יואו, מה לא הייתי עושה כדי לחיות בפנימייה אנגלית.
החיים שם כל כך יפים, נכון?
הדאגות מאוד מאוד כבדות (הו, איזה אסון עוצי, וילקי קשישא ירטוט כולו וינשוף כקטר לכשישמע על כך, הבה נקנה עוגה),
האוכל אוכל (זפת על-קולית של ממש, האין זאת, אטקינסון? אבי נוהג לומר...),
המורים זקנים לאללה (הריהו בערך בשנות השלושים לחייו, ולכן מסתמא נכח בימי האדם הקדמון)
בקיצור, שמח. מאוד שמח.
אין על ג'נינגס. זאת סדרה פשוט מהממת, אם להיות פקאצה במקצת. כמה אפשר למות מצחוק בגילי הקשיש והמכובד, מספר עלילות שכזה?
אני גרועה בלקבל את זה שהגיבורים (שלי! שלי!) מסתבכים בצרות. אני כזאת פחדנית עד שאעדיף שישבו בבית ויאכלו עוגיות ויתנו לרשע להשתלט על העולם. (ראו ערך הארי פוטר - מטומטם אחד, למה לעזאזל אתה לא נשאר בטירה? למה אתה חייב להתגרות במאלפוי ולהסתבך בצרות? ושוב? ושוב? ובכל קריאה אתה חוזר על אותן שטויות שעשית פעם קודמת. הייאוש)
אבל אצל ג'נינגס אני יודעת שבסוף הם יוצאים מהכל, אז לא אכפת לי. למרות ששומו-שמיים, ככה באמת המוח שלי פעל כשהייתי בשלב שלהם? אוי. אוי ואבוי.
אבל זה ספר כיפי. נורא נורא כיפי. מופרע כמו שצריך, ויודע באמת, אבל באמת, איך זה להיות ילד. ולמבוגרים שבחבורה - יש המון הומור נסתר על המורים והילדים וההורים. אני משערת שבתור הורה, תענוג להקריא את הספר. או לקרוא אותו בעצמך. אהמ.
האמת צריכה להיאמר - ייתכן שהוא כזה חמוד בגלל שהספר מגיע מתרבות אחרת ומתקופה אחרת. היושן עוטף הכל בדוק של נוסטלגיה, שאין כמוהו. בסופו של דבר, הסלנג כל כך מצחיק כי הוא של פעם. הדמויות קורעות כי האנשים אנגלים, וילדי פנימייה (יחסית) מנומסים. הכתיבה - טוב, יש לי חולשה לכל מה שכתוב ככה. אנגליה היא אנגליה ורוגבי הוא - ובכן, מי באמת יודע מה זה רוגבי, לכל הרוחות.
אבל טוב, במקרה הזה אין לי אלא להרים ידיים, להנות מזה שעוד יש ספרים ישנים וטובים שאני לא צריכה לכאוב על המציאות שבהם אפילו טיפה, לקרוא ג'נינגס ולמות. מחפירות של ילדי פנימייה יצירתיים, מצחוק, מה זה כבר משנה.
"אם ספר זה יעז לטייל
מרח לו סטירה ושלח אותו אל
ג'.ס.ט. ג'נינגס,
בית הספר לינבורי,
סאסקס,
אנגליה,
אירופה,
חצי-הכדור המזרחי,
הכוכב ארץ,
על יד הלבנה,
במערכת השמש,
על יד עוד חלל"
















![מדיקן [מרגנית]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers93/936655.jpg)