(לפני שאני מתחילה בביקורת, אני רוצה להתנצל מראש בפני נשר בדולח, חברתי היקרה. שהתלהבה מהספר והמליצה לי עליו וגם השאילה לי אותו, אז מצטערת נשר, הספר הזה לא לטעמי. אני אשמח אם בכל זאת תקראי את הביקורת ואולי אפילו תעשי אהבתי. וחוץ מזה, העיקר שניסיתי לקרוא את הספר, לא? :)) הביקורת מכילה ספוילרים, אבל כנראה שזה לא ישנה כי הספר גם ככה צפוי להחריד ובכן, באתי לספר הזה עם ציפיות גבוהות במיוחד, אם כי הוא היה של ידיעות אחרונות, שספרי הנוער שלהם די...לא משהו (ולפני שאתם סוקלים אותי באבנים, יש ספרים יוצאים מן הכלל!) מסקנה: לא לפתח ציפיות מספרים שהוצאו בידי ידיעות אחרונות (הא, חרוז D:) הספר מספר על אמריקה (כן, קוראים לה אמריקה ><), נערה ממעמד חמש במדינת אילאה (כן, עולם דיסטופי, לא צפוי הא?) היא מקבלת זימון להשתתף כמועמדת בבחירה, תחרות בין 35 נערות על לבו של הנסיך מֶקסון ועל הכתר (לא מועתק ממשחקי הרעב! ממש לא!), משפחתה נלהבת מאוד מהאפשרות שנפתחת בפניהם לטפס בסולם המעמדות. אבל אמריקה לא מעוניינת להשתתף בתחרות.(כמובן שהיא לא תרצה, אחרת מה עשינו פה?) קודם כול, הנסיך מקסון הנוקשה והמתנשא כלל אינו מוצא חן בעיניה. אבל הסיבה האמיתית היא אהבתה הסודית והאסורה לאספן, בחור ממעמד שש, הנמוך אף משלה. (שזורק אותה בהחלטה פזיזה של רגע אבל לא משנה) אחרי לחץ בלתי-פוסק מצד משפחתה ומצד אַספן עצמו, היא מוצאת את עצמה, בניגוד לרצונה, בארמון המפואר, מתמודדת מול 34 נערות נרגשות מרחבי הממלכה. המצב מסתבך עוד יותר כאשר היא פוגשת פנים אל פנים את הנסיך מקסון ונאלצת לבחון מחדש את חייה, את רצונותיה ואת תוכניותיה לעתיד. (אממ….היא רק צעקה עליו שהוא אגואיסט, איפה היא בדיוק נכנסים לכאן בחינות של תוכניותה שלה לעתיד ורצונותיה?) האם לרגשות יש מקום בתחרות כמו הבחירה? (זו לא הפואנטה של התחרות? לפתח רגשות כלפי הנסיך? לא הבנתי אותך) אז אני הולכת לחלק לנושאים את כל הדברים שהפריעו לי בספר וגרמו לי לשנוא אותו ולפרט על כל אחד ואחד מהם, וכמובן שיהיו ציטוטים. ואני מזהירה, זה הולך להיות ארוך מאוד ומלא התקפי זעם. 1.חוסר אמינות לספר הזה יש בעיות אמינות קשות. משהו שעצבן אותי במיוחד היה שכתוב עוד בהתחלה על משפחתה והמעמד שלה "לא היינו עניים מרודים, אבל גם לא היינו רחוקים מכך" ואז במשך כל הספר מראים כמה זה לא נכון. כי איכשהו תמיד אין להם שאריות אחרי הארוחה,והרבה פעמים הם נאלצו לחיות ללא חשמל בשביל לשלם על אוכל. אבל יש לה איפור וכמה שמלות בבית, הו וכמובן גם טלוויזיה, חצר ובית עץ. ברצינות? -_- ובואו נדבר על זה שיש לה אהוב סודי, במעמד שש הנמוך משלה, קוראים לו אספן. והם היו מאוהבים בסתר במשך שנתיים, ונפגשו בבית העץ בחצות והפרו את שעת העוצר. מה לא אמין פה, אתם שואלים. שהם חברים בסתר במשך שנתיים, ומפרים את שעת העוצר ואף בנאדם עוד לא עלה עליהם! בטוח מישהו היה מגלה תוך חצי שנה מקסימום, איך אפשר להיות ככה בקשר שנתיים בלי שאף אחד ידע על זה במוקדם או במאוחר! 2. זלזול באינטליגנציה של ילדים אז לאמריקה יש אחות בשם מאי, היא בת 13, אני חושבת. והיא מתנהגת כמו ילדה קטנה. והנה הציטוטים: "וכמובן שהוא יאהב את אמריקה, היא יפה כל כך!" "אימא, תעשי לי טובה. אני ממוצעת, לכל היותר" "זה לא נכון" אמרה מאי "אני נראית בדיוק כמוך, ואני כן יפה". "בואי מאי, אני אלווה אותך" הצעתי למראה הדמעות שעלו בעיניה… אני, בתור ילדה בת 13, נעלבתי ממש מהזלזול הזה באינטליגנציה של ילדים בני 13. הוציאו את מאי מהחדר כדי לשאול את אמריקה אם היא בתולה. סופרת יקרה. עד לאן את חושבת שרמת התמימות שלנו מגיעה? היא בת 13, לא בת שש. דיי כבר. סופרים חייבים להפסיק לזלזל לנו באינטליגנציה! 3. שוביניזם נכון דיברתי על האהוב שלה? הוא זורק אתה בהחלטה של רגע. ובואו לא נדבר על כמה זה מגעיל אנוכי ואגואיסטי מצידו. נדבר על סיבה שבגלל הוא זרק אותה. הנה ציטוט של אספן: "אני גבר, אני אמור להיות המפרנס!" המשפט הזה החליא אותי כל כך שהתחלתי לצרוח על הספר. כן, צרחתי. על הספר. ואני לא עשיתי את זה אף פעם. איכס, באמת,אתה נפרד ממנה כי אתה לא תוכל לפרנס אותה? ומה איתה? היא לא יכולה לעבוד? היא צריכה לשבת ולטפל בילדים? סופרת יקרה, אנחנו במאה העשרים ואחת!!!! ובאמת, אתם ביחד כבר שנתיים, דיברתם על חתונה מיליון פעם רק עכשיו אתה עולה על זה? כל בנאדם נורמלי היה קולט את זה תוך חודש. שנתיים לקח לו! שנתיים! ואחרי זה היא אומרת לו ".אני אוהבת אותך" די, לא, לא! יש גבול! הוא זרק אותה מסיבות כל כך שוביניסטיות שזה מגעיל אותי 4. חוסר החלטיות עד לפני שלושה ימים, אם מישהו היה שואל אותי מי היא הגיבורה הכי פחות החלטית הייתי עונה בלי למצמץ 'קטניס אוורדין'. כי זה נכון, קטניס לא הייתה שלמה כמעט עם שום החלטה שהיא עשתה בכל סדרת הספרים. וזה לא היה דבר רע, לדעתי התכונה הזו בה רק הפכה אותה לאנושית יותר. אבל היא הייתה הבנאדם הכי פחות החלטי שקיים, אי אפשר להיות פחות החלטיים ממנה. ככה חשבתי לפחות. ואז הגיעה אמריקה סינגר, ונוכחתי לדעת שהיא החלטית אפילו פחות מקטניס! ועכשיו לציטוטים, את כולם היא אומרת על אספן, אגב: "לא הצלחתי לפענח את ההבעה על פניו, דאגה? צער? יהיו רגשותיו אשר יהיו, אני עם המשחקים של אספר גמרתי" "תודה לאל שהייתי לבדי. לא הייתי מסוגלת לעצור את הדמעות בנוכחות בנות אחרות. כאב לי, כאבתי כולי" "לא אחשוב עוד על אספן ולא אומר את שמו, הוא לא יורשה לבוא איתי לשם - זאת תהיה התקנה הפרטית שלי בהרפתקה הזו. לא עוד. שלום, אספן" "או שאולי הוא לא ממשיך הלאה? או שהוא עדיין אוהב אותי?" "שמו, מראה פניו, הזיכרונות ממנו נחתו על במהירות כזאת, שהיא קשה להכיל אותם. אספן. מה הוא עושה עכשיו?" "אני שונאת אותך, אתה יודע את זה?" "אספן, אני אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך" אולי תחליטי כבר מה את רוצה?! ההתחבטויות שלך לגבי אספן מחרפנות אותי! כמה אפשר?! 5. הכתיבה הו לעזאזל, הכתיבה. היא פשוט….נוראית. נכון כשאתם קוראים ספר טוב, לסופר יש סגנון כתיבה ייחודי, הוא נותן את הקסם שייחודי לו בכתיבה שלו. בספר הזה אין את הקסם הזה, הכתיבה שטחית, ילדותית. וחסרת תיאורים בעליל, ברצינות. לא מתארים שום דבר, לא את הארמון, לא את הבית שלה. לא את החדר שלה. כלום, גם אנשים מתוארים בקושי, צבע שיער וצבע עיניים, וגם זה רק לאנשים מעטים. וזהו אולי. זה הפריע לי לאורך כל הספר. והייתה לי תחושה כזו שהסופרת רוצה כבר לגמור עם כתיבת הספר. ואני גם מאמינה שהתרגום לא עושה חסד לכתיבה. 6. רומנטיקה כמובן שיש בספר משולש אהבה, איך לא? ארגג נמאס לי מכל הרומנטיקה הזווו!! אני רוצה לקרוא ספר אחד בלי רומנטיקה! זו כזו בקשה גדולה? ומה שהיה הכי מעצבן, זה שהספר כולו מלא ברמיזות מיניות דוגמה אחת לכך: "הוא התחיל לרחרח את צווארי ואת שערותיי. אחר כך התחילו ידיו לנוע על העיקול של מותניי, מהחזה לירכיים ובחזרה" איכס, באמת, למה זה היה טוב? רציתי לדלג על הקטע הזה אבל פחדתי שאפספס מידע חשוב ונחשו מה? לא היה שם מידע חשוב! ובעיקרון היו שם עוד כמה משפטים כאלה שגרמו לי לגלגל עיניים, לעוות את פניי בגועל או לשאול את עצמי 'למה זה היה הכרחי לספר?' ובארמון, היא עם 34 נערות אחרות שרוצות להתחתן עם הנסיך, כולן נפגשות איתו כמה פעמים. ואז כמה וכמה בנות מתחילות לדווח שהנסיך נישק אותן זו לא בגידה כל עוד הוא לא ביחד עם אף אחת מהן? תחשבו איזו ביקורת קשה הספר היה סופג עם הנסיך היה אישה וכל הבנות היו גברים. ובואו נדבר שנייה על זה שאספן מגיע לארמון בתור שומר. ועכשיו הציטוט הבא: "אספן?" הוא נעצר ליד מיטתי והניח את האלה שהיתה בידו. "את אוהבת אותו?" הישרתי מבט לעיניו השל אספן, שבקושי נראו בחושך. למשך שבריר שניה לא ידעתי מה לענות. "לא" הוא משך מעליי את השמיכה בתנועה שהייתה חיננית ואלימה גם יחד. הייתי צריכה למחות, אבל לא מחיתי. ידו חפנה את ראשי וקירבה את פני לפניו. הוא נישק אותי בלהט מה שהוא עשה לה זו הטרדה מינית לכל דבר ועניין! אם אני הייתי אמריקה, הייתי הודפת אותו וקוראת למשרתת כדי שתעיף אותו. אבל אמריקה כל כך טיפשה, שהיא זורמת איתו! ואז הוא מתחיל להגיד לה שהוא מצטער ושהוא התחרט כשהם ירדו מבית העץ. (זה היה צריך להיות בחוסר אמינות, כי זה לא אמין, אבל לא משנה) ובמקום זה היא מתמזמזת איתו אצלה בחדר כל לילה. ובימים היא מתנשקת עם הנסיך. באמת? איכס, זה פשוט…..די, לא, לא, זה לא גורם לי לחבב את אמריקה. או את הספר הזה! כאן סיכמתי את דעתי בנושא יש עוד מיליון דברים שאני יכולה לומר על הספר הזה, אבל בגלל שכבר כתבתי שלוש וחצי עמודי וורד. נעבור לדברים שכן אהבתי. אחרי הכל, נתתי לספר שני כוכבים ולא אחד. הכוכב הראשון הוא לכל הרגעים שהספר היה סביר, ובכנות, היו שם כמה רגעים שהעלו לי גיחוך, לא בגלל שהקטע היה מטומטם, אלא בגלל שהוא היה מצחיק. והכוכב השני מוקדש למארלי, היא הייתה הדמות הכי טובה בספר, היא הייתה חמודה, מקסימה ואמינה. היו לה לבטים משכנעים ואמינים והזדהיתי איתה לאורך כל הספר. בגללה המשכתי לקרוא. ובגללה לא איבדתי לגמרי את שפיותי מהספר הזה. תודה מארלי, את פשוט דמות למופת! אוקיי, לסיכום, הספר הזה לגמרי לא משהו. הוא סיפק לי שני ימי שעשוע קלים. ונתן לי דוגמה לאיך לא לכתוב ספר, משהו שבהחלט אקח לתשומת ליבי. זו הייתה הביקורת הכי ארוכה שלי. ארבעה עמודי וורד! תודה למי שהצליח להגיע לסופה של הביקורת הארוכה הזו. טוב, אני אלך לי לקרוא ארטמיס פאול שש, ויש לי תחושה שאני אהנה מכל רגע.

luna

luna