפויות, הטון ה"נכון", המתקרבן וסיפור האהבה המזערי והשטוח שיש בו, לא נשאר ממנו כלום חוץ מקצת חול ים. בשבילי, זה לא מספיק.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
היינו שקרנים

היינו שקרנים

א' לוקהארט

אני מודעת למגרעות שלי. בסדר, אולי לא לכולן. אבל אני יודעת שאני אדם מאוד קולני, מפוזר, חולמני, מעצבנת לעיתים קרובות, בטוחה שאני צודקת. אז אני מנסה להימנע מלהראות אותן. א' לוקהארט הזאת לא מודעת לדברים שהיא לא יכולה לעשות. היא פשוט לא מודעת לזה שהיא לא יודעת, שאין לה שמץ של מושג איך לכתוב.
הסיבה הראשונה ששנאתי את הספר הזה, היא בגלל שהוא כתוב איום ונורא. אחת צורות הכתיבה הכי מעצבנות שנתקלתי בהן אי פעם. בגלל שאני לא אצליח להסביר את זה מספיק טוב, תנו לי להראות לכם:

"הלב שלי פירפר כמו דג סלמון בין פרחי הדמונית" (אלוהים אדירים)

"הוא לא היה רק גאט. הוא היה התבוננות והתלהבות. שאפתנות וריח חזק. כל זה היה שם, בעפעפי עיניו החומות, בעורו החלק, בשפתו התחתונה המשתרבבת. אנרגיה עצורה." (שפתו העליונה המשתרבבת???)

"ברוכים הבאים לגולגולת שלי." (איפה היציאה?)

"שרירי הבטן שלו רוטטים והוא נראה עירום יותר מאשר בבגד הים" (יש טעם להתחיל בכלל? רוטטים?)
"הנשיקה שלנו הופכת את העולם לאבק" (רומנטי)

אני יכולה להמשיך עוד ועוד, אבל נראה לי שהבנתם את העניין. הנורא מכל הוא שבשלב מסוים מתרגלים לסגנון הזה.
הספר הזה מעצבן בכל כך הרבה רמות. יש כאן ניסיון ברור להתחנף לבני הנוער. שונאים מבוגרים? חושבים שהם צבועים? נכניס את זה לספר. שונאים את הערך המוגזם שיש לכסף? גם את זה, צודקים. חושבים שמלחמות זה מטופש? גם. אוהבים רומני קיץ? יאללה. מרד נעורים? הולך. את כל השטויות נחביא מאחורי הדברים האלה. במה שנשאר אני אשתמש בדמויות הפלקט שלי ובאהבה המטופשת שלהם להעביר את הזמן עד הסוף המפתיע- מרגש- מדהים שלי.

אוקיי, אז הסוף באמת מפתיע. אבל שחושבים על זה, מקורי הוא לא. זה בוצע כבר עשרות פעמים בוואריציות שונות. "החוש השישי", "מועדון קרב", "פיתול כפול", "נעלמת" ואפילו "מר מ' היקר". אז האמת היא שאין כאן שום חידוש. ברור לגמרי שזה היה הדבר הראשון שלוקהארט חשבה עליו, אבל איך למלא עוד 200 עמודים במשהו בעל ערך, לא, זה הרבה פחות חשוב.

אם יש משהו שמעצבן יותר מספרים שטחיים ומטומטמים, זה ספרים שטחיים ומטומטמים שמתחבאים מאחורי אמירות עמוקות. תמיד יהיו בעולם ספרי נוער טפשיים. זה ברור. אבל לפחות הם לא מנסים להגיד לנו שהם לא. אפילו הסופר יודע את זה. הספר הזה, לעומתם, מתכסה בכל כך הרבה אמירות כאילו עמוקות כאלה, כאילו אינטליגנטיות, כאילו פילוסופיות, אבל זו רק קליפה ריקה. בפנים אין כלום, חלל ריק, ושטוח נורא. וזה הרבה יותר מעליב את האינטילגנציה מאשר ספר שיודע שהוא ספר שטחי.

בכל זאת זה לא היה בזבוז זמן מוחלט. למדתי שלושה דברים:
א. זה שג'ון גרין כותב טוב לא אומר שיש לו טעם טוב בספרים.
ב. הניו יורק טיימס ממליץ על כל ספר קיים.
ג. אנשי הכריכות צריכים לתת את הכריכות היפות לספרים ששווים את זה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אריאל
היינו שקרנים

היינו שקרנים

א' לוקהארט

העלילה מדהימה, הפכפכה ואכן כן מובנת, אז למה לעזאזל לא אהבתי את הספר הזה אתם שואלים?
בואו נתחיל מזה שכל הספר היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם היו בו קצת יותר דברים מתיאורים כללים שלא קידמו את עלילת הספר וגם היו דיי חופרים.
הרגשתי שהיה אפשר לקחת את ה150 עמודים הראשונים ולהפוך אותם ל20 והייתי מבינה באותה המידה עם לא יותר.
אתם מכירים את זה שאתם קוראים ספר ואתם כל כך נכנסים לעלילה, מתחברים לדמויות לזיכרונות כאילו אתם מרגישים בדיוק מה שהדמות הרגישה גם אם זאת לא הייתה הדמות המרכזית אתם קראתם כל כך הרבה עליה שאתם כבר מרגישים כאילו אתם מכירים אותה כל החיים שלה במיוחדים בספרים כאלה שאמורים כביכול לדבר על הילדות על מה שקרה, כל כך מכירים אותם שגם אם הדמות לא מתה אלא רק נפגעה אתם תבכו יחד איתה..
זה בדיוק מה שלא קרה לי בספר! אין קצת מידע על הדמויות קצת הכירות אפילו הדמות הראשית קיידנס הרגישה לי כמו סתם מישהי שמספרת סתם חצאי סיפורים שכל אחד יכול לנחש לבד את ההמשך ומוסיפה מילים גדולות בשביל ליצור איזה משחק פסיכולוגי בראש שלכם שכמובן בכלל לא קורה, היא מדברת על האובדן של גאט ג'וני ומירן אבל אני בכלל לא מרגישה שהיא מצטערת, שהיא מרגישה אובדן מסוג כלשהו, היא מדברת על האהבה הגדולה שלה ולגאט יש על איך הם הבינו אחד את השני אבל חוץ מכמה תיאורים של איך הוא נראה ועוד כמה רגעים שיש להם ביחד בכלל לא הרגשתי שהיא אוהבת אותו, היא אומרת שג'וני ומירן הם האנשים שהיא הכי אהבה בעולם חוץ מגאט אבל חץ מהעובדה שהם בני הדודים שלה לא הרגשתי משהו מעבר, אוקיי אז היו כמה חוויות רגעים שמחים טיפה זכורות ילדות שאני חושבת שאם דווקא עליהם היו מרחיבים זה היה אחרת אבל לא ראיתי קשר מיוחד, אהבה גדולה, הכל נראה כאילו זה בכלל לא מפריע לה, אז כן יש לה את הכאבים בראש, הדימומים שאפעם לא באמת הבנתי אם היא חתכה ורידים או שהיו מתאפורים, חוץ מכמה רגעים בודדים הספר כולו הרגיש מצועצע מנסה להיות משהו שהוא בהחלט לא, אבל יכל להיות, בהתחלה חשבתי שזה הולך להיות אחד הספרים הכי טובים שאי פעם אקרא כאלה שמשאירים אותך עם סוף שאת פשוט בוהה בקיר למשך שעתיים לא יודעת מה לעשות עם עצמך עכשיו כאלה שהמסר פשוט נוטף מהם כאלה שמשאירים אותך עם צלקת כל כך גדולה שלא רק שאת זוכרת את הספר הזה לשארית חייך אלא גם לא מסוגלת לקרוא שום דבר אחר לאיזה חודש, אני באמת חושבת שהרעיון והעלילה שיכלה להיות לו פשוט מדהימים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•shirel_p14
היינו שקרנים

היינו שקרנים

א' לוקהארט

לספר הזה יש קטעים,
בהם הוא כתוב ככה,
כאילו הוא שכח,
שהוא ספר ולא שיר.
זה מאוד מעצבן,
וגם יומרני,
וטריק שקוף למרוח את מספר העמודים של הספר כדי שיראה עבה יותר ובאמת הספר צריך את זה, כי יש לו מאתיים ומשהו עמודים והוא מספר על כלום אחד גדול. ההתחלה משעממת, האמצע משמים, הסוף דווקא מעניין ומפתיע (מפתיע שהוא מעניין). מלא במטאפורות יומרניות ובמשפטים מרגיזים כמו "היינו שם, וגם לא היינו שם." בערך באמצע הספר כבר הייתי מוכנה לחנוק את א'. אולי בגלל זה הוא מסתיר את השם המלא שלו.

לפני 10 שנים•מרים
דירוג
3.0
לפני 10 שנים

“שמעתי עליו המון התלהבות אפילו לפני שהוא יצא בעברית (כי זה מה שקורה ביוטיוב) , ועלתה לי מחשבה: אולי א”

60/94
ביקורות על היינו שקרנים
הבאה
BookLover
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 10 שנים

“משפחת סינקלר היא מושלמת. לכולם שם יש חיוכים רחבים שמלאים בשיניים לבנות וישרות, שיער זהוב וערמות של כ”