ביקורת ספרותית על טווס בחדר מדרגות מאת גלית דיסטל אטבריאן
ספר בסדר

---

ספר עליו כתיבת הבקורת קשה לי עד מאד. בוחרת את מילותי בזהירות...כי מצד אחד רוצה לומר את אשר עורר בי הספר,
מצד שני...לא רוצה, כי זה אישי מדי, כואב מדי, ובאותה מידה מקומם.
הספר קשה, מזעזע בתוכנו. לעתים חשתי כי מזדהה לגמרי, לעתים חשתי מחנק, לרגעים דמעות איימו לפרוץ.
הזדהות מצד אחד עם מועקה...רצון לזעוק...אז מה הפלא כי דפוקה אנוכי?
הוא נגע בנימים רגישים, מה שכאב, נתן גושפנקא כי ילדותינו, עברינו מותיר משקעים על חיינו...ואנו נושאים
עמנו את שריטות, פציעות העבר גם באם היום הן רק צלקות ולא פצעים פתוחים.
כמה בעיות היו לי עם הספר: יותר מדי גבורים מתוסבכים ביותר, יותר מדי אומללות, בשביל ספר אחד. אז, נכון שאפשר
לומר שכתוצאה ממה שהיה בבית, כולם נדפקו, כולם נשרטו, תוסבכו וחייהם נהרסו. ועדיין קומם אותי הסיפור.
היכן הבחירה האישית של כל אחד מהגבורים? היכן התובנות המגיעות עם הגיל? היכן הבחירה שניתנת לכל אחד ואחד,
היכן האחריות האישית? הגבורים שטוחים בעיני. כולם עברו חוויה קשה ונתקעו בה. נתקעו בחוויות העבר, נתקעו בחייהם.
הדמויות תקועות, אף אחד מהם לא מתפתח. כאילו אין תקווה...
בסוף הסיפור נראה כי הסופרת בכל זאת ניסתה להעניק הקלה לקורא, תקווה לגבוריו, אך זה נעשה בצורה ילדותית,
לא משכנעת ולא אמינה.
גם דברי התודה של המחברת קוממו...כאילו ניסתה לשכנע עד כמה מושלמים חייה לעומת אותם הגבורים, אותם המציאה,
עליהם כתבה. כמה מושלמים כולם בחייה, לעומת הגבורים הדפוקים שבספר.

» ביקורות נוספות של סבטלנה כהן
» ביקורות נוספות על טווס בחדר מדרגות