“"איך כותבים ספר על חיים כה שלווים אותו מישהו בכלל ירצה לקרוא?״

חברויות בחיתוליהן שופעות באפשרויות. אלו המחזיקות מעמד לאורך חיינו מלאות במחילה והן נטענות באומץ אותו האהבה דורשת.

במרכז הנובלה 'חצייה לביטחון' (Crossing to Safety- בהעדר תרגום מוצלח יותר לכותר אני נאלץ להשתמש בזה המופיע בעמוד ויקיפדיה של הסופר בשפה העברית, למיטב ידיעתי הספר לא תורגם) עומדת הדינמיקה בין שני זוגות חברים. הזוגות הם לארי וסאלי מורגן וסידני וצ'אריטי לאנג, קולו של לארי הוא המספר את הסיפור. הוא מרצה במדיסון, ויסקונסין, וסופר (בימים בהם נקטה האקדמיה במדיניות 'פרסם או העלם') הנוטה להתבוננות פנימית. סאלי עקרת בית. סידני גם הוא מרצה באוניברסיטה, אמיד באופן עצמאי. צ'אריטי בעלת אופי של מושכת בחוטים, שאפתנית וגלוית לב, למשפחתה מתחם במימדים נשיאותיים על חלקת אדמה בגבעות ורמונט.

המורגנים והלאנגים הכירו באוניברסיטה בזמן השפל הכלכלי הגדול, אך ב'חצייה לביטחון' העולם החיצון חודר לעתים נדירות אל הסיפור המבודד השקוע, כאמור, במבט פנימה. לארי מזכיר מדי פעם את מצבו הכלכלי הרעוע (עליו הוא מתגבר די במהרה), אך מציאות החיים בזמן השפל הגדול- ושל פרכוסי מלה"ע השניה- דוהה ברקע. הענין של סטגנר הוא בחברות בין ארבעת אנשים אלה והוא מתיר לקמצוץ מהמאורעות להסיח את דעתו מהקסם שנוצר בעקבות האינטרקציה בין שני הזוגות.

הנושאים והקווים המנחים אותם מנסה סטגנר לפתח בנובלה זו ברורים ושקופים. בתחילת דרכם לארי וסיד (לנשים אין שאיפות עצמאיות) הם מהמובחרים בתחומם, שואפים לפרסום בחוגי האקדמיה. עם חלוף השנים הם נאלצים להתעמת עם התפניות הפתאומיות ודרכים ללא-מוצא המפוזרות, באופן בלתי נמנע, לאורך החיים.

"מה קרה לתשוקה שאחזה בנו להטיב עם עצמנו, להגשים את הפוטנציאל שלנו ולהשאיר חותם בעולם? הויכוחים הסוערים ביותר בינינו נגעו תמיד לשאלה- כיצד יכולים אנו לתרום. לא היה אכפת לנו מהתגמול. היינו צעירים ורציניים. מעולם לא השלינו עצמנו באשר לכשרוננו הפוליטי לתרום לסדר החדש של החברה או להבטיח צדק חברתי. מעבר למינימום הבסיסי, ממון לא היה מטרה אותה כבדנו..."

היחידים שיכולים להרשות לעצמם להיות אדישים לכסף הם, כמובן, אלה המחזיקים בו, וזו עלולה להיות אחת מהבעיות עם הנובלה. מבחינת קריירה, לפחות, דרכם של לארי או סיד אינה רצופת מהמורות. שניהם סוללים נתיב קריירה נח למדי המעניק להם בטחון כלכלי ומאפשר להם לבלות תקופות קיץ ממושכות במפלט ההררי של מש' לאנג בורמונט, להנות מהטבע, לקרוא קלאסיקות ולאכל ארוחות מפוארות. הם נהנים מהלוקסוס שבחיים שצ'אריטי מכנה "חיים קפדניים", בעודם מרחפים מעל למאבקים היומיומיים של אנשים אחרים. הם אינם נאלצים לעמוד בתורים לחלוקת לחם, להתמך בתכנית הניו-דיל או לאכל ארוחות עממיות המורכבות מקערות שעועית. בעיה זו נפתרת ע"י ההון המשפחתי של סיד המאפשר למשבר לרפרף מעל לראשו מבלי שיחוש בו. הוא אף נדיב ביותר (בעידוד צ'אריטי) כלפי הזוג מורגן, במיוחד כשפוקד את סאלי משבר בריאותי חמור ביותר המשנה את חייה לעד.

במלים אחרות, סטגנר מתאר סוג ספציפי ביותר של חיים המיוחד לבני המעמד הבינוני הלבן. אך עובדה זו אינה מאפילה על אמיתות אוניברסליות המככבות בסיפור.
אכן, מאורעות לא נעימים פוקדים את ארבעת החברים, או כפי שסטגנר מתאר, הנחש זוחל בגן-עדן. שיבושי חיים בעלי משמעות כבדה צצים משום מקום, בדיוק כמו ב"חיים האמיתיים". שני זוגות אלה, כמובן, ערוכים להתגבר על הסערות.

הנובלה עוסקת, יותר מכל, בהזדקנות ובמה שאנחנו מתחילים לאבד, מבלי להתחשב בכמה שאנחנו מוצלחים ומוכשרים, כמה קפדניים אנחנו בתכנון חיינו וכמה "נקי" אנו חיים.

בכדי לכסות תקופות חיים של 4 נפשות לאורך 327 עמודים נוקט סטגנר בדילוגי זמן משמעותיים. הנובלה נפתחת בהווה כשארבעת החברים בגיל הביניים המאוחר. אז היא עוברת בחזרה לשנת 1937, כשהלאנגים והמורגנים נפגשים והופכים מיד לחברים הכי טובים. סצינות אלה עשירות בפרטים, אך חלקים אחרים מכסים פרקי חיים נרחבים ומתוארים באופן שטחי. כשהנובלה מגיעה לחלקה השלישי הקפיצות בזמן כה מובהקות, הן מדללות את הסיפור. מגיע הרגע, לדוגמא, בו לשתי המשפחות ילדים צעירים ואז, במחי עמודים ספורים, ילדים אלה כבר מבוגרים והם מעורבים בדיאלוגים מורכבים. יש שיראו בקפיצות זמן ודילולי עלילה אלה נקודת חולשה הפוגמת ברצף העלילה, אך לטעמי אין צורך בהאכלה באמצעות כפית ע"י הסופר, מה גם שחיי ילדיהם- שבילו זמן רב תחת ידיה של אומנת (כפי שכנראה היה נהוג באותה תקופה)- אינם תורמים לספקטרום של חיי הוריהם.

'חצייה לבטחון' יוצא דופן בנושא ובדרך כתיבתו. לארי מתאר את היחסים בין סיד וצ'אריטי בדקדקנות ובקפידה ואף מתאר חלק מהתקופה בה סיד חיזר אחרי צ'אריטי- כאילו נכח שם בעצמו- למרות שבתקופה זו עדיין לא הכיר אותם. כתוצאה מכך דמויותיהן של הזוג מותירות רושם בל ימחה בעוד אשתו של לארי עצמה, סאלי, הופכת לנקודה חד מימדית בעלילה.
למרות מגרעה בודדת זו אני מוצא את סטגנר כותב משובח, לעתים אף חינני.
הוא אינו חושש להציג לפנינו דמויות שאינן חביבות לחלוטין. צ'אריטי, במיוחד, היא חבילה מעצבנת של ניגודים. הסצנה שמסיימת את הסיפור הזה, על רקע פיקניק הנערך במקום המפלט של סיד וצ'אריטי, עצובה להפליא, מורטת עצבים במובן הרגשי ואף לא נעימה לקריאה- אך ברוטלית בכנות בה היא מתוארת.
בסופו של דבר מדובר בסיפור שמתמהמה בזכרון הקורא כמחווה עגמומית ומלנכולית לחלוף הזמן.

Crossing to Safety / Wallace Stegner

סטגנר זכה בפרס פוליצר ב-1972
*נקרא באנגלית, תרגום השמות והציטוטים באחריותי”