לעומת רוב ספרי הזיכרון שנכתבו על אנשים שנהרגו באופן טראגי, הספר הזה מציג חוויה שונה.
יכולתי לקרוא אותו גם באווירה קלילה ולא טעונה.
זה היה מוזר.
יצא לי אפילו לצחוק כמה פעמים, וזה היה מפליא.
מדי פעם הסתכלתי בכיתוב האחורי כדי לוודא שהאיש שעליו מדברים כאן אכן נהרג ולא חי ביננו עד היום...
הכותבת הפליאה לעשות ולכתוב באופן כה רב גוני ועשיר, בכל כך הרבה סגנונות, ונכנסה היטב לנעליים של כל דמות-הרגשתי בהצגה. עם תפאורה, תלבושות ותפקידים שמבוצעים היטב.


הקריאה הביאה אותי לרגעים של שמחה וגאווה על העם שלנו שיש בו דמויות כה מיוחדות כמו דרור וינברג הי"ד, ומייד אחר כך לעצב אין סופי על המציאות שאנו חיים בה, איך אדם נפלא כזה יכול ברגע אחד להילקח מאיתנו, תוך כדי שהגן עלינו. יהי זכרו ברוך.

רבים באתר דיווחו על אי-רצון לקרוא ספרים ישראליים, כשאחד הנימוקים החוזרים הוא תחושה של "מחנק ים-תיכוני". הבו לנו עלילה ממחוזות אחרים, סיפור שמתרחש בשדות זרים. שלא תבינו לא נכון, אנחנו מ-ת-י-ם על הארץ הזאת, אבל זה בדיוק העניין. בשדה שלנו אסור להרים את העיניים מהאדמה אם רוצים לא להיתקל באבנים מסותתות, וכשאנחנו קוראים אנחנו דווקא רוצים להרים את המבט והרגליים מהקרקע...

"וקראתם דרור" הוא סיפורו של אל"מ דרור וינברג אשר נפל ב"סמטת הגיבורים" בחברון במהלך האינתיפאדה השנייה. ההקדמה לעיל נועדה להסביר מדוע למרות ההמלצות החמות שקיבלתי על הספר השתדלתי להתחמק ממנו, ולשכנע את אלו שהזדהו עם הפתיחה לקרוא בכל זאת, כי על אף היותו ספר זיכרון הוא מלא חיים. הספר לא מתמקד בנפילה אלא בעיקר במה שהפך את דרור לגיבור בחייו: הערכים שלו, אהבתו לעם ולארץ, תפיסתו של מה זה חייל דתי, התמסרותו לכל תפקיד שנכנס אליו, אי-התפשרותו על מקצועיות, חתירתו לתפקיד הרמטכ"ל.

סיפור חייו מסופר מפי עשרות דמויות, כל דמות מקבלת פרק בן כמה עמודים בודדים. כמו שהובטח בתקציר הדמויות רבות ומגוונות: מלבד דמויות "צפויות" כמו אמו, חבריו לסיירת מטכ"ל, פקודיו או כל מי שהכירו במסגרת הצבאית, ישנן גם דמויות כמו שכנה מבוגרת, ילד שמשפחתו אירחה את דרור, עיתונאי שליווה אותו, המנקה בבניין שלו, סופר סת"ם שכתב לו מזוזות ועוד. תחילה חששתי מן הפרומט הזה, אבל כאן המקום לפרגן לסופרת, ואולי יתאים יותר - המחברת, על שחיברה את הקולות לכדי תמונה ברורה ומלאת חיים של דרור.

הספר כתוב בפשטות רבה אך עם חן רב לא פחות. למרות רגעים של צביטות לב באיזכורים של הסוף הידוע, להפתעתי רוב הזמן הספר היה משעשע ומעלה חיוך. אבל בעצם אין מקום לפליאה כי כאמור זהו לא ספר אבל, אלא דווקא ספר שמנער את החיים וקורא להם, באמצעות הדוגמא של דרור, לחיות חיים משמעותיים יותר. ואולי זאת הכוונה מאחורי "וקראתם דרור". באופן אישי סיפורו השפיע עלי לטובה. בכמה ימים בהם גמעתי את הספר היו כמה סיטואציות בהם אמרתי לעצמי "דרור בטח היה עושה את זה" או "דרור לא היה מתנהג כמו שהתנהגתי", ויהא זה לעילוי נשמתו. בפרק האחרון, אני מודה, הדמעות זלגו בחופשיות.

"אה, הספר הזה. לא הספקתי לקרוא אותו".
כך אומר לי אב שכול על ספר הזיכרון של הבן שלו. ספר שהוציאו החברים. ברור שלא הספקתי לא מדבר על זמן, אלא על פנאי נפשי. ומהכרות עם האב, הוא לעולם לא יספיק. ככה זה. הספר הזה, לזכרו של אהד, נמצא אצלי בבית. הפורמט שלו די סטנדרטי. כריכה שחורה, דפי כרומו מבריקים, תמונות מחייכות, מכתבים של חברים. סיפורים של האחים, של חניכים בתנועת הנוער, כמה קטעי עיתונות מהיום בו נהרג, וריכוז של ההספדים. שמונה עשרה שנים הם חיים קצרים בסך הכל. בזמנו ספר הזיכרון ההוא היה נראה לי טוב. היום, כשכולנו המשכנו הלאה וגדלנו והתבגרנו, יש משהו קצת עגום בסיפורים מגיל בית הספר. הוריו של אהד באמת לא צריכים את הספר הזה. כדי לזכור - הם זוכרים. כדי להזכיר, הם עשו משהו משמעותי בהרבה. בלהה, אמא של אהד, היא אמנית. היא עמלה ורקמה ותפרה, ויצרה חופה ייחודית, והם משאילים את החופה לכל הרוצה. כל זוג שמתחתן מוסיף טבעת חרוטה עם שמות ותאריך. וכך מתמלאים להם עמודי החופה טבעות, רצף ארוך של בני זוג שהתחתנו תחתה. האחים, בני הדודים, המשפחה המורחבת, החברים.

קשה לכתוב ספר זיכרון. באמת קשה.
בוודאי אם רוצים שזה יהיה ספר שיקראו. שיקראו גם מי שלא מכירים. משהו שלא יעמוד בארון ויישלף רק ביום הזיכרון, אלא ייקרא תמיד. גם ביום רגיל. עוד יותר קשה זה לדבר על הרוגים במלחמה. הקלישאות נטחנו עד דק. במותם ציוו, מגש הכסף, יפי הבלורית, כי רעות. וגם השאלה אם רק הטובים מתים, האם יש שם גנן למעלה שקוטף לו ורדים. או שמא אלה אנחנו. שאחרי מות קדושים נאמר. שמצליחים לראות את הטוב באדם רק כאשר הוא כבר אינו. קשה למצוא את האיזון העדין, בין ייאוש וחוסר תוחלת מצד אחד. ובין קידוש המוות מצד שני.

אלוף משנה דרור ונברג נהרג במהלך האינתיפאדה השנייה, בזמן לחימה בחברון. הספר לזכרו לא כולל תמונות. או מכתבים. או הספדים. יש בו אוסף סיפורים קצרים, כל אחד מפי דובר אחר, וכל אחד מציג פינה אחרת של דרור. הילד, האיש, האבא, המפקד, האדם. ביחד הם מרגשים, ובו זמנית מעציבים ויוצרים השראה לחיים טובים יותר.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא... לא זה לא משפט נדוש, מדי מספר שנים בין אולי אלפי אנשים צצות וקמות דמויות מפתח, כאלו שנזכור עוד הרבה שנים, כאלו שבלעדיהם לא יכולנו להמשיך הלאה, כאלו שבזכותם אנו כאן.כאלו שאנו מעריצים בשקט וחבים להם המון. בכל יום זיכרון אני מרשה לעצמי להישאב לתוך המחשבות הללו על אותן דמויות על ההקרבה, על הנתינה. על אותן משפחות שנשארו בלי כלום ואולי תשכחנה. זה כמו שבגינה ססגונית ויפה יש מספר פרחים נדירים ויפים שבזכותם באים האורחים לבקר...
הספר כתוב בטוב טעם ומספר סיפור מכל צד אפשרי על הדמות הנפלאה הזו של דרור ויינברג הי"ד שהלך עד הסוף כל חייו אך גם במותו.שחשב קודם כל עלינו ורק אחר כך על עצמו.

הספר "וקראתם דרור" מאת רונית לוינשטיין־מלץ (הוצאת ידיעות ספרים, 2010) הוא ביוגרפיה אודות אל"מ דרור וינברג, שנהרג בקרב בבחברון ב־2002. וינברג "התגייס לסיירת מטכ"ל ב־1983. סיים קורס קצינים כחניך מצטיין" (עמוד 293).

בהמשך "עבר לחטיבת הצנחנים, שם שימש בתפקידים שונים, ובהם מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 890" (עמוד 293). כמפקד הוא הוביל את הפלוגה בלחימה בדרום לבנון מחד גיסא, ונלחם בנורמות פסולות שהנהיגו חיילים ותיקים בפלוגה מאידך גיסא. בתקופת פיקודו הוכתרה הפלוגה כפלוגה מצטיינת ואחד מפקודיו העיד כי "עשינו מבצעים מיוחדים שפלוגות אחרות לא חלמו לעשות" (עמוד 82).

כמפקד גדוד 890 של חטיבת הצנחנים תבע מאנשיו לפעול בגישת "אין תירוצים – יש תוצאות" (עמוד 218). הוא האמין כי בהצבת סטנדרטים גבוהים ובלתי מתפשרים לאנשיו, לצד חניכה ותמיכה, מגדלים מפקדים טובים יותר. לדברי אחד המרואיינים בספר, וינברג דגל בגישה לפיה "מפקד שסומכים עליו, מפיק מעצמו בדרך כלל פי ארבעה ממה שהוא חושב שהוא מסוגל" (עמוד 155).

המוטיבציה חשובה, נהג לומר, "אבל לא במקום מקצועיות. מוכרחים להוביל את הכוח בצורה נכונה וללא טעויות. מפקד צריך לדעת לכתוב פקודות נכון, לתכנן מארב כמו שצריך וללמד את חייליו הסתוואות תקינה. מוטיבציה גבוהה לא תציל אף אחד מבור שחובבן הכניס אליו את חייליו" (עמוד 160).

ספר מצוין על אדם שפיקד מקדימה.

ספר מדהים, מחזק ועם מסר לחיים. תהנו לקרוא וגם תקחו איתכם לדרך. הלוואי שכולנו היינו כאלה, אבל אנחנו יכולים רק ללמוד...



במקום שבו יש רצון, יש דרך!!

דרור וינברג. מי לא שמע על דרור וינברג? ועוד אצלנו, שהוא היה חלק מהשכונה, דמות שמתגאים בה. כשהבת שלו למדה איתי בכיתה. וכמה שמענו- שיחות וסרטים, באירועים רשמיים וסתם ככה, מהמשפחה ומחברים. ומה לא שמענו עליו- מפקד מוכשר ואיש תורה. דרישות גבוהות אבל מפקד מוערץ. אבא שמשתולל עם הילדים שלו ומוקפץ באמצע לפעילות מבצעית.
ולמרות כל זה- הספר הזה חידש לי הרבה.
"וקראתם דרור" לא בנוי כספר זיכרון מהזן המוכר. הספר לוקח דמויות שהכירו את דרור בשלבים שונים של חייו- כילד, כתלמיד, חייל, מפקד ואבא. שרברבים, חיילים, שכנים ומפקדים- ומרכיב מכל זה פסיפס של דמות מדהימה ומיוחדת. מדהים לראות איך כל מי שפגש אותו, ולא משנה איך, התרשם מדמותו המיוחדת. ושוב, כואב מחדש לשמוע איך הלך מאיתנו אדם מיוחד שכזה.
חובה לקרוא, לכל מי שלא שמע על דרור וגם למי שכן. סיפור מיוחד על אהבת העם, התורה והארץ.

אני לא חושבת שיש מילים שיתארו בצורה ראויה את הספר.
אני פשוט באמת ממליצה למי שעוד לא קרא את הספר לרוץ לקנות אותו ולקרוא במהרה!
הלוואי שהיו עוד מפקדים בצבא שפועלים כמו דרור וינברג ז"ל.
שכולנו נדע ללמוד ולהשכיל, לקחת קווים מדמותו ולאמץ אותם אלינו.

ספר מדהים על אישיות מדהימה!
לאחר קריאת הספר, לא הפסקתי לחשוב על דרור
ועל האופי הכ"כ מיוחד שאפיין אותו בחייו.
ההקרבות האישיות לטובת הכלל, הרצון התמידי לעזור לזולת, השאפתנות הבלתי נגמרת, הכישרון הפיקודי,
האהבה לחיק המשפחה בתוך המסגרת הצבאית.
כל זאת, בליווי כתיבתה הקולחת ולעיתים אף מרגשת של
הסופרת, הופכים את הספר הזה לחובת קריאה, ואף
מומלץ לרכישה עבור קריאות נוספות.
זה לא מסוג הספרים שקוראים, מזדהים וממשיכים הלאה.
זה ספר שמלווה את הקורא גם לאחר הקריאה, ומספק הרבה חומר למחשבה על המטרות שלנו בעולם הזה, ועל חשיבות התרומה לכלל והוקעת האגוצנטריות.
העלילה פורשת את חייו של דרור בקשת רחבה מאוד של
תחומים, והופתעתי מאוד מכמות הידע שצברה הסופרת
על דרור.
הסיפורים של החברים, האישה, ובכלל הסובבים - כל זה תורם המון לחיבור עם הדמות, ועם הספר בכלל.
הסופרת עשתה כאן עבודת קודש.
כל פעם לאחר קריאת ביוגרפיות מהסוג זה, מתעוררת בי מיד השאלה: מה היינו עושים בלעדי האנשים האלה?
איך הדברים היו מתגלגלים אילולא היו בסביבה?
כה מדהימה היא התלות הנוצרת באנשים ערכיים ואידיאליסטים, ברמה הצבאית, המדינית והלאומית.
ספר מקסים וקורע לב, על אדם שידו היתה בכל, ויד כל היתה בו.

מומלץ בחום!