ביקורת ספרותית על אוויר בצורת נערה מאת חדווה ברגמן
ספר טוב

---

פעם לקחתי את סבא וסבתא שלי לסרט.
הם היו בערך בני שמונים אז. ההורים שלי ראו את האושפיזין בקולנוע וחשבו שאולי סבא וסבתא שלי יוכלו להינות מזה.
אני עוד לא ראיתי ורציתי, לכן התנדבתי לקחת אותם.
בסוף הסרט הם אמרו תודה ושנהנו, אבל אני בספק אם סבתא שלי באמת נהנתה.
ישבתי לידה, וכל חמש דקות היא הניעה את ראשה ואמרה "אח! אצלנו זה לא כך!"
בדרך חזור היא סיפרה לי שגם אצלם, בבית האבות, מראים סרטים לפעמים. שבוע קודם הקרינו את טיטניק.
והיתה לי הרגשה, שבמהלך הקרנת הטיטניק היא לא אמרה אפילו פעם אחת "אח! אצלנו זה לא כך!" למרות שהחיים שלה שונים מחייהם של גיבורי הטיטניק לא פחות משהם שונים מחייהם של זוג הברסלברים הירושלמים.
דווקא כשאתה דומה - אתה חש צורך להיבדל. להדגיש שזה אולי דומה, אבל בשום פנים ואופן לא אותו הדבר.
סבתא שלי גדלה בבית חרדי ופיתחה אנטי חריף ועמוק לחרדיות (בשורוק), למרות שאם הייתם רואים אותה ברחוב - לא הייתם יודעים לומר בוודאות אם היא דתיה לאומית או חרדית.
בצעירותה, כשהיתה מגיעה לבקר את הוריה, היתה מושכת את המטפחת כמה סנטימטרים קדימה. שלא ידעו שבחיי היומיום היא מגלה כמה שערות מלפנים. ככה היא בידלה את עצמה.

ואת כל זה אני מספרת, כי הצורך הזה לנענע בראש ולהגיד "אח! אצלנו זה לא ככה!" ליווה אותי לאורך הקריאה.
לפני עשר שנים, בערך באותה התקופה בה לקחתי את סבא וסבתא שלי לסרט, הייתי גם אני בת עשרים וארבע, כמו גיבורת הספר.
גם אני סיימתי לימודי מחשבים והתחלתי לעבוד בחברת היי-טק בהר חוצבים, בדיוק כמוה.
גם אני הייתי רווקה.
כאן, בערך מסתיים הדמיון.
כלומר, הוא לא מסתיים, אנחנו מגיעות מתרבות דומה, חוגגות את אותם החגים בדרך די דומה, מתפללות את אותן התפילות, וגם אני יצאתי לדייטים, קרה אפילו שבלובי של בית מלון.
כמו חדווה, רציתי להתחתן.
אבל אף פעם, אף פעם, לא חשבתי שאין כל משמעות לחיי אם זה לא יקרה.

תוכלו להבין מזה, אולי, שחדווה כמהה לזוגיות, נמסה למראה תינוקות קטנים וחולמת על גידול ילדים.
זו תהיה טעות.
חדווה שמשתדלת לחיות את חייה בדייקנות ע"פ האופן שחונכה רוצה בזוגיות משום שתמיכה בבעל לומד תורה תעניק משמעות לחייה.
בגלל זה, חשוב לה להינשא לבחור חכם, רצוי מבריק, שבאמת ילמד תורה. היא לא מאמינה שתהיה מאושרת איתו, מי שלא יהיה. היא לא מבינה גם מה העניין שעושים סביב תינוקות ומה כ"כ חמוד ביצורים הקמוטים ואדומי הפנים האלו, בעצם.
ואם היא נשמעת לכם טיפוס רובוטי וחסר רגש, אתם שוב טועים. היא רגישה, מרבה לבכות, וכל פגיעה שאי פעם הופנתה לעברה, גם אם לא במתכוון, נחרטת בה.
בקיצור, היא טיפוס מורכב, חדווה. ובספר היא פורשת את נפשה, מנתחת אותה, בוחנת את הצללים, את התהיות ואת חוסר הוודאות. מנסה לזהות נקודות ציון בדרך, סיבות, רמזים, מה גרם לה להיות מי שהיא, ומי היא בעצם.
אבל זה אינו מסמך פסיכולוגי. בתהליך הזה, של הנבירה העצמית, של התהיה, רב הנסתר על הנגלה. חדווה לא מתיימרת לפענח את דמותה שלה ולהעניק לקורא שרטוט מדוייק. היא מתארת אירועים, מחשבות, חיבוטים, נקודות שונות שמתנגשות ואפילו סותרות זו את זו. כמו בחיים האמיתיים.
והיא אומללה נורא, חדווה.

אפשר לראות בספר הזה כתב אישום נגד החברה החרדית שאורח חייה גרם לחדווה להיות, בגיל עשרים וארבע, רווקה זקנה, המפשפשת במעשיה ומנסה להבין אלו חטאים נוראים עשתה שככה מגיע לה, שהיותה מבריקה ומוכשרת בקושי מהווה יתרון והיותה אשה ולא גבר - מהווה חסרון נורא.
אבל קריאה כזו תהיה טעות.
קודם כל, כי מי שיקרא את הספר כך ידמה לקורא חרדי הקורא ספר על רווקה תלאביבית מיוסרת ורואה בו כתב אישום נגד "החברה החילונית הפרוצה" והאומללות שהיא גורמת.
הנחות המוצא, האמונות הבסיסיות של החברות שונות זו מזו, והספר הזה אינו מנסה כלל להסביר, לתאר או לנמק אותן, כך שאין טעם להתווכח איתן.
חדווה חיה את חייה על פי ההנחות והאמונות האלו, היא בחרה בהן. אי אפשר לומר שהיא לא מכירה את האלטרנטיבה, היא די חשופה אליה בעבודתה, אבל היא בוחרת בעולם שלה.
אבל בעיקר, כי קל לראות שהגורם המרכזי לאומללותה של חדווה הוא... חדווה. הרגישות, הבדידות, תחושת השוני והתהיות הקיומיות היו מלוות אותה, לא משנה היכן היתה נולדת.

לחובבי המציצנות זה מסמך אותנטי להפליא. זהו לא ספר של מישהו ש"היה שם" ואין לדעת אם הוא מונע מטינה למקום שעזב.
זה לא ספר חרדי מיינסטרימי שנוטה לייפות ולפאר את החברה החרדית.
זה יומן קרוב למציאות. הוא מאיר מקומות אפלים ולא נעימים, וחייה של רווקה חרדית מתבגרת מורכבים מלא מעט כאלה, אבל מי שמצפה לוידויים שערורייתיים על חטאים אפלים ויצרים גועשים שמסתתרים בתוככי החברה החרדית המסתגרת עלול להתאכזב לגלות שהחטאים הכי נוראיים שחדווה נכשלת בהם הם תפילות שלא בכוונה ולשון הרע, שלא נראה לה שהיא מדברת, אבל אומרים שכולם חוטאים בזה אז אולי גם היא.

חדווה ברגמן הוא שם עט של הכותבת והספר ככל הנראה מבוסס על חייה האמיתיים ועל חוויותיה האמיתיות, אבל המחברת מתוחכמת יותר מהגיבורה שלה, שימו לב לפסקה הזו:
"אחרי איזו שיחה... שבה הוא אמר משהו על ביצים, שהוא מחזיק מישהו בביצים. לא ממש הבנתי מה הוא אומר או למה הוא מתנצל, אבל הינהנתי וחייכתי קלות... זה עדיף מכאלה שאומרים דברים לא מתאימים כשאני בחדר".
קל לראות שחדווה ברגמן, המחברת, מבינה יותר מחדווה ברגמן, הגיבורה, ומצליחה לתאר אותה כנאיבית וחסרת הבנה יותר משהיא במציאות.
יש להניח שחדווה ברגמן המחברת מודעת יותר ומבינה יותר מאשר חדווה ברגמן גיבורת הספר.
לשתיהן אני מאחלת בכל לבי סוף טוב והרבה אושר יומיומי, פשוט, שיבוא במנות קטנות, שיהיה אפשר להכיל.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על אוויר בצורת נערה