אם הייתם רואים ספר שעל הכריכה שלו כתוב: אם היית מוצאת מעטפה שעליה כתוב בכתב ידו של בעלך 'לפתוח רק במקרה של מותי,' האם היית פותחת?
ואם הספר היה במבצע,
ואם זה היה ממש לפני יום כיפור,
ואם בדיוק בא לכם לקרוא ספר שיחרוג קצת מהשורה של הספרים הרציניים, הכבדים והמעיקים שקראתם לאחרונה ברצף.

אבל...

אם יש לכם בבית ערימה של לפחות 50 ספרים שעדיין לא קראתם,
ואם אתם מנסים לשלוט בחיידק הקניות והאגרנות שהתנחל אצלכם ומסרב להתפנות,
ואם הייתם חושבים שיש בכותר משהו סתמי ורומן-רומנטי כזה,
ואם הייתם חושבים שגם העטיפה היא כנ"ל,


האם הייתם קונים את הספר?


אם עניתם כן, עברו לפסקה הבאה.
אם עניתם לא, הרווחתם כמה שקלים וכמה שעות, אבל הפסדתם ספר קולח ומרתק שמצד אחד לא לועג לאינטליגנציה שלכם ומצד שני לא מעשיר אותה.


ואם הייתם קונים, האם הייתם קוראים מיד?
ואם הייתם קוראים מיד, האם הייתם נהנים?
ואם הייתם נהנים, האם הייתם רצים לספר לחבר'ה?

כן.
ככה-ככה...
מיד!

אז הנה אני מספרת, בקיצור:
זוכרים את הציור של הפצצה שביבי הציג באו"ם? מין כדור שחור כזה עם פתיל בקצהו האחד ובום בקצהו השני...

אז זה מה שהיה במעטפה שאשתו של הבעל מצאה: פצצה עם פתיל השהיה ארוך.

(שיהיה ברור שהבעל בספר הוא לא בנימין נתניהו והאישה בספר היא לא שרה נתניהו ולו רק מהסיבה שבספר אף נעל לא התעופפה לכיוון העוזרת שפוטרה בגלל המרק השרוף שנשפך על השטיח הבלוי בסלון עם המשקופים הרקובים שמוארים ע"י לוסטרה עם נורה שרופה שברוב חוצפתה לא אומרת לילה טוב לגבירה לפני שהיא מאבדת את עצמה לדעת בקן הקוקייה שבו נגזר עליה מאסר עולם ללא חנינה וללא טיולים בחצר מסביב לשולחן ההפוך והכלים המנופצים שנשברו בגלל האבק שנכנס דרך הפרגולה ומשך את המפה בעצבים.)

נחזור לאישה שמצאה את המעטפה שהיה בה פצצה עם פתיל השהיה ארוך. פצצה מטאפורית, כמובן.
.
ובכן, האישה יכלה לגזור את הפתיל ולנטרל את הפצצה או לאפשר לו לבעור עד שיגיע לקצה ויתפוצץ. מה שמסבך את העניין זה שבקצה הפתיל יש אנשים והם ייפגעו מהפיצוץ. ומה שעוד יותר מסבך את העניין זה שגם ללא הפיצוץ החיים של האישה כבר התנפצו לרסיסים.
בקיצור, היא מצאה מעטפת נפץ מילולית. התוכן שלה נפיץ.

מה היה במעטפה? מה הסוד הכמוס? מה הביג דיל? מה הסיפור של הבעל?
את זה תגלו בשלב מוקדם יחסית, לקראת המחצית ועוד לפני שתגיעו לעמ' 200.
אחר כך יהיו המון קופסאות טאפרוור, ביצי פסחא, פבלובות, עוגיות מקרונים, לחמניות מתוקות, אמהות כפייתיות, ילדים מעצבנים, ילדים מעצבנים יותר, ילדים מעצבנים פחות, מורה להתעמלות אלילי, חומת ברלין, חומת ברלין מפורקת, אבן מחומת ברלין המפורקת והרבה הרבה מחשבות, הרהורים, זיכרונות, פלאשבקים וגם צנצנת וג'ימייט קטנה שאיכשהו הספיקה כדי למרוח סיפור של 250-300 עמודים על יותר מ-400.

הערות
1. לספר יש לפחות שלוש עטיפות באנגלית, וכולן נאות, אסתטיות ובעלות קשר סמלי וחכם לעלילת הספר. העטיפה העברית היא סתמית, חפיפניקית ומשדרת משהו זול. מעניין אותי לגלות מה בדיוק חושבת עלינו הוצאת הספרים כשהיא בוחרת עטיפה כל כך פשטנית ומזלזלת.
2. עלילת הסיפור מתרחשת בסידני, אבל העיר המרהיבה הזו לא משחקת שום תפקיד בספר וזה נון ענק. זו החמצה גדולה ורשלנית. סידני עד כדי כך לא נוכחת בספר, שאחת הקוראות אפילו תיארה אותה כ"עיר פרוורית אמריקאית טיפוסית".
3. לעומת זאת, עיר אחרת דווקא כן משחקת תפקיד לא קטן בספר: ברלין. ברלין נמצאת ברקע באופן יומרני, מאולץ ומיותר לחלוטין.
4. הספר ארוך מדי. אפשר היה בקלות לקצרו ב-100 עמודים לפחות.
5. האם קופסאות טאפרוור, מסיבות טאפרוור ואובססיית טאפרוור הן המאפיין היחיד והאולטימטיבי של עקרת בית מושלמת?
6. מי שקרא את הספר בוודאי יסכים איתי שהסופרת התעלמה מהאירוניה בכך שפולי הקטנה, שנורא רצתה מסיבת פיראטים, קיבלה תחפושת אותנטית למסיבה שלה.
7. התרגום מצוין. או לפחות מה שכתוב בעברית מצוין כי אין לי מושג עד כמה הוא נאמן למקור.
8. "הספר היה מקום ראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס וזכה לשבחי הביקורת." ווטאבר. כמות לא מעידה על איכות, וגם איכות המבקרים לא ידועה.

זה ספר סיפורי. יש בו סיפור. הסיפור קולח, מסקרן ויש בו מתח מסוים, אבל לדעתי הוא לא מתאפיין באמינות רבה. בסיום הקריאה סגרתי את הספר ואמרתי לו: היה טוב וטוב שהיה, ועכשיו ניפרד כשני זרים שחלפו זה ליד זה לרגע קט ולא השאירו שום רושם ולא הטביעו שום חותם חוץ ממשב הרוח הקל והבר חלוף שנגרם כשמישהו חולף לידך. ואל תיעלב, אבל אם תעבור לידי בשנית, לא אזכור את פגישתנו החטופה ואתה תהיה עבורי זר מוחלט.


אפשר לקרוא ואפשר לוותר.


מה שכן, אני מחכה וממתינה ומצפה ומשתוקקת לספר אחר בשם "סודו של הבעל" שייכתב ע"י שרה נתניהו. אני מתה לדעת מה הסוד הזה שכולם יודעים שהוא קיים אבל אף אחד לא יודע מהו.
ועד שזה יקרה, אני מוכנה להסתפק בספר הגנוז "סודה של הרעייה" שכתב דורון נויברגר על אותה שרה'לה.

לכולנו יש סודות. הסודות שונים זה מזה, אבל הסיבה לשמור סוד היא אחת: לדעתנו – לפעמים בצדק, לפעמים לא - אם יתגלו סודותינו ייגרמו לנו מבוכה, בושה וקלון. אנחנו ממש אוהבים סודות (של אחרים) שנחשפים. אוהבים לקרוא על זה ומשתתפים בחדווה במסורת-הפצת-הסודות-של-אחרים, שהיא נושא חם לשיחה.
מוריארטי כתבה ספר על סודות. חלק מהסודות עליהם היא כותבת התגלו במקרה (ביש) וגרמו לתוצאות קשות. חלק מהסודות האלה התגלו בכוונה תחילה וגרמו לתוצאות קשות. חלק מהסודות רק התחילו להתהוות ויתגלו / או שלא בעתיד. בכל מקרה לפי מוריארטי סודות הם אקדח המופיע במערכה הראשונה ובהכרח יירה במערכה השלישית, ועתיד להרוס את בעליו ומגליו כאחד.


הסיפור עוסק בחיים של מספר נשים וגברים באוסטרליה. מעמד בינוני, גילאי ביניים, הורים לילדים, חיים בעיירה סתמית ליד סידני באוסטרליה. החיים שמוריארטי מתארת הם שיא הבנליות הפרובינציאלית ודומים, כנראה, בכל העולם המערבי: שאיפה להידמות לחיים כפי שהם משתקפים בסרטים וסדרות אמריקאיים. תאור החיים היומיומיים מתפרש על חלק הארי של הסיפור, והוא שגרם - כך נראה - להגדרתו של הסיפור "משעמם".על ידי חלק ממבקריו. מוריארטי מנסה לעמת את הבנלי והשיגרתי עם המזעזע והמדמם, והיתה צריכה, כנראה, לנכש חלק מהתאורים היומיומיים, כדי שהאיזון בין המרתק לשיגרתי ייטה לכיוון הראשון. באחת הביקורות שקראתי על הספר הודגש החלק "הנוצרי" שלו. אני לא חשבתי שהוא "נוצרי" במיוחד. יש בו, אמנם, התייחסות למסורות קתוליות של חג הפסחא אבל הן משמשות להנעת העלילה.
הסיפור עוסק למעשה בנקמה ובענישה. אבן יסוד בתרבות היהודית-נוצרית שלנו היא הנקמה: "עין תחת עין", וגם "פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים...". התפישה המקובלת גורסת שמשפחות של קורבנות פשע זקוקות שהפושע יתן את הדין על מעשיו. המשפחה האבלה זקוקה "לסגירת מעגל" וגם – שיא השיאים – הם בטוחים שאם הפושע לא בא על עונשו – כאילו מות יקיריהם היה "לשווא". אך האמת העצובה היא שמות הקורבן הוא תמיד לשווא. חייהן של משפחות הקורבנות נהרסים בדרך כלל והבאתו או אי הבאתו של הנאשם לדין אינה משנה הרבה. בני משפחה של קרבן פשע קופאים באבלם ומוסטים באכזריות למסילה צדדית, שם ימתינו בהכנעה לסוף חייהם.


מה עוד?
שם הספר עלוב. עם שם כזה – בשילוב עם תמונת הכריכה הבנלית - ציפיתי לאיזה רומן לעוס לעייפה על זוגיות, נישואים, הקשיים שבשיגרה והאושר הנמצא בתוך הבית... זו הסיבה שלא חשבתי לקרוא את הספר הזה עד להמלצתו של שמוליק כ. (תודה רבה!).
העלילה מעניינת. אמנם יש בו תעלומה אך ומוריארטי פותרת אותה בשלב די מוקדם, כמו אומרת "אל תתעסקו בזוטות. לא ממש חשוב מי הרוצח יותר חשוב איך רעידות המשנה ממשיכות להכות גם שנים אחרי המעשה העיקרי." והיא גם אומרת "אל תחשבו לרגע שתוכלו להתחמק מעונש". וגם "סודות סופם להתגלות" ובנושא הזה אני ממש מקווה שהיא טועה.

קראתי רק כמה עשרות עמודים, שטחי, מפוזר, לא כתוב טוב בכלל. נטשתי...

אם הייתי צריכה לנחש איזה ספר כתבה ליאן מוריארטי קודם, "סודו של הבעל" או "מה שאליס שכחה", הייתי מהמרת על "סודו של הבעל" בלי היסוס.
אם ב"מה שאליס שכחה" הפריע לי שהסופרת העצימה את הדרמה ע"י שינויים גדולים עד כדי בלתי סבירים בחייה של אליס במשך עשר שנים, הרי שליד "סודו של הבעל" "מה שאליס שכחה" נראה פתאום כדרמה מינורית ומאופקת.
ב"מה שאליס שכחה" מתמקדת הסופרת בגיבורה אחת, קו עלילה אחד, עוקבת אחרי תודעתה של דמות אחת, בעוד שב"סודו של הבעל" העלילה מקפצת בין שלוש דמויות שנקשרות בצירופי מקרים כאלה ואחרים זו לזו. כולל צירוף מקרים אחד גדול מדי, לקראת הסוף.
לכן, הייתי מנחשת ש"סודו של הבעל" הכה דרמטי, היה הראשון.
אח"כ, כך הייתי חושבת, התקדמה הסופרת. למדה לבטוח בעצמה ובקולה, העזה להתרכז בדמות אחת ובדרמה מאופקת יותר, ללא חשש שהקוראים ישתעממו.

ואם הגעתם עד כאן, אז בטח כבר ניחשתם שזה היה ניחוש שגוי מצידי.

מסתבר שדווקא "מה שאליס שכחה" היה קודם, ואח"כ הגיע סודו של הבעל.
והוא דרמטי, מותח, בלתי סביר בחלקים מסויימים...
וכמו "מה שאליס שכחה" יעיל מאוד בז'אנר שלו.
מהו הז'אנר?
שאלה טובה.
מוריארטי כותבת על חייהן של עקרות בית מושלמות, המשתייכות למה ששאליסון פירסון כינתה "אמאפיה" ("אין לי מושג איך היא עושה את זה" המשעשע).
הן מתוקתקות, יעילות, מאורגנות ומנהלות את משפחתן ביד רמה.
הספרים שלה קלילים ומותחים ולחלוטין בלתי חפים מקיטש.
לשניים שקראתי היו מסרים ברורים מאוד לגבי זוגיות וכמה חשוב לשמור עליה.
גם כשהסדקים בחייהן המושלמים של עקרות הבית המושלמות נחשפים.

הספר מומלץ במיוחד למי שיודע שיש לפניו כמה שעות המתנה מורטות עצבים בתור כזה או אחר (וכן, זו הסיבה שלקחתי אותו מהספריה) ושאר סיטואציות שבהן אתם נזקקים להסחת דעת אפקטיבית, קלילה, שלא דורשת מאמץ יתר.
אבל אם אתם מתכננים לקרוא רק ספר אחד של מוריארטי - הייתי הולכת על "מה שאליס שכחה".

חברים יקרים, הסקירה הנוכחית נכתבה לאחר שקבלתי את הספר ללא כריכה, ואפשר להגיד "כמעט סופי" לפני כריכה ...לדעתי, הכריכה שנבחרה לספר מקסימה...

להלן הסקירה:
אני לא יכולה להתחיל את סקירתי מבלי להתייחס לצבע הכריכה. הספר הנוכחי הגיע אלי בכריכה סגולה, נטול מידע מה צופנים בתוכו המשפטים, שהתחברו לקטעים, ויחדיו לסיפור.
אישית אני אוהבת את הצבע הסגול. יש הטוענים שזו צבע שמיצג רמות רוחניות, פסיכולוגיות, אינטואיציה, שלווה, שקט נפשי ותקווה. אצל הסינים "הסגול" נחשב לצבע שמכיל בו אנרגיות נשיות וזכריות, ולכן הוא נחשב לצבע מאזן. האמטיסט (אבן קריסטל סגולה), משמשת לריפוי והרגעה ומסמלת את הצד הרוחני, יש הטוענים אפילו את העין השלישית.
היות והכריכה נטולת מידע, אזי הסתקרנתי לגבי הסופרת. עד לקריאת הספר הנוכחי לא זכיתי לקרוא ספר מתורגם של ליאן מוריארטי. לי זהו המפגש הראשון שלי עם ספריה. מהרשתות באינטרנט הבינותי, שליאן מוריארטי הינה אוסטרלית שכתבה שישה רומנים, ושהספר הנוכחי מכר מעל 2 מיליון עותקים, ואף מועמד להסרטה. בהחלט עובדות שמבטיחות חווית קריאה מהנה.
הספור פותח את שעריו לעבר הקורא, עם סיפור "פנדורה" מהמיתולוגיה היוונית, שכידוע למרות כל אזהרותיו של בעלה- אפיתמאוס היא כן פתחה את התיבה... ומה קרה אז?
כל הצרות נשפכו מעל גדות התיבה... מגפות, זקנה, אי צדק, כעס, כאבים ומה לא? ומי הציל את המצב? כמובן הבעל אפימתאוס, שמיד סגר את מכסה התיבה, והשאיר בתוכה רק את "התקווה".
משראה שאין תקווה ונותר רק צער ויגון, במחשבה נוספת, החליט אפימתאוס לשחרר את מכסה התיבה, ויחד עם זאת שחרר את "התקווה", כדי להתגבר על כל הצער והאסונות.
מקסים בעיני לפתוח את הספר בסיפור מ"המיתולוגיה היוונית", שמסביר את המקור לביטוי "תיבת פנדורה".
אגב, לסקרנים ואוהבי סיפורי "המיתולוגיה היוונית", בתם של אפימתאוס ופנדורה – פיירה, נישאה לדאוקליון והם אף היו היחידים ששרדו את המבול... אז יש תקווה נכון?
הנובלה מתחילה ביום שני, שימו לב לא נאמר "כי טוב" ביום הזה... באותו יום מוצאת ססיליה בעליית הגג, מעטפה אפורה חתומה בנייר דבק, מכוסה בשכבה דקה של אבק, ומבעד לגרגירי האבק ניתן להבחין בכתב יד מוכר...
מה נכתב על המעטפה המיועדת לססיליה בכתב ידו של בעלה ג'ון פול? "לפתוח אחרי מותי".
מעניין הא? הייתם פותחים את המעטפה הזו?
מכאן מתחילות ההתלבטויות בינה לבין עצמה, ולהתחבטויות הללו הצטרפו גם אותות ושינויים בהתנהגותו של הבעל - ג'ון פול, במיוחד לאחר שססיליה עדכנה אותו על "המעטפה".
אז זהו, בדיוק כאן, זו הנקודה שליאן מוריארטי לוחצת על מתג השאיבה, ושואבת את הקורא לקרביה.
אתם סקרנים לגבי המעטפה נכון? אז שתדעו, שאם ססיליה לא הייתה פותחת את המעטפה...וי...וי...וי...
מי זו ססיליה שדמותה גוזרת לנו את הסרט, לעבר נתיב המוביל ישירות ללב ליבה, של הנובלה הזו?
ססיליה כבת 40 נשואה לג'ון פול + 3 בנות: איזבל הבכורה, אסתר הידענית, ופולי הקטנה. היא אימא במשרה מלאה, יועצת מכירות של כלי טאפרוור במשרה חלקית, ובשפת עמנו "תקתקנית" בקיצור Wonder Woman.
ג'ון פול מתואר כגבר אטרקטיבי, ובניגוד לססיליה המסודרת הוא מפוזר, וידידו הטוב של "מר בלגן". ג'ון פול מאבד מפתחות, שוכח מחשב נייד במונית וכמו שסיסליה מטיבה לתאר עמוד 28: "החפצים שלו פשוט נשרו ממנו". (מזל שאני לא נשואה לו כי אחרת כל היום היינו מתקוטטים ).
לאחר ההכרות של הקורא עם ססיליה "המתוקתקת והמתקתקת", מצטרפים שני "סיפורי משפחה" כשהדמויות הראשיות הן:
טס נשואה לוויל ולשניהם את ליאם בן השש. לאחר התגלית על בעלה ובת דודתה-פליסיטי המאוהבים, טס עוזבת את הבית במלבורן. היא מחליטה לחזור לבית אימה – לוסי שבסידני, ושם היא גם פוגשת דמות מעברה.
רייצ'ל בת שבעים, חיה ונושמת את הזיכרונות על ביתה ג'יני, שנרצחה בהיותה בת 17, בעוד הרוצח מסתובב לו חופשי. רייצ'ל עדיין עובדת כמנהלת בית ספר וג'קוב הנכד, מפיח בה מעט תקווה ואת הטעם הטוב של החיים.
ליאן מוריארטי, מטיבה לקלוע את שלושת הדמויות הראשיות לצמה אחת. בתחילה נראה שאין קשר בין הדמויות ומשפחותיהם, והחיבור ביניהם מתחיל בערך סביב עמוד 80.
לדעתי הבלעדית: עמוד 80 קצת רחוק מהעמוד הראשון, וכדי למנוע נטישה של "הקוראים הפחות סבלנים", אני חושבת, שהיה ניתן להתחיל ב"צימוד" מעט מוקדם יותר, אך שוב זו רק דעתי האישית בלבד.
הקריאה קולחת ומרגשת. הפרקים קצרים כמו שאני אוהבת. יש לא מעט סצנות אוירה של החיים באוסטרליה, חיי היום יום, בתי הספר, הקהילה הקתולית, מנהגי המקום, יש גם ריח של עוגות ופשטידות נאפות, בדיוק מו שאני אוהבת ועוד.
אהבתי את הספר ואת צורת הכתיבה המיוחדת. הסיפור מתחיל ביום שני ומסתיים בים שבת של חג הפסחא. מחולק לימים ולכל יום הוקדשו מספר פרקים. בין פרק לפרק מוזכרת נפילת חומת ברלין והתאריך 6.4.1984 מלווה את הספר ויש לכך סיבה...
נפילת חומת ברלין ב-9.11.1989 סימנה בעולם את נפילתו של המשטר הקומוניסטי בגרמניה המזרחית, ואיחודה מחדש של גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית, הדמוקרטית והקפיטליסטית. האם זו מטאפורה לסיפור שלנו?
אני מרשה לעצמי לצטט קטע מסוף הספר שלדעתי הוא עוצמתי וסוגר מעגל.
עמוד 413: "איש מאתנו אינו יודע מה הם הנתיבים האפשריים שיכולנו לבחור בהם, ושאולי היה עלינו לבחור בהם. אולי זה רק לטובה. יש סודות שאמורים להישאר כאלה לנצח. תשאלו את פנדורה."
כמה נכון... ועל זה אני אוסיף: "מרבה ידע מרבה מכאוב"... מה היה קורה אם לא הייתה נפתחת המעטפה?
ספר מרתק עשוי כמרקחת שמורכבת מ: אהבה, בגידה, קנאה, שנאה, מערכות יחסים ועוד.
סוף ... רוצים לדעת? תקראו!
אני רק מוכנה לרמוז לכם במשפטו המפורסם של צ'ארלס דיקנס:
"עובדה נפלאה שיש לחשוב עליה: כל אדם מהווה סוד עמוק ומסתורין לזולתו"
ממליצה בחום.
מובטחת לכם חוויה מהנה ומשובחת. אני אהבתי!
הספר מתוכנן להופיע בחנויות במהלך חודש פברואר 2015. (אני קבלתי אותו כטיוטא לביקורת).
לי יניני

מכירים את הדודה האקסטרה-נחמדה שמנסה למצוא חן בכוח?
אתם אוהבים אותה, כי באמת שהיא נחמדה, אבל... אתם די מנסים להתחמק משיחות איתה, כי היא מאלה שלא מרפים את המבט עד שצוחקים מהבדיחות שלהם.
מכירים את הדודה הזאת שחוש ההומור שלה הוא לא הכי עדכני, ואת זה שהיא לא מפספסת הזדמנות לציין את המובן מאליו?
מכירים את הדודה הזאת שמתחילה לספר סיפור - סיפור מעניין שיש לו פוטנציאל, ויש בתוכו כמה ניצוצות באמת טובים – אבל תוך כדי הנהון אתם לא יכולים להימנע מהמחשבה, "חבל שדוד אפריים הוא לא זה שמספר, הוא היה הופך את הסיפור למטעמים"?

מה אהבתי בספר?
1. את הכתיבה של כמה עלילות שונות.
2. את השילוב שחיבר בסופו של דבר בין העלילות, האירועים והדמויות.
3. את הכתיבה - קולחת וזורמת, בגובה העיניים.

מה לא אהבתי בספר?
1. עלילה מעט הזויה ולא כל כך עומדת במבחן המציאות. בסוף הספר היא כבר ממש מופרכת.
2. הסוד הנורא התגלה הרבה לפני סוף הספר. הטוויסטים וההפתעות בסוף הספר שבאו לחפות על זה, לא הגיוניים.

בשורה התחתונה: בסך הכל, ממליץ.

אם היית מוצאת מעטפה שעליה כתוב בכתב ידו של בעלך, "לפתוח רק במקרה של מותי", האם היית פותחת ?
זה מה שקרה לססיליה פיצפטריק שחייה התנהלו על מי מנוחות, בעל, ילדים, משרה חלקית כסוכנת כלי טאפרוור וכד'..
טס הגיבורה השנייה בספר, פרסומאית מוכשרת שסובלת מחרדה חברתית ונשואה לוויל ולהם בן משותף.
בעלה וויל ובת דודתה פליסיטי מפתיעים אותה בהודעה דרמטית..
הגיבורה השלישית בספר היא רייצ’ל, בת ה-70. רייצ’ל עובדת כמזכירת בית הספר היסודי בסנט אנג’לה.
בתה ג’ני נרצחה לפני כ- 20 שנה והרוצח לא נתפס מעולם...
העלילה מתרחשת באוסטרליה וסיפוריהן של שלושת הנשים ומשפחותיהן מתחברות לקראת סוף הספר.
מעניין ומומלץ.

בעיירת פרברים הנקראת סנט אנג'לה מתחברים שלושה סיפורי חיים של שלוש גיבורות – טס, ססיליה ורייצ'ל. טס היא פרסומאית, נשואה ואם לילד קטן אשר יום אחד נופלת עליה הידיעה שהזוגיות שלי היא לא מה שחשבה עליה. היא לוקחת את הילד שלה ובורחת לסנט אנג'לה לאימה.
רייצ'ל היא אישה בגיל העמידה העובדת במזכירות של בית הספר בסנט אנג'לה ונושאת איתה כאב כבד מנשוא כבר 28 שנים, הכאב של חוסר הוודאות מי רצח את ביתה ג'ני, החשדות שלה גובלות באדם מסויים אחד והיא לא תשקוט עד שתצליח להפילו.
ויש את ססיליה. ססיליה היא אמא פרברית אמריקאית למופת, מטפחת בית, שלוש בנות ובעל כפי שהיה מצופה מנשים אי שם בשנות ה70 (ועדיין מצופה בחלק מהקהילות כיום...), סוכנת כלי טאפרוור, נשיאת וועד מונפץ כלשהו ובמילה אחת עקרת בית שמצאה לעצמה עוד כמה משימות על מנת לזכות בתהילה של נשות העיירה. ביום שני של השבוע לפני חג הפסחא ססיליה מוצאת מכתב בעליית הגג מבעלה שממוען אליה, אך רשום עליו 'לפתוח רק במקרה מותי'. מהרגע הזה אנו נשאבים לתוך מערבולת של שקרים, סודות קטנים וגדולים, ערבוב של רגשות שונים ושזירת הסיפורים של שלוש הגיבורות זו בזו.

הספר נפתח בסיפורה של פנדורה ובעצם נותן לנו מושג על הביטוי 'תיבת פנדורה', שהרי ברגע שפנדורה פתחה את התיבה באותו הרגע נשפכו ממנה כל הרעות, התחלואים והנורא בעולם. כך קרה גם עם ססיליה. שם הספר 'סודו של הבעל' מצייר לנו רמז למה שססיליה מוצאת במכתב שאותו בסופו של דבר היא פותחת. עצם פתיחת המכתב מקביל לפתיחת תיבת פנדורה.

בדרך מאד מרשימה, מעניינת, אנושית ומרגשת העלילה מצליחה לשזור חיים בין שלוש הגיבורות ובאיזשהו שלב גם להבין שהסוד הנורא שהיה כתוב במכתב קשור בעקיפין ומישירין לכל אחת מהדמויות וכך בעצם מחבר אותן גם אם הן אינן יודעות זאת בכל זמן נתון. גם סוף הספר נחתם במשפט מאד יפה שמסכם את הספר, את חיי השלושה עם משפחותיהם ובעצם משליך על חיי כל אחד מאיתנו: "איש מאיתנו לא יודע מה הם הנתיבים האפשריים שיכולנו לבחור בהם, ושאולי היה עלינו לבחור בהם. אולי זה רק לטובה. יש סודות שאמורים להישאר כאלה לנצח. תשאלו את פנדורה".

הספר הזה מכניס אותנו לעולם של סודות הן גדולים והן קטנים ומעמיד אותנו במצב של הדמויות וגורם לנו לחשוב מה אנו היינו עושים בכל סיטואציה וסיטואציה? כיצד אנו היינו נוהגים? האם אנחנו מוסריים יותר? מבליגים יותר? וכו'. הספר הזה גרם לי לחשוב עליו הרבה גם אחרי שסיימתי לקרוא אותו ואני בהחלט מגדירה אותו כספר מעולה ומומלץ מאד – לא מדובר באיזה ז'אנר ספציפי, זה לא מתח, זו לא דרמה וזה לא רומן, זו ערבוביה מעולה של הכל ביחד וזה מה שעושה את הספר למיוחד כל כך.