ביקורת ספרותית על אוויר בצורת נערה מאת חדווה ברגמן
ספר מעולה

---

באמצעי כיתה י', זמן קצר לאחר עלייתי ארצה, החלטנו אני וחבריי לבקר בפעם הראשונה בכותל לבדנו וללא ליווי מבוגרים. הסתובבנו בין החומות הגבוהים של העיר העתיקה, שוטטנו בין הרחובות הצרים ברובע היהודי וחיפשנו (שלא במתכוון, כמובן) להכיר את פניה של ישראל הזרה והלא ברורה שבאותה העת הייתה רחוקה מלהפוך לארצנו.

הרחובות היו מלאים באנשים שונים ודי מוזרים לטעמנו החילוני, היה צפוף, כולם מיהרו להגיע לכותל ולהתחיל בתפילה לרגל חג השבועות ובתוך תוכנו חשנו כאלמנטים זרים שנקלעו בטעות למערכת סדורה ומשומנת. כאדם חילוני שלא היה לו כל קשר לדת בכלל וליהדות בפרט, אני זוכרת את עצמי בוחנת בקפידה בנות חרדיות בחצאיות ארוכות שמגיעות עד לרצפה, חולפות על פניי, חלקן שמחות לאור החג המתקרב וחלקן מרוכזות בעצמן ובקושי שמות לב למתרחש סביבן. זוכרת איך עמדתי לראשונה ליד הכותל, קרובה לחומה הענקית מלאה בפתקים קטנים מגולגלים היטב – עד אפס מקום – ולצדי אותן בנות שוקעות בתפילותיהן ומידי פעם דמעות זולגות מתוך עיניהן כאילו ההוא שלמעלה מקשיב לליבן ממש ברגעים אלו.

הסתכלתי עליהן, הסתכלתי ארוכות. רציתי להציץ בהן, להציץ לתוך חייהן, להיכנס לבתיהן, לראשיהן, לדעת על מה חושבות, מה עושות, כיצד עוברים ימיהן. האם באמת כל כך שונות ממני – החל מהלבוש הצנוע ועד לחלומות שפוקדים אותן בלילה? האם אכן אין ביננו שום דבר במשותף?..

במהלך כמעט 13 שנה שביליתי בישראל הכרתי לא מעט אנשים – מזרמים שונים, ממוצא שונה, מרקע אחר וכדומה אולם הצצה אמיתית לתוך בית חרדי התאפשרה רק היום, לאחר רכישת ספרה של חדווה ברגמן דרכו הכרתי בחורה צנועה ושקטה, אחת מאלו שנצמדות לכותל במהלך תפילת ערבית תוך שכתפיהן רועדות מרוב ההתרגשות שיוצר עבורן המפגש האינטימי עם קדוש ברוך הוא.

ובכך – במרכז העלילה בחורה חרדית בת 24 שלמרות הצעות שידוך רבות, עדין נשארה רווקה. רווקה אחרונה מהכיתה שלה בסמינר. אחת, שבחברה החרדית מקובל או לרחם עליה או להביע תמיהה לגביה, כזו שכולם דואגים לשלומה ולא מפסיקים לאחל בכל הזדמנות שנוצרת, למצוא כבר את הזיווג הנכון. ולא, אין לה "פגם" כלשהו שמונע מחתנים פוטנציאלים להתארס עמה אך הגברים עימם נפגשת מעת לעת (דרך השידוך, כמובן) והיא עצמה מרגישים כל פעם מחדש ש"זה לא זה". דומה כי גם המשפחה מתחילה להתייאש ממנה והקשר עם אחותה הנשואה שהפכה זה כבר לאימא, נחלש משמעותית עם השנים. אז מה בדיוק השתבש בדרך? לא ברור…

הסיפור שמסופר מגוף ראשון, מלווה את חדווה במשך שנה שלמה מחייה כאשר בפני הקוראים הזדמנות כמעט חד פעמית להכיר כל פינה בליבה. חדווה היא בחורה חושבת, מתעניינת ואף מוכשרת במקצועה. המנהלים, אשר תחת פיקוחם עובדת בחברת היי-טק בירושלים, מעריכים אותה מאוד למרות שהיא עצמה לא תמיד מודעת לכך. העולם החרדי מכתיב סט כללים והתנהגויות ברורים לאישה שעובדת במקום בו מועסקים גם חילונים וחדווה, לא רק שמיישמת את כולם בקפידה, אלא גם דואגת להתעדכן במדריכים שונים שמתפרסמים מעת לעת בנושא.

בעיניי, ספרה של ברגמן הוא בהחלט יצירה מיוחדת דווקא בשל העובדה כי אין בו כל רמז למרד. חדווה לא מחפשת את דרכה החוצה. היא לא מחלקת ציונים, לא מבקרת ולא נלחמת למען גרסה נוספת של צדק כלשהו. היא אדם מאמין בעל קשר ייחודי וחזק עם קדוש ברוך הוא אותו לעיתים היא מכנה (בזהירות מרבית) כ"ידידה היחיד והאמתי". כמו רוב רובינו, היא פשוט נמצאת שם בתוך עולמה – מחד, שקועה ביומיום האפור שלה ומנגד, מלאה בתקוותיה הצנועות שכלל לא נועדו לשנות את העולם אלא בסך הכל לשפר את מצבה בתוכו.

לכן המפגש עם חדווה הוא מרגש כל כך. הרי מרוב שהתרגלנו לרדוף אחרי "שונה", "לוחם", "בולט" ו"מורד", נדמה לפעמים, כי נאבדה לנו בדרך יכולת הקשבה בסיסית, כאילו בהיעדר "דרמה בפריים טיים" – אין כלל צורך בצפייה וכדאי להעביר את הערוץ. הכתיבה הנאיבית והעדינה (ואף אינפנטילית במקומות מסוימים) של ברגמן מחוללת בתוכה מהפכה גדולה שכן היא מציבה את סיפורו של "האדם מן השורה" בפני קהל הקוראים וגורמת לכולנו להיזכר בקולו השקט שבקושי נשמע לאחרונה.

וכן – הצצה לחיי בחורה צעירה בעולם החרדי בהחלט יכולה לצמרר אישה חילונית כמוני. כך, אמנם בסמינר מעודדים לכאורה נשים חרדיות לרכוש מקצוע, אך באותה המידה מלמדים אותן כי גם בהנחה וישמרו את מלוא המצוות בקפדנות יתרה ויחיו "חיים כשרים" וטהורים ביותר – עם כל זה – אין להן ולו סיכוי קלוש לזכות בהערכה מאלוקים לה זוכים גברים רק בשל היותם "בני תורה". "החיים הכשרים" גם הם מוגדרים היטב. מעבר לקיום מצוות וקריאת תפילות "מכוונת" ולא סתמית, יש להימנע ממפגש עם ספרים שמערבים בנים ובנות או כוללים מסר שיכול להתפרש כנוצרי; יש להיזהר מ"איחוד" עם גבר זר; יש להתחמק משיחת חולין עם נהג מונית – ורשימה ארוכה זו רק גדלה עם השנים.

עם זאת, התרשמותי היא שסיפורה של חדווה לא נועד דווקא בכדי לפרוס בפנינו את הצדדים האפלים של יהדות אלא על מנת להצביע על המכנה המשותף שקיים בין כלל האנשים ללא קשר לרקע ממנו הגיעו. אכן, חדווה היא בחורה חרדית וחלומה הנחשק הוא להפוך לרעייתו הנאמנה של בן תורה חכם ומצליח (בין היתר, בכדי בזכות נישואיה להבטיח לעצמה מקום גבוה יותר בעולם הבא ששייך לגברים לומדים בלבד), אך האם סיפורה הוא בהכרח כל כך שונה מזה של כל בחורה אחרת? אני כלל לא בטוחה. הרי בדרכי פגשתי לא מעט נשים מרקע שונה בתכלית מזה של חדווה, אשר חשו בדידות בדיוק כמוה ולמרות ניסיונן הבלתי נפסק, לא הצליחו להשיג את המטרה הנחשקת וכפועל יוצא מכך, הפכו בעצמן ל"אוויר בצורת נערה". כך, לאפלה שלעיתים מופיעה בחיינו ומשתרעת מעלינו אין באמת מוצא, אין קשר לדת ואין גם כתובת מיוחדת.

וזוהי בעיניי סיבה נוספת להכיר את סיפורה של חדווה כי דווקא בימינו, בתקופה בה הקצנת הבדלים ורדיפה אחרי "אחר" מזמן הפכו לשם דבר, ספרה המרגש מזכיר כי אולי במקום להתנער מהמכנה המשותף שאכן קיים לכולנו, כדאי לפחות לעתים נדירות, לנסות ולהכיר בו.

מזמינה אתכם לקרוא את הביקורת שלי על הספר גם בבלוג - https://evgeniatarbut.wordpress.com/2015/08/18/%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A8-%D7%91%D7%A6%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%A0%D7%A2%D7%A8%D7%94-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%97%D7%93%D7%95%D7%95%D7%94-%D7%91%D7%A8%D7%92%D7%9E%D7%9F/

» ביקורות נוספות של יבגניה
» ביקורות נוספות על אוויר בצורת נערה