מאתמול מכינים החזאים את המדינה לסערה. אשליה. פה אין סערות של ממש. לכל היותר יומיים־שלושה רצופים של גשם לפני שהשמש יוצאת והכול, גם בינואר ובפברואר, נשטף באור חד של אביב. האור הבוהק והחום מבטלים את המסתורין. הספרות בשעון היד המונח על השידה זהרו באור ירקרק. שתיים לפנות בוקר. כבר שבוע שהוא לא ישן טוב. נרדם למשך שעות מעטות ובשאר הזמן הוא סהרורי. הלילה היה אפל, ללא ירח, רוחות נשבו וגשם התחיל לרדת. הוא שמע את הטיפות הכבדות פוגעות בגגון העץ המחפה על המרפסת הצרה מחוץ לחדר השינה בקומה השנייה. העצים הנטועים במדשאות שהשתרעו סביב הבית השמיעו רחשים. כשהיה ילד ורוחו היתה נכאה, נהג לשוטט במשעולי היערות שסבבו את הקיבוץ. בחורף, כשירד גשם והאדמה הרטובה הפכה בוצית והתכסתה מחטי אורן חלקלקות, צמחו למרגלות העצים פטריות יער טובות למאכל ורקפות פרחו בין הסלעים. גזעי העצים בקליפותיהם החומות־אפורות הזכירו לו את זרועותיהם המגוידות של אנשי העמל הזקנים והשריריים בקיבוץ. מאז עזב את הקיבוץ חזר לבקר בו, אבל יערות ילדותו הפכו לחורשות דלילות ואיבדו את עומקם והוא לא חש רצון להתבודד שם. מחוץ לשמיכות היה הבית קר, והוא לבש את הסווטשרט שהיה מונח על הכיסא וירד לקומה התחתונה. מעבר לחלונות הצרפתיים הבריק ברק, ולרגע הוארו העצים לפני שעלטה השתלטה שוב על הגן. הוא לא הדליק את התאורה המרכזית בחדר האורחים, אלא לחץ על מתג מנורת השולחן. אחר כך הדליק את הקמין וחיכה עד שהתפרצות הלהבות תדעך והן תהפוכנה לאש כחולה, מרצדת. בצד אחד של החדר היה סלון אורחים — שטיחים, ספה, שתי כורסאות, שולחן למרגלות ספרייה שהשתרעה על כל הקיר, ובצדו האחר שולחן כתיבה מכוסה בערמות של חוברות, ספרים וניירות. על חלק גדול מהחוברות המבהיקות היה כתוב בשפות שונות: "יואב סער — פסנתרן". הצד השני של החדר היה חף מקישוטים ומרהיטים למעט פסנתר כנף קונצרטי מתוצרת "סטיינווי". אורחים היו מחליקים יד על העץ המלוטש, באצבע יחידה מקישים על אחד הקלידים, משתאים לשמע הצליל. הוא אהבוֹ אהבת נפש שלעתים דימה אותה לאהבה לאישה, אבל האמת היא שלא זכר את עצמו מעולם מרגיש טבעי ונוח עם אישה כפי שהרגיש עם הפסנתר.
עוד ברק מחוץ לחלון. יואב התיישב על ההדום, פתח את המכסה וניגן את "פנטזיה אימפרומפטי" של שופן. בשעה שניגן שכח את הקריירה המקרטעת, את המכתב מהתזמורת בלונדון המודיע לו שקונצרטים שכמעט נסגרו באנגליה ובאירלנד בוטלו בשל "קשיים טכניים". למרות שידע כי אין קשר בין הביטולים לאיכות נגינתו אלא לסירובו לגנות בפומבי את הפעולות האחרונות של ממשלת ישראל, עדיין נפגע מהדחייה. חברים מוזיקאים מלונדון סיפרו לו כי במקומו נשלחו הזמנות לשני פסנתרנים צעירים, אחד מסין והשני מקוריאה. הוא בן שלושים ושלוש, חלון ההזדמנויות שבעדו יוכל להיכנס ולתפוס מקום במועדון המצומצם של הווירטואוזים האלמותיים הולך ונסגר. אם לא יספיק לעבור דרכו, יהפוך לעוד פסנתרן מוכשר, המתפרנס מהוראה ומנגינה בפורומים מקומיים. לא יעבור זמן רב עד שהלהט שלו יהפוך לאוד עשן. הצלילים דעכו. הוא הלך לספה ונשכב עליה. הוא רצה תהילה. רצה לכבוש את קרנגי הול בניו יורק, את וינה וזלצבורג, את ברלין, את בייג'ין ואת טוקיו. הוא רצה שכל אחד ידע מי הוא יואב סער, כמו שיודעים מי הוא ארתור רובינשטיין ומי הוא ולדימיר הורוביץ, מי היו גודובסקי ופדרבסקי. על ההופעות הראשונות של שופן בווינה כתב המבקר המוזיקלי של ה"אלגמיינה מוזיקאלישה צייטונג": "עדנת נגינתו הנפלאה, יכולתו הטכנית שאין לבטאה במילים, גווניו ובני גווניו הנושאים חותם גאוניות — כולם מגלים בווירטואוז מחונן ומבורך זה את האמן הדורך לפתע פתאום בשמי המוזיקה ככוכב שביט חדש וזוהר". גם הוא, יואב, רצה לנסוק לגבהים.
בתשע בבוקר צילצל הטלפון. הוא ניסה לנער מעליו את קורי השינה. הבין שנרדם בסלון. מיד זיהה את הקול. במשך שנים למדו הוא ואורלי נאור פסנתר אצל אותה מורה מיתולוגית בתל אביב, ואף הופיעו יחד מדי פעם ברסיטלים. היא היתה מהפסנתרנים המוערכים והמובילים בארץ, ולאחר שנות קריירה עמוסות בישראל ומחוצה לה התפנתה לבנות משפחה.
"היי, יואבי, מה נשמע?" "הכול טוב." "שמעתי שאתה יוצא לסיבוב בארצות הברית בסתיו הבא." "איך את יודעת?" "השמועות מתפשטות מהר." "זה עוד לא סגור." "אני בטוחה שזה ייסגר. אתה יודע שאני מעריצה גדולה שלך." "אה, זאת את. הרשי לי ללחוץ את ידך." הבדיחה היתה שחוקה אבל היא צחקה. "מה קרה? אין לך מצב רוח?" "לא משהו. ביטלו את הקונצרטים שלי בלונדון. כנראה לא כולם חולקים איתך את ההתפעלות ממני, וגם הפוליטיקה משחקת. החוזה עם 'נקסוס' תקוע. הם כל הזמן דוחים את ההקלטות בתירוצים שונים. הנריק מכין להם מכתב המבטל את ההתקשרות בינינו." "זמנך יגיע, יואבי. אין לי שום ספק." "מה שלומך? והתינוק? לא ראיתי אותו מאז הברית." "אני מאושרת. ילדים זה טעם החיים." "אני בטוח," הסכים מתוך נימוס. "לא בשביל זה התקשרתי," חזרה אורלי לדבר בנימה עניינית. "רציתי לוודא שאתה זוכר את המפגש שלנו בסוף החודש." "זה רשום לי ביומן."
היא התקשרה אליו בדיוק לפני שנה. "אתה מכיר את סדרת הקונצרטים שאני מעבירה?"
"סיפרת לי עליה באופן כללי." "יש לי הרשמה סגורה עד סוף השנה. שלוש מאות מנויים. אני מתכוונת לרוץ איתה גם בשנה הבאה. קוראים לסדרה: 'הרומנטיקנים של המאה התשע־עשרה'. היא מתקיימת באולם הקונצרטים החדש ברעננה, בימי רביעי בבוקר, פעם בחודש." "נשמע מעניין." "אני רוצה להזמין אותך לאחד המפגשים של השנה הבאה. אני משוכנעת שתיהנה." היא נתנה לו את התאריכים, והוא בדק את לוח הזמנים שלו. "במפגש של דצמבר אני בקופנהגן, ובמפגש של ינואר אני עם הפילהרמונית של ורשה בפולין. התאריך בפברואר מתאים לי." "התוכנית היא שוברט, סונטת ארפג'יונה; הבלדה הראשונה של שופן לפסנתר סולו; ולסיום ברהמס, הסונטה הראשונה לצ'לו במי מינור. בערך אותה תוכנית שאתה מנגן עם שמשון." שמשון עבדי היה צ'לן שהופיע עם יואב בתוכניות מוזיקליות, ובשנתיים האחרונות הם ניגנו יחד שוברט בפסטיבל כפר בלום. "מעולה." הוא הבין כמה חשוב לה שיגיע. יש בה צורך להתגאות בפניו, ושלוש מאות אנשים בסדרה מוזיקלית זה הישג לא מבוטל.
עכשיו היא נפרדה ממנו, "להתראות במפגש. מחכה לך."
הוא ניגש אל המקרר, הוציא שתי פרוסות לחם מהמקפיא והניח אותן בטוסטר, אחר כך לחץ על מתג הקומקום החשמלי וחיכה שהמים ירתחו.
בערב הוא הופיע בהיכל התרבות. האולם חשוך, הצופים בלתי נראים, זרקור אור כלא אותו ואת הפסנתר על הבמה. בתוכנית היו ארבע סונטות של בטהובן — "פסטורלית", "אפסיונטה", "ולדשטיין" ו"סערה". היא אהבה את באך, את שוברט, שופן, שומאן וברהמס, אבל במיוחד את בטהובן. שנים רבות חלפו וכיום היא בת חמישים ואחת, אך עלומיה חקוקים בו. תווי פניה הנורדיים, עיניה שצבען כחול עמוק, שערה הבהיר הקלוע כמעט תמיד בשתי צמות, גופה הדק השזוף במכנסיים קצרים, ידיה שאצבעותיהן ארוכות וחזקות. כשחשב על אמו, ראה אותה תמיד בת עשרים וארבע, כפי שנראתה כשעזבה אותו. הוא היה אז בן שש.
המזוודה כבר ניצבה במגרש החניה, אביו הסתגר בחדר. היא חיכתה לחיים סער, סבו של יואב וחמיה, שיבוא עם האוטו להסיע אותה לנמל התעופה.
"למה את צריכה ללכת, אמא?" שאל אותה בנורווגית, השפה שבה הקפידה לדבר איתו מיום שנולד למורת רוחם של רבים מחברי הקיבוץ, שראו בכך מעשה לא קולקטיבי. "אני נוסעת הביתה, יואבי, למשפחה שלי." "אני לא המשפחה שלך?" "כן. אתה הבן שלי." "אז קחי אותי. אני לא אפריע לך שם." "אני לא יכולה. דיברנו על זה המון. אני אכתוב לך הרבה מכתבים ואבוא לבקר בכל קיץ, ואתה תבוא אלי. אני תמיד אהיה אמא שלך." "למה אני לא יכול לבוא איתך?" "כי אתה גם הבן של אבא והוא רוצה שתישאר איתו. עדיף לך לגדול כאן, בקיבוץ." "למה את לא יכולה להישאר?" "אני לא מתאימה לכאן. קשה לי פה. הסברתי לך." "אני רוצה לנסוע איתך," התעקש. היא ליטפה את פניו. "אי אפשר." "הכנתי לך מתנה." "מה?" "בואי." הוא משך אותה בידה בכל כוחו הילדותי, והיא נגררה אחריו אל מועדון התרבות מעברה השני של מדשאת חדר האוכל, שחלונותיו הגדולים פונים אל חורשת אורנים. היו שם ארבע חברות מבוגרות שצפו בטלוויזיה. בלי להתייחס אליהן ניגש אל הפסנתר וניגן, באופן מושלם, כך דיווחו הוותיקות בהתרגשות, את סונטת "אור ירח" של בטהובן. "כמה נשמה," התלהבה צביה, "חלום. הוא כמו ארתור רובינשטיין קטן." "איזו מוזיקה," נאנחה ברכה, "כזה יופי לא שמעתי בחיי!" אסטרי עמדה ללא תזוזה כשניגן והביטה תחילה בידיו הקטנות על הקלידים, אחר כך נעצה את מבטה באורנים בחוץ. כבר באותו שבוע החליט הקיבוץ למנות לו מורה פרטי לנגינה, ואם חינוכו המוזיקלי יחייב זאת, לממן לו נסיעות לתל אביב ומגורים כדי שילמד אצל מורה בעל שם. "המשאבים שלנו יעמדו לרשותו," הודיע הוועד חגיגית לאבנר סער. "יואבי שלנו יקבל כל מה שנחוץ כדי להיות פסנתרן גדול. לא נחסוך דבר כדי לטפח אותו." היא עזבה ולא עמדה בהבטחתה. בקיץ הראשון אמנם חזרה, וגם בקיץ השני והשלישי, אבל בקיץ הרביעי היא הודיעה להם שהתחתנה, והביקורים החד־שנתיים הסתיימו וגם זרם המכתבים הפך דליל יותר ויותר.
הקהל בהיכל התרבות צעק "בראוו", אך הוא לא שמע אותו.
למיטב זיכרונו, הסיפור על סונטת "אור ירח" שנוגנה ביום עזיבת אמו היה מיתוס שלא היה ולא נברא. את הסונטה הזאת הוא ניגן בהדרכתה של אסטרי פעמים רבות והם עבדו עליה יחד. ביום שהיא עזבה לא התחוללה דרמה. הוא ליווה אותה למגרש החניה שבו חיכו יחד לחיים. הוא זוכר שניסה לשכנע את אביו לבוא איתם וכי הוא סירב. אמר שכבר נפרד. היא כרעה ברך לפניו, חיבקה אותו חזק, אמרה לו שהיא אוהבת אותו והבטיחה לכתוב בכל כמה ימים. זה הכול. סבא שלו הגיע עם האוטו והיא נכנסה והתיישבה. כשהתחילו לנסוע, היא הרימה את ידה לשלום והוא עקב אחרי האוטו במבטו עד שנעלם מעבר לעיקול.
סונטת "אור ירח" היתה יצירה שבטהובן הקדיש לתלמידתו ג'ולייטה בת השבע־עשרה, שיש הטוענים שהיה מאוהב בה. בטהובן קרא לה סונטת "פנטזיה", ובתודעתו של יואב היא נקשרה לנצח בפנטזיה על אמו. ככל שבגר שינה את הפרשנות שנתן לה. הוא הפסיק לנגן אותה באופן רגשני ולירי כפי שנהג כשהיה ילד, אלא כקינה על אהבה נכזבת, כנוסטלגיה שיש בה הרבה עצב. יותר ויותר הבליט את יד שמאל, שייצגה את מוטיב הגורל, והצניע את יד ימין בליווי החוזר ונשנה כמנטרה שאין לה סוף. הוא היפנט את עצמו על ידי המקצב של בטהובן, עד שהתמכר כל כולו למטרונום הפנימי של הלב. ככל שניגן אותה יותר כך נעשה מאופק יותר, הניח לשקיפות המוזיקה להוביל אותו עד שחש אותה ממרקת את נפשו ומותירה אותה טהורה ושלמה.