חיילת צעירה במדים חדשים, תחנת אוטובוס בודדה ומרוחקת, חנות ירקות שכונתית, בית קפה קטן שמסתתר בין בניינים נמוכים, עיניים זעירות של נערה בחצאית ארוכה, חמסין שפרץ בפתאומיות, קבוצת ילדים במגרש עזוב – ישראל פריפריאלית, משונה, חסרת זוהר. ישראל קטנה שהיא בית. לפעמים הבית חמים ונעים, לפעמים מאוס ונוקשה, לפעמים רוצים לעזבו לצמיתות, לפעמים ממהרים לחזור אליו, מתגעגעים לריחות שעולות מתוך סיר עבה שמסמל את השבת המתקרבת.
סביון ליברכט חוזרת אחרי הפסקה ארוכה עם אוסף סיפורים חדש בהם מצליחה לחבר בין ישראליות טהורה לבין סוגיות שאינן כלואות בתוך גבולות המדינה אלא משותפות לכלל האנשים באשר הם. פרופסורית באוניברסיטה, אישה מוכה, ילד יתום, רופאה שחוזרת משהות ארוכה בחו"ל, גבר שובב וכלה תמימה יום לפני חתונתה – קשה להצביע על המכנה המשותף בין הגיבורים השונים אך הוא אכן קיים ומקשר בין כולם באמצעות חוט שקוף שכמעט ולא נראה לעין.
הסיפור שנראה מחד, ישראלי למדיי ומנגד, אינו מקומי בהכרח - הוא בראש ובראשונה יהודי. סיפור יהודי שמשתרע על פני שנים רבות ודורות שלמים, מתמודד עם השואה, עולה לארץ ישראל, משוטט במדבר בין אבק וחול, מגיע לעיירות פיתוח, לחנויות קטנות, אוכלוסיות מגוונות וגם כאשר אינו עוסק ביהדות, נשאר יהודי כאילו מדובר בחותמת שלא ניתן למחקה. זוהי כתיבה של ליברכט – כתיבה עוצמתית, אנושית, סלחנית ויהודית מאוד. כמו חנוכייה שעומדת גאה בחלון הבית גם אם לא באמת עושים בה שימוש ולא מצפים לנסים בימי הדלקת הנרות.
לעתים הסיפורים קשים למדיי. הדמויות לרוב מעוררות רחמים או סלידה. במחשבה השנייה נדמה כי ספרה עוסק ביחסים מורכבים שבין מרכז לשוליים תוך הקצנת פערים שעליהם כבר כמעט ולא ניתן לגשר. ואז – באופן מפתיע ובלתי צפוי מתחת לשכבות רבות של קושי ובין ערמות של עצב - מופיעה פנינה קטנה ונוצצת שמעלה חיוך טיפה נוסטלגי והתקווה אשר נותרה מאחור שבה לה לאור היום.
בעת הקריאה עלו בזיכרוני מספר פרצופים שפגשתי במשך חיי. אנשים שהכרתי פעם ונעלמו עם השנים. המשיכו בדרכם שאינה קשורה עוד לשלי. אותם אנשים הסתתרו בין השורות והביטו בי מתוך העמודים הדקים וגם אני הצצתי שוב לתוך חייהם. אותה חיילת במדים טריים שיושבת בודדה בתחנת אוטובוס מרוחקת, ילד שמשחק לבדו מתחת לבית, איש מבוגר בתור למרפאה, אישה יפה בעלת צחוק מתגלגל שחולפת על פניי במהרה...לחלקם חייכתי פעם ולחלקם האחר אמרתי שלום.
ואז זה קרה. לפני 13 שנים, זמן קצר לאחר עלייתי ארצה, כשלראשונה התיישבתי באוטובוס ירוק של "אגד" שלקח אותי מירושלים לעיר מרוחקת בדרום הארץ - הפכתי בעצמי לחלק מאותו סיפור ישראלי ממושך אשר נשפך מסיפוריה של ליברכט ישר אל תוך הלב.

המכתב האחרון שכתבתי בכתב ידי נשלח לפני כ – 12 שנה להוריי אשר התגוררו באותה התקופה ברוסיה. לא היה לנו טלפון ביתי ולכן נהגתי לכתוב להם מכתבים ארוכים, מלאים בתיאורים מגוונים בהם השתדלתי לכלול את מרבית הפרטים הקשורים לחיי לרבות הקטנים והפחות משמעותיים שביניהם.

רומנה של נטליה גינצבורג "העיר והבית" בהחלט החזיר אותי לתקופה הרחוקה ההיא, בה הייתי מתיישבת במקום מבודד עם דפי ריקים ועט כחולה וממלאה אותם במילים מהירות אשר הפכו לשארים בכניסה לחיי...

הרומן הוא תחלופת מכתבים בין קבוצת ידידים אשר מתחילה מיד עם עזיבתו של ג'וזפה לארצות הברית. הוא משאיר מאחוריו את אהבתו הגדולה וככל הנראה, היחידה – לוקרציה – אישה נשואה ואם לחמישה ילדים עמה ניהל מערכת יחסית רבת שנים אשר הסתיימה גם היא מזה זמן רב. מלבד לוקרציה, באיטליה נותרו גם יתר חבריו ובנו היחיד, תסריטאי מוכשר ומתוסבך שמתגורר ברומא.

פעם ביתה המרווח והמאור של לוקרציה בכפר שימש כמקום מפגש קבוע עבור אותם חברים אך לאחר עזיבתו של ג'וזפה, מתפרקת החבילה והבית הישן והמוכר הופך לסמל נוסטלגיה בזיכרונם של אנשים שפעם היו קרובים.

הם ממשיכים להתכתב אחד עם השני – ג'וזפה, לוקרציה ואחרים, משוחחים על עברם המשותף ומספרים על אירועים שונים שממלאים את חייהם החדשים. אהבות, בגידות, אכזבות, חלומות, תקוות – הכל נשפך אל הנייר, מתפזר בין השורות ונותר אי שם בזיכרון אבוד כחלק מתקופה רחוקה ונשכחת.

באופן פרדוקסלי הצצה לחיי הדמויות אינה יוצרת קרבה מיוחדת עם מי מהם אלא משאירה תחושה עצובה של ביקור במקום שהיה פעם מלא בצחוק מתגלגל אך נזנח על ידי בעליו שעזבו מבלי להביט לאחור.

במשך הקריאה לא הצלחתי לשים דגש על רעיון מיוחד שעומד בבסיסו של הרומן או למצוא נקודת אחיזה מעניינת לדון בה...במחשבה השנייה - אולי זהו מהות חיינו שפשוט מתרופפים מעלינו כאשר המתרחש מסביב – מכשולים וקריסות, מציאות ואבדות, אהבות ונשכחות – הינם בסך הכל אפקטים בימתיים מורכבים במחזה ארוך שלא תמיד מעורר עניין.

עם השנים התפאורה שמסביב מאבדת מקסומה, הכאב נחלש, רגשות חולפים, הווה הופך לעבר... והוא נשאר - אדם שאמנם נפרדנו ממנו מזמן, אך לעולם נזכור אותו "כאילו היה מולנו כעת"...


ביקורות נוספות שלי על ספרים תאטרון ניתן למצוא בלינק הבא - https://evgeniatarbut.wordpress.com/ :)

עושר לא מבטיח אושר. גם יופי לא. גם נישואין עם גבר לוהט וספורטאי מצליח, בן אהוב למשפחה בעלת ממון רב. אמנם הרעיון אינו חדיש והנושא נידון לא פעם, דומה, כי המחזה הקלאסי של טנסי וויליאמס "חתולה על גג פח לוהט" מצליח בהחלט ליתן לו זווית נוספת.

הסיפור הוא פשוט לכאורה. חגיגת יום הולדת אחרון של ביג דדי, אשר חולה במחלה סופנית, אוספת את בני משפחתו תחת קורת גג אחד. בתוכנית הערב זיקוקים ועוגה טעימה אך האווירה בווילה המפוארת רחוקה מלהיות שמחה וחגיגית.

לבנו הבכור והמוצלח, בעל משפחה לתפארת וארבעה ילדים צווחניים, שמעולם לא זכה לאהבת הוריו, אמביציות משלו ביחס לירושת אביו ונדמה, כי רק מצפה למותו על מנת להוציא אל הפועל תוכנית השתלטות שגיבש כבר מזמן. לעומת זאת, בנו האהוב – בריק – מעדיף לבלות את יומיו בחברותו האדיבה של וויסקי משובח, מבלי לגלות עניין לא באשתו היפה ולא במחלה הקשה של אביו. הוא הפך לאלכוהוליסט שאינו מצליח להתגבר על משבר הזהות מולו ניצב.

חברו היקר והיחיד של בריק התאבד ולא נותרו לו כוחות נפשיים להשלים עם האבדה ובעיקר, עם הסוד המשותף אותו חילקו. מגי, אשתו, ממנה חש סלידה גדולה, מנסה להוכיח לעצמה כי לא בכדי מכנים אותה "חתולה" ומחפשת את דרכה לשרוד בסיטואציה הבלתי נסבלת אליה נקלעו נישואיהם. בעוד שבריק זקוק ל"קליק" שמשחרר את מחשבותיו, מגי ממתינה להדגמת חולשה קטנה שתאפשר לה לשוב לזרועותיו. אך "הקליק" לא באמת מגיע. המכונה מקולקלת מידיי.

גם ביג דדי מאוכזב מחייו. הוא לא הספיק לחיות, לנצל, ליהנות והעושר הרב שנצבר במשך שנים לא באמת ממתיק את הגלולה. אשתו מאוסה עליו וכל ניסיונותיה ליצור קרבה מתרסקים זה אחר זה.

אז מהו האושר ואיך ניתן לאתרו? האם הוא מצוי בחברות טהורה שמתנפצת כמו בלון מנופח בעת דקירה קטנטנה? האם הוא נמצא בקרבה משפחתית שנעלמת בתוך שיחות חולין סתמיות וחסרות משמעות? האם הוא מתחבא מתחת להרמות של שקרים ומצגים ריקים מכל תוכן?

וויליאמס נותן תשובה ברורה לשאלות אלו. השלווה האמתית היא ביכולת לקבלת את האחר. אך לא אותו "אחר" דמיוני שמנפנף בידו מעבר לכביש, אלא ההוא שנמצא בכל אחד מאתנו. לעתים "האחר" הנ"ל הוא רחוק מהאידאל אותו התרגלנו להציג, קשה להסתדר עמו וקשה להשלים. הוא "אחר" מידיי ולא רצוי. ובכל זאת – כל עוד לא נצליח להתגבר על המכשול, "הקליק" החלומי לא יגיע.

לראשנה ההצגה עלתה על הבמה בשנת 1955 וזיכה את המחזאי המפורסם בפרמיית פוליצר מפורסמת לא פחות. זהו אחד המחזאים הראשונים שעוסקים בהומוסקסואלית תוך הצגת אדם ככלוא בתוך מוסכמות חברתיות ללא שילוט שמפנה ליציאה.


לסיום אומר כי יצירתו של וויליאמס מוכיחה פעם נוספת כי, לעתים, בכדי ליצור דרמה אמתית, אין צורך במניפולציות שונות, התקהלות גדולה והכרזת מלחמה בפתח, אלא מספיק חדר אחד עם מיטה זוגית וספה בודדה בצד.

עברו כבר מספר ימים מאז שהדף האחרון נהפך, אך התרשמותי בקשר עם יצירת ישי שריד אשר התפרסמה לפני מספר שנים בודדות, טרם התגבשה עד תומה. ולא, לא מדובר בעלילה מורכבת או ברעיון עמוק שעומד מאחורי הרומן אלא בעובדה הפשוטה כי "גן נעמי" לא עורר אצלי רגש כלשהו – בין אם שלילי ובין אם חיובי. פשוטו כמשמעו...
נעמי מנהלת גן ילדים קטן על חוף הים בתל אביב כבר מעל עשרים שנה אך כאשר נודע לה על מותו של הרשי קפלן, יהודי אמריקאי עשיר ובעלים של המגרש היפה עליו ממוקם הגן, מתחילות הצרות ליפול על ראשה אחת אחרי השנייה. כך, לתדהמתה המוחלטת מסתבר כי בניגוד להבטחותיו, הרשי, ככל הנראה, לא הותיר אחריו צוואה שמסדירה את זכויותיה בקשר עם הגן (אשר משמש במקביל גם כבית פרטי עבורה), והמגרש היפה עליו נבנו חייה נמכר לאדריכל מבוסס ומפורסם – רן לנדסמן שחולם, מצידו, לבנות עליו מגדל יוקרתי ורב קומות. נעמי מחליטה להילחם בלנדסמן אך נאלצת להתמודד עם קשיים כלכליים משמעותיים ונדמה כי בעתיד הקרוב צפויה היא לאבד את הגן הקטן שלה ועימו, למעשה, את מפעל חייה.
אך גם בכך לא די, ועם התקדמות העלילה מסתבר כי לנעמי רשימה ארוכה של בעיות נוספות אותן לא מסוגלת לפתור. כך, לגננת מדופלמת אשר הקדישה את חייה לחינוך ילדים, יחסים מורכבים ביותר עם בנה האמן אשר בקושי מסכים להחליף עימה מילה וגם עם אמה המבוגרת שמתגוררת בירושלים הרחוקה בתוך עולם משלה. במקביל, גם קשר רומנטי שמתפתח עם גבר חדש, אביו הגרוש של אחד הילדים בגן ומוסיקאי לשעבר שחולם לכבוש את לבו של הקהל פעם נוספת, לא מתקדם בקצב הרצוי ולרוב נאלצת נעמי להעביר את לילותיה לבדה.
למרות ניסיונותיו העצומים של שריד להציג את נעמי כקורבן נטול אמצעים ויכולת שנדחף לפינה ונדרש להילחם בכוח שמלכתחילה גובר עליו הן בזכות המעמד הגבוה והן בזכות אמצעים כלכליים נכבדים (לנדסמן), נורא קשה להתחבר לדמותה או להזדהות עמה. עד תום הסיפור נותרת נעמי רחוקה ולא מצליחה לעורר רחמים כפי שקיווה, ככל הנראה, הסופר.
הרושם שמתעורר מקריאת הרומן הוא כי שריד מנסה ליצור מעין מלחמת מעמדות עכשווית בדמות אדריכל עשיר ומצליח, בעל אישה יפה ואהובה עליו, שנלחם בכדי ליטול את ביתה של גננת מסכנה אשר בקושי מסתדרת עם בנה היחיד. כך, למרות שבספר עצמו אין כל רמז לכך – נעמי בטוחה כי לנדסמן לא יחסוך בכל אמצעי על מנת להעיף את גן הילדים הקטן שלה מאדמת המגרש כאשר לנגד עיניו אינטרסים צרים בלבד הקשורים בעיקרם להעשרת כיסו שממלא מספיק עמוק.
עם זאת, האשמותיה של נעמי נראות כחסרות בסיס והאדריכל העשיר (בעיני) רחוק מלהיות מפלצת חסרת לב שכל מטרתה לחנוק את "האזרח הקטן". הרי בסך הכל מדובר באיש עסקים חכם ומנוסה שפועל, לתפיסתו לפחות, בכדי להגן על רכושו. יתר על כן - למרות הסיטואציה הבעייתית אשר נוצרה בעקבות התנגדותה של נעמי לפינוי, ביחסיו של לנדסמן אל הגננת קיים אפילו אלמנט של חיבה מסוימת והוא מציע לה מספר פעמים פשרות שהיו יכולות לחסוך עבורה לא מעט שקלים.
כך, דומה כי הכעס הרב כלפי לנדסמן הוא לא בהכרח פועל יוצא של מעשיו (שהינם בגדר הסביר והחוקי בנסיבות העניין) אלא מקורו בהיותו של האדריכל אדם עשיר ובעל אמצעים פיננסיים לא מבוטלים. אכן, לנדסמן מעוניין לבנות מגדל גבוה ויוקרתי על אדמת המגרש אך מדוע מטרתו מלכתחילה נתפסת כנאורה פחות מזו של ניהול גן ילדים? הרי לנדסמן, ככל הנראה (ובספר לא נאמר אחרת), רכש את המגרש בתום לב תוך תשלום תמורה נכבדת, ועל כן נדמה כי לא היה במעשיו כל פסול.
האם הקוראים מתבקשים להזדהות עם נעמי רק בשל העבודה כי היא גננת מסובכת ולא טייקון מוצלח? האם אדם בעל אמצעים נתפס מלכתחילה "כזה שלא בסדר", אחד שאין צורך להגן על זכויותיו? ושוב – ניהול המאבק מול לנדסמן גורר את נעמי לברוך כלכלי עצום אך האם די בעובדה זו על מנת להפוך את קולו של האדריכל לנחות יותר? סבורני כי לשאלה זו תשובות רבות ומגוונות כאשר כל אחת יותר מורכבת ממשניה...
עם זאת ומעבר לבעייתיות הטמונה ברעיון מרכזי של הרומן (בעיני, לפחות), ככל שהייתי מתבקשת לתאר את ספרו של שריד בשורה אחת, הייתי אומרת כי עסקינן ברומן לא מציאותי. זאת, לאו דווקא בשל המאבק הממושך בין נעמי ללנדסמן אלא לנוכח כל מה שמתרחש מסביב.
כך, למשל, הורי הילדים במסיבת גן שגרתית בוחרים להביא מוסיקה בוגרת כאשר אימהות מסטולות רוקדות "בתנועות זנותיות" ליד הדי גיי; הילדים לעתים נראים בוגרים מידיי לגילם ולעתים קולם לא נשמע כלל כאילו אינו קיים; הוריהם מסרבים באגרסיביות ובבוטות לסייע לנעמי בעת שהגננת מגלה להם על הסכסוך עם לנדסמן – והרשימה הינה ארוכה עוד. אך החשוב בין כל הוא היעדר חיבה אמתית שלא נומר אהבה כלפי ילדי הגן. למרות שמדובר בגננת שדוגלת לכאורה בדרכי חינוך מתקדמות, בניסיונו ליצור אווירה של גן ילדים מיוחד נכשל שריד פעם נוספת ותחושת כישלון זו מלווה את הרומן מתחילה ועד סופו.
לסיום אציין כי הספר נכתב בשפה קלילה למדי שמאפשרת לסיימו בתוך מספר שעות ובאותו המידה לשכוח ממנו בחלוף מספר ימים...

מזמינה את כל מי שמעוניין לקרוא את הסקירות והביקורות שלי לספרים והצגות תאטרון בבלוג החדש שלי - https://evgeniatarbut.wordpress.com/

באמצעי כיתה י', זמן קצר לאחר עלייתי ארצה, החלטנו אני וחבריי לבקר בפעם הראשונה בכותל לבדנו וללא ליווי מבוגרים. הסתובבנו בין החומות הגבוהים של העיר העתיקה, שוטטנו בין הרחובות הצרים ברובע היהודי וחיפשנו (שלא במתכוון, כמובן) להכיר את פניה של ישראל הזרה והלא ברורה שבאותה העת הייתה רחוקה מלהפוך לארצנו.

הרחובות היו מלאים באנשים שונים ודי מוזרים לטעמנו החילוני, היה צפוף, כולם מיהרו להגיע לכותל ולהתחיל בתפילה לרגל חג השבועות ובתוך תוכנו חשנו כאלמנטים זרים שנקלעו בטעות למערכת סדורה ומשומנת. כאדם חילוני שלא היה לו כל קשר לדת בכלל וליהדות בפרט, אני זוכרת את עצמי בוחנת בקפידה בנות חרדיות בחצאיות ארוכות שמגיעות עד לרצפה, חולפות על פניי, חלקן שמחות לאור החג המתקרב וחלקן מרוכזות בעצמן ובקושי שמות לב למתרחש סביבן. זוכרת איך עמדתי לראשונה ליד הכותל, קרובה לחומה הענקית מלאה בפתקים קטנים מגולגלים היטב – עד אפס מקום – ולצדי אותן בנות שוקעות בתפילותיהן ומידי פעם דמעות זולגות מתוך עיניהן כאילו ההוא שלמעלה מקשיב לליבן ממש ברגעים אלו.

הסתכלתי עליהן, הסתכלתי ארוכות. רציתי להציץ בהן, להציץ לתוך חייהן, להיכנס לבתיהן, לראשיהן, לדעת על מה חושבות, מה עושות, כיצד עוברים ימיהן. האם באמת כל כך שונות ממני – החל מהלבוש הצנוע ועד לחלומות שפוקדים אותן בלילה? האם אכן אין ביננו שום דבר במשותף?..

במהלך כמעט 13 שנה שביליתי בישראל הכרתי לא מעט אנשים – מזרמים שונים, ממוצא שונה, מרקע אחר וכדומה אולם הצצה אמיתית לתוך בית חרדי התאפשרה רק היום, לאחר רכישת ספרה של חדווה ברגמן דרכו הכרתי בחורה צנועה ושקטה, אחת מאלו שנצמדות לכותל במהלך תפילת ערבית תוך שכתפיהן רועדות מרוב ההתרגשות שיוצר עבורן המפגש האינטימי עם קדוש ברוך הוא.

ובכך – במרכז העלילה בחורה חרדית בת 24 שלמרות הצעות שידוך רבות, עדין נשארה רווקה. רווקה אחרונה מהכיתה שלה בסמינר. אחת, שבחברה החרדית מקובל או לרחם עליה או להביע תמיהה לגביה, כזו שכולם דואגים לשלומה ולא מפסיקים לאחל בכל הזדמנות שנוצרת, למצוא כבר את הזיווג הנכון. ולא, אין לה "פגם" כלשהו שמונע מחתנים פוטנציאלים להתארס עמה אך הגברים עימם נפגשת מעת לעת (דרך השידוך, כמובן) והיא עצמה מרגישים כל פעם מחדש ש"זה לא זה". דומה כי גם המשפחה מתחילה להתייאש ממנה והקשר עם אחותה הנשואה שהפכה זה כבר לאימא, נחלש משמעותית עם השנים. אז מה בדיוק השתבש בדרך? לא ברור…

הסיפור שמסופר מגוף ראשון, מלווה את חדווה במשך שנה שלמה מחייה כאשר בפני הקוראים הזדמנות כמעט חד פעמית להכיר כל פינה בליבה. חדווה היא בחורה חושבת, מתעניינת ואף מוכשרת במקצועה. המנהלים, אשר תחת פיקוחם עובדת בחברת היי-טק בירושלים, מעריכים אותה מאוד למרות שהיא עצמה לא תמיד מודעת לכך. העולם החרדי מכתיב סט כללים והתנהגויות ברורים לאישה שעובדת במקום בו מועסקים גם חילונים וחדווה, לא רק שמיישמת את כולם בקפידה, אלא גם דואגת להתעדכן במדריכים שונים שמתפרסמים מעת לעת בנושא.

בעיניי, ספרה של ברגמן הוא בהחלט יצירה מיוחדת דווקא בשל העובדה כי אין בו כל רמז למרד. חדווה לא מחפשת את דרכה החוצה. היא לא מחלקת ציונים, לא מבקרת ולא נלחמת למען גרסה נוספת של צדק כלשהו. היא אדם מאמין בעל קשר ייחודי וחזק עם קדוש ברוך הוא אותו לעיתים היא מכנה (בזהירות מרבית) כ"ידידה היחיד והאמתי". כמו רוב רובינו, היא פשוט נמצאת שם בתוך עולמה – מחד, שקועה ביומיום האפור שלה ומנגד, מלאה בתקוותיה הצנועות שכלל לא נועדו לשנות את העולם אלא בסך הכל לשפר את מצבה בתוכו.

לכן המפגש עם חדווה הוא מרגש כל כך. הרי מרוב שהתרגלנו לרדוף אחרי "שונה", "לוחם", "בולט" ו"מורד", נדמה לפעמים, כי נאבדה לנו בדרך יכולת הקשבה בסיסית, כאילו בהיעדר "דרמה בפריים טיים" – אין כלל צורך בצפייה וכדאי להעביר את הערוץ. הכתיבה הנאיבית והעדינה (ואף אינפנטילית במקומות מסוימים) של ברגמן מחוללת בתוכה מהפכה גדולה שכן היא מציבה את סיפורו של "האדם מן השורה" בפני קהל הקוראים וגורמת לכולנו להיזכר בקולו השקט שבקושי נשמע לאחרונה.

וכן – הצצה לחיי בחורה צעירה בעולם החרדי בהחלט יכולה לצמרר אישה חילונית כמוני. כך, אמנם בסמינר מעודדים לכאורה נשים חרדיות לרכוש מקצוע, אך באותה המידה מלמדים אותן כי גם בהנחה וישמרו את מלוא המצוות בקפדנות יתרה ויחיו "חיים כשרים" וטהורים ביותר – עם כל זה – אין להן ולו סיכוי קלוש לזכות בהערכה מאלוקים לה זוכים גברים רק בשל היותם "בני תורה". "החיים הכשרים" גם הם מוגדרים היטב. מעבר לקיום מצוות וקריאת תפילות "מכוונת" ולא סתמית, יש להימנע ממפגש עם ספרים שמערבים בנים ובנות או כוללים מסר שיכול להתפרש כנוצרי; יש להיזהר מ"איחוד" עם גבר זר; יש להתחמק משיחת חולין עם נהג מונית – ורשימה ארוכה זו רק גדלה עם השנים.

עם זאת, התרשמותי היא שסיפורה של חדווה לא נועד דווקא בכדי לפרוס בפנינו את הצדדים האפלים של יהדות אלא על מנת להצביע על המכנה המשותף שקיים בין כלל האנשים ללא קשר לרקע ממנו הגיעו. אכן, חדווה היא בחורה חרדית וחלומה הנחשק הוא להפוך לרעייתו הנאמנה של בן תורה חכם ומצליח (בין היתר, בכדי בזכות נישואיה להבטיח לעצמה מקום גבוה יותר בעולם הבא ששייך לגברים לומדים בלבד), אך האם סיפורה הוא בהכרח כל כך שונה מזה של כל בחורה אחרת? אני כלל לא בטוחה. הרי בדרכי פגשתי לא מעט נשים מרקע שונה בתכלית מזה של חדווה, אשר חשו בדידות בדיוק כמוה ולמרות ניסיונן הבלתי נפסק, לא הצליחו להשיג את המטרה הנחשקת וכפועל יוצא מכך, הפכו בעצמן ל"אוויר בצורת נערה". כך, לאפלה שלעיתים מופיעה בחיינו ומשתרעת מעלינו אין באמת מוצא, אין קשר לדת ואין גם כתובת מיוחדת.

וזוהי בעיניי סיבה נוספת להכיר את סיפורה של חדווה כי דווקא בימינו, בתקופה בה הקצנת הבדלים ורדיפה אחרי "אחר" מזמן הפכו לשם דבר, ספרה המרגש מזכיר כי אולי במקום להתנער מהמכנה המשותף שאכן קיים לכולנו, כדאי לפחות לעתים נדירות, לנסות ולהכיר בו.

מזמינה אתכם לקרוא את הביקורת שלי על הספר גם בבלוג - https://evgeniatarbut.wordpress.com/2015/08/18/%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A8-%D7%91%D7%A6%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%A0%D7%A2%D7%A8%D7%94-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%97%D7%93%D7%95%D7%95%D7%94-%D7%91%D7%A8%D7%92%D7%9E%D7%9F/

אמנם ספרו של ג'ונוט דיאס "חייו קצרים ומופלאים של אוסקר וואו" מתחיל כתיאור הרפתקאותיו של ילד לטיני בעל מראה מיוחד שחובב ג'אנר פנטזי ומדע בדיוני "יתר על המידע", אולם תוך מספר עמודים ספורים נחשפים הקוראים למסע מרתק, אינטימי ועמוק אודות מסלול חיים מטלטל של משפחה דומיניקנית ענפה על דורותיה. עם התקדמות העלילה יוצא הסיפור אף מגבולות הצרים של סאגה משפחתית והופך לדרמה עוצמתית (וכלל לא בדיונית) אודות המציאות הקשה לה היה נתון העם הדומיניקני באמצע מאה העשרים תחת שלטונו של דיקטטור אכזרי – טרוחיו.

כך, באמצעותן של הדמויות העסיסיות שאנו פוגשים במהלך הקריאה (הנער השמן והבודד, אחותו המורדת, אמו הקשה כאבן והסבתא הרכה והמסתורית) מציג דיאס את סיפורה הכואב והטראגי של הרפובליקה הדומיניקנית ושל כלל תושביה המתמודדים כל אחד בדרכו שלו, עם המשטר הפוליטי הנוקשה אשר כובל לשונות ו"עוצר נשימה" במובנה הישיר של המילה. החיבור הלא צפוי בין ניסיונותיו של ילד שמן ואומלל לאתר את אהבתו בעולם אכזר כלפי שונים לבין ההיסטוריה של עם שלם שמחפש את דרכו באפלה הופך את הרומן ליצירה שמציבה רף גבוה למידי בפני הספרות המודרנית והופכת את המחבר לאחד הסופרים המשמעותיים והבולטים של זמננו.

ככל שהייתי מתבקשת להגדיר את סגנון הכתיבה המיוחד של דיאס בשתי מילים, הייתי בהחלט אומרת כי מדובר ב"כתיבה בועטת", כתיבה לוחמת שיורה כדור אחר כדור מילה אחר מילה, כזו שכובשת מהשורות הראשונות ולא משאירה שבועיים עד לעמודה האחרון. תוך שימוש במשפטים קצרים ומדויקים להפליא, עורך המחבר דיון מעמיק שנועד, בין היתר, לנסות ולפצח את סוד האהבה ואת משמעותה בחיי הפרט גם (ואולי במיוחד) כאשר אותו הפרט הוא לא אדם שגרתי, בין אם בזכות מראהו או זהותו ובין אם לנוכח תחביביו "המוזרים". ולא. לא מדובר ברומנטיקה מתוקה ולא מציאותית אלא במסע ארוך עם ריבוי מכשולים בדרך כאשר מחד, הסוף הוא צפוי ומנגד, לא ניתן לחזותו ככלל.

אציין עוד כי הספר עוסק במספר נושאים עיקריים כך שקשה להצביע על סוגיה כזו או אחרת כמרכזית או כמנחה ולכן מעבר להיכרות עם תרבותו ומנהגיו של העם הדומיניקני, יאלצו הקוראים להתמודד עם מספר שאלות כבדות משקל ובינן היחס המפליא לשמנים בחברה, תגובת השמנים למצב הקיים, ניסיונם של טיפוסים בעלי אופי מרדני לברוח מהזות עימה נולדו או להשתחרר מכבלים שקושרים אותם למשפחה ולסביבה הימנה יצאו.

ובכך – במרכז הסיפור משפחה שהגרה מסנטו דומינגו לארצות הברית אך אמנם היא מתגוררת בניו ג'רזי מזה זמן רב, דומה כי עד להתאקלמותה המלאה בארץ חדשה – דרך ארוכה היא. יתר על כן, לשורשים הלטיניים השפעה כה עמוקה ומהותית שבני המשפחה מהאסכולה הישנה מאמינים כי נפלו קורבנות לקללה דומיניקנית עתיקה בשם "פוקו" אשר גוזרת על נרדפיה סבל רב ודנה אותם לאהבה כושלת. כל אחד מהדמויות מחפש את דרכו לברוח מהקללה הקטלנית ולהפוך לחופשי – תחילה – ברפובליקה הדומיניקנית הטוטליטרית והמפחידה ולאחר מכן – בארצות הברית אשר הופכת עבורן (אולי) למקלט מגן אך לא לבית חמים.

אחותו של הנער השמן שעברה תקיפה מינית בילדותה (תקיפה שלא מזכירים אותה ולא מדברים עליה מענייני בושה), מצויה במצב של מרד תמידי לו, מחד, יתרונות מובנים – כגון רצונה לפרוץ גבולות חדשים בניסיונה האמיץ לזכות לחיים טובים יותר, ומנגד- חסרונות רבים – המתבטאים בעיקר בחסר נחת שמלווה אותה לכל אורך חייה. אמו החד הורית אשר בהיותה צעירה ונחשקת, חלמה על ריקודים אין סופיים ואהבה סוערת, שוקעת בחיים האפורים של מהגרת לטינית במדינה גדולה וזרה ונאלצת לעבוד במספר עבודות בו זמנית בכדי לכלכל את ילדיה שלא חשים כל חיבור אמיתי אליה. סבתו הדואגת והחמה שנאשרה בסנטו דומינגו, ממלאה תפקיד של הגורם המזהיר ולא מפסיקה להתפלל עבור בני משפחתה האבודים שרק ממשיכים בעקשנותם הדומיניקנית לזמן צרות מכל כיוון אפשרי.

הרומן מחולק לתתי פרקים (לא בהכרח בסדר כרונולוגי) כאשר כל פרק מוקדש לדמות אחרת אשר מוצבת במרכז העלילה תוך שלקוראים ניתנת הזדמנות להכיר את אופיה ואת סיפורה הייחודי לעומק. המבנה הנ"ל מסייע למחבר לשמור על עליית מתח בצורה הדרגתית ולא צפויה כאשר עד לעמודו האחרון של הרומן מתגלים בפנינו סודות חדשים ואנו נבלעים לתוך העולם הלוהט ומהמגוון שיוצר דיאס בכישרונו המבריק.

ולא פחות חשוב מכך – למרות המסע הקשה שמרובה במכשולים אמתיים ומסתוריים כאחד שעוברות הדמויות לאורך העלילה, למרות האפלה שמשתרעת על פני ראשיהן, למרות אכזבות קשות ואבודות כואבות, הרומן הוא לא פחות משיר לתקווה שעוטף את הקורא בהרגשה נעימה של צפייה בקשת צבעונית לאחר החשיכה – הרגשה שמתלווה אך ורק לספרות גדולה

מזמינה אתכם לקורא את הביקורת שלי גם בבלוג שלי -

https://evgeniatarbut.wordpress.com/2015/08/09/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%95-%D7%94%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A4%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%A7%D7%A8-%D7%95%D7%95%D7%90%D7%95-%D7%9E%D7%90/