“את הספר הזה סימנתי באחת הרשימות די מזמן. היה נראה לי מאוד מעניין לקרוא על חייה של נערה חרדית קלאסית, לא מאיזו חסידות איזוטרית, אלא דווקא מהחברה הליטאית, הנורמטיבית, כזו שאמורה להיות מעוּרה יותר בחיים. מסגרת הסיפור מאוד פשוטה. שנה בחייה של נערה חרדית, רווקה מוכשרת וחכמה באמצע שנות העשרים של חייה שעובדת בחברת היי-טק ירושלמית. כל חודש עברי – פרק, מאלול ועד סוף אב של השנה הבאה.

אז ככה, מצד אחד הספר קולח, כתוב בגוף ראשון, מסופר מפיה של הנערה חדווה ברגמן ששמה כשם הסופרת, כלומר הספר אמור להיות סוג של יומן או ווידוי, ולכן אמור להרגיש אותנטי. ואכן במובנים רבים הוא אותנטי. אבל, כשקוראים את הספר בתשומת לב מינימלית זה די בולט שהסופרת הרבה יותר מתוחכמת מהמספרת, וראיתי כעת שגם רויטל ק. התייחסה לכך בסקירה שלה (שלמיטב זכרוני את הספר סימנתי אי-אז בעקבות סקירתה). כלומר, בניגוד לדמות חדווה ברגמן שבסיפור – החכמה אבל הנאיבית עד כאב, המוכשרת בכתיבת קוד אבל בורה ביחסי אנוש בסיסיים, גם של העולם החרדי, ובוודאי של העולם הכללי – חדווה ברגמן הסופרת מבינה בהחלט את הניואנסים שנעלמים מהדמות ומציגה כאן סוג של אירוניה. אירוניה עם הרבה חמלה. ובהנחה שזה סוג של אוטו-ביוגרפיה הרי שיש כאן אמירה, הנה תראו כמה מנותקת הייתי, כמה תמימה, אבל זו לא ממש תמימות קלאסית אלא יותר כמו סוג של תימהון קיומי, הימצאות מרחפת, מקוטעת, כמו בתוך ערפל סמיך שלא מתפוגג. רק אעיר שהתפיסה הדתית של הדמות מוצגת לעיתים בצורה די ילדותית, לפעמים עד כדי מבוכה, אלא שבנקודה הזו אני לא בטוח מה מוצג כאירוניה ומה באמת מייצג את תפיסת העולם של הכותבת.

החיסרון הגדול של הספר הוא שחסרה בו איזו תפנית, פריצת דרך, איזה קתרסיז, או אפילו תנודה ראויה לציון בחיי (האנטי)-גיבורה, לכל כיוון שהוא, לאו דווקא לצד הגאולי, אפשר גם לייאוש המוחלט. יש איזו הרגשה של חזרה די לקונית של המציאות, העבודה בחברת ההיי-טק החילונית, הנסיעות ממנה ואליה, הדייטים הכושלים במבואה אקראית של מלון ירושלמי, והזמן חסר הייחוד מלבד מועדי השנה היהודיים המתחלפים. נכון, ישנם רגעי ייאוש לצד רגעי קורת רוח, אבל הם מעטים ולא משמעותיים. הדמות כל כך מנותקת רגשית, כל כך חלולה ואטומה, שהיא לא מצליחה לתפוס שהדבר שהיא מרגישה כלפי ראש הצוות שלה, נועם הדתי הסרוג הנשוי, או ירון הדתל"ש התל-אביבי שמגיע כסיוע מקצועי (ושכנראה גם הוא מרגיש כלפיה), זה רגש שאפשר להתקדם איתו, לחפש אותו בדייטים האיומים שהיא חווה. היא לא מצליחה לנער את עצמה, לפרוץ את הבועה ולנוע, היא דומה לחיילים במסדר שקיבלו פקודת "במקום דרוך" מנַגָּד משופם ואכזרי שהלך מזמן לדרכו. ואולי זו בדיוק הנקודה שהסופרת רצתה להעביר. הרצון או הצורך להתחתן בציבור החרדי, שהוא בעל אופי מאוד קהילתי, להיות נורמלי, להיות חלק, משתלט עד כדי אבדן הזהות והייחוד.

אבל ייתכן כי בשל כך לא מצאתי את הערך המוסף המגזרי שחיפשתי. נכון, יש הרבה ניואנסים פנים-חרדיים, אבל דווקא הם לא חידשו לי כמעט דבר. דווקא העולם הפנימי הייחודי של נערה חרדית במציאות כל כך לעומתית מבחינתה, ברגעי היציאה מהחממה אל העולם השונה כל כך, שם היה אפשר לומר משהו שיש בו ערך וכובד, דווקא זה נשאר לא מפוענח. כי מרוב שהדמות אקסצנטרית, היא מאבדת את הייחוד המגזרי שלה וגם אם יש בה איזה ייחוד ביזארי, היא בסופו של דבר הולכת ונעשית דמות גנרית שיכולה להתקיים בכל עולם שהוא. מצד שני ביחס לציבור שמייצר בדרך כלל כתיבה מאוד מגוייסת ופלקטית, מדובר בכתיבה די אמיצה ואפילו פורצת דרך, כתיבה שיש בה, כאמור, לא מעט אירוניה על האתוסים החרדיים הקלאסיים והרבה חמלה לדמויות הקטנות שמתהלכות בשולי הדרך. לכן, אני לא מצטער שקראתי, אבל הייתי שמח אם הכותבת לא תסתפק בספר הביכורים הזה ותתיישב לכתוב סיפור בוגר ובשל יותר.”

“מאוד נהניתי את הספר.

אני נולדתי לתוך חיים חילוניים, וכל חיי חייתי כחילונית מוחלטת. אין לי שום רצון לעבור, לשמור מסורת או שבת, ואני לא מאמינה באלוהים, אבל בגלל שבתור ילדה חייתי כעולה חדשה (מרוסיה), לא הכרתי את החיים הדתיים והחרדים בפרט. תמיד הם סיקרנו אותי.

הספר הזה ריתק אותי וסיימתי אותו ביום וחצי.
הספר מגולל סיפורה של בחורה חרדית ״מבוגרת״ בת 24, שלא מוצאת שידוך.

אני לא יודעת להסביר מה בדיוק משך אותי בסיפור הזה דווקא, אבל מצאתי את עצמי מתחברת לדמות הראשית מהמון כיוונים, גם משום שהיא עובדת בתכנות, גם משום שהיא רואה עצמה כבנאדם מרוחק ומעט לא חברתי, גם משום שהיא סופגת ביקורת (בעיקר מהמקום של השידוכים) שהיא ״שקטה מדי״ עבור בחור כזה או אחר, גם בצורה שהיא חווה לפעמים סיטואציות ״מבחוץ״, וגם משום שהיא בעצם רוצה לעשות דברים אחרת עבור עצמה, ומדמיינת את עצמה בתור רעייה, ואמא, ומארחת.

חייבת להגיד שהייתי מאוד מאוכזבת מסוף הספר (לא כותבת יותר כדי לא להרוס לשאר הקוראים), אבל עדיין היה לי מאוד מעניין.”

“פעם לקחתי את סבא וסבתא שלי לסרט.
הם היו בערך בני שמונים אז. ההורים שלי ראו את האושפיזין בקולנוע וחשבו שאולי סבא וסבתא שלי יוכלו להינות מזה.
אני עוד לא ראיתי ורציתי, לכן התנדבתי לקחת אותם.
בסוף הסרט הם אמרו תודה ושנהנו, אבל אני בספק אם סבתא שלי באמת נהנתה.
ישבתי לידה, וכל חמש דקות היא הניעה את ראשה ואמרה "אח! אצלנו זה לא כך!"
בדרך חזור היא סיפרה לי שגם אצלם, בבית האבות, מראים סרטים לפעמים. שבוע קודם הקרינו את טיטניק.
והיתה לי הרגשה, שבמהלך הקרנת הטיטניק היא לא אמרה אפילו פעם אחת "אח! אצלנו זה לא כך!" למרות שהחיים שלה שונים מחייהם של גיבורי הטיטניק לא פחות משהם שונים מחייהם של זוג הברסלברים הירושלמים.
דווקא כשאתה דומה - אתה חש צורך להיבדל. להדגיש שזה אולי דומה, אבל בשום פנים ואופן לא אותו הדבר.
סבתא שלי גדלה בבית חרדי ופיתחה אנטי חריף ועמוק לחרדיות (בשורוק), למרות שאם הייתם רואים אותה ברחוב - לא הייתם יודעים לומר בוודאות אם היא דתיה לאומית או חרדית.
בצעירותה, כשהיתה מגיעה לבקר את הוריה, היתה מושכת את המטפחת כמה סנטימטרים קדימה. שלא ידעו שבחיי היומיום היא מגלה כמה שערות מלפנים. ככה היא בידלה את עצמה.

ואת כל זה אני מספרת, כי הצורך הזה לנענע בראש ולהגיד "אח! אצלנו זה לא ככה!" ליווה אותי לאורך הקריאה.
לפני עשר שנים, בערך באותה התקופה בה לקחתי את סבא וסבתא שלי לסרט, הייתי גם אני בת עשרים וארבע, כמו גיבורת הספר.
גם אני סיימתי לימודי מחשבים והתחלתי לעבוד בחברת היי-טק בהר חוצבים, בדיוק כמוה.
גם אני הייתי רווקה.
כאן, בערך מסתיים הדמיון.
כלומר, הוא לא מסתיים, אנחנו מגיעות מתרבות דומה, חוגגות את אותם החגים בדרך די דומה, מתפללות את אותן התפילות, וגם אני יצאתי לדייטים, קרה אפילו שבלובי של בית מלון.
כמו חדווה, רציתי להתחתן.
אבל אף פעם, אף פעם, לא חשבתי שאין כל משמעות לחיי אם זה לא יקרה.

תוכלו להבין מזה, אולי, שחדווה כמהה לזוגיות, נמסה למראה תינוקות קטנים וחולמת על גידול ילדים.
זו תהיה טעות.
חדווה שמשתדלת לחיות את חייה בדייקנות ע"פ האופן שחונכה רוצה בזוגיות משום שתמיכה בבעל לומד תורה תעניק משמעות לחייה.
בגלל זה, חשוב לה להינשא לבחור חכם, רצוי מבריק, שבאמת ילמד תורה. היא לא מאמינה שתהיה מאושרת איתו, מי שלא יהיה. היא לא מבינה גם מה העניין שעושים סביב תינוקות ומה כ"כ חמוד ביצורים הקמוטים ואדומי הפנים האלו, בעצם.
ואם היא נשמעת לכם טיפוס רובוטי וחסר רגש, אתם שוב טועים. היא רגישה, מרבה לבכות, וכל פגיעה שאי פעם הופנתה לעברה, גם אם לא במתכוון, נחרטת בה.
בקיצור, היא טיפוס מורכב, חדווה. ובספר היא פורשת את נפשה, מנתחת אותה, בוחנת את הצללים, את התהיות ואת חוסר הוודאות. מנסה לזהות נקודות ציון בדרך, סיבות, רמזים, מה גרם לה להיות מי שהיא, ומי היא בעצם.
אבל זה אינו מסמך פסיכולוגי. בתהליך הזה, של הנבירה העצמית, של התהיה, רב הנסתר על הנגלה. חדווה לא מתיימרת לפענח את דמותה שלה ולהעניק לקורא שרטוט מדוייק. היא מתארת אירועים, מחשבות, חיבוטים, נקודות שונות שמתנגשות ואפילו סותרות זו את זו. כמו בחיים האמיתיים.
והיא אומללה נורא, חדווה.

אפשר לראות בספר הזה כתב אישום נגד החברה החרדית שאורח חייה גרם לחדווה להיות, בגיל עשרים וארבע, רווקה זקנה, המפשפשת במעשיה ומנסה להבין אלו חטאים נוראים עשתה שככה מגיע לה, שהיותה מבריקה ומוכשרת בקושי מהווה יתרון והיותה אשה ולא גבר - מהווה חסרון נורא.
אבל קריאה כזו תהיה טעות.
קודם כל, כי מי שיקרא את הספר כך ידמה לקורא חרדי הקורא ספר על רווקה תלאביבית מיוסרת ורואה בו כתב אישום נגד "החברה החילונית הפרוצה" והאומללות שהיא גורמת.
הנחות המוצא, האמונות הבסיסיות של החברות שונות זו מזו, והספר הזה אינו מנסה כלל להסביר, לתאר או לנמק אותן, כך שאין טעם להתווכח איתן.
חדווה חיה את חייה על פי ההנחות והאמונות האלו, היא בחרה בהן. אי אפשר לומר שהיא לא מכירה את האלטרנטיבה, היא די חשופה אליה בעבודתה, אבל היא בוחרת בעולם שלה.
אבל בעיקר, כי קל לראות שהגורם המרכזי לאומללותה של חדווה הוא... חדווה. הרגישות, הבדידות, תחושת השוני והתהיות הקיומיות היו מלוות אותה, לא משנה היכן היתה נולדת.

לחובבי המציצנות זה מסמך אותנטי להפליא. זהו לא ספר של מישהו ש"היה שם" ואין לדעת אם הוא מונע מטינה למקום שעזב.
זה לא ספר חרדי מיינסטרימי שנוטה לייפות ולפאר את החברה החרדית.
זה יומן קרוב למציאות. הוא מאיר מקומות אפלים ולא נעימים, וחייה של רווקה חרדית מתבגרת מורכבים מלא מעט כאלה, אבל מי שמצפה לוידויים שערורייתיים על חטאים אפלים ויצרים גועשים שמסתתרים בתוככי החברה החרדית המסתגרת עלול להתאכזב לגלות שהחטאים הכי נוראיים שחדווה נכשלת בהם הם תפילות שלא בכוונה ולשון הרע, שלא נראה לה שהיא מדברת, אבל אומרים שכולם חוטאים בזה אז אולי גם היא.

חדווה ברגמן הוא שם עט של הכותבת והספר ככל הנראה מבוסס על חייה האמיתיים ועל חוויותיה האמיתיות, אבל המחברת מתוחכמת יותר מהגיבורה שלה, שימו לב לפסקה הזו:
"אחרי איזו שיחה... שבה הוא אמר משהו על ביצים, שהוא מחזיק מישהו בביצים. לא ממש הבנתי מה הוא אומר או למה הוא מתנצל, אבל הינהנתי וחייכתי קלות... זה עדיף מכאלה שאומרים דברים לא מתאימים כשאני בחדר".
קל לראות שחדווה ברגמן, המחברת, מבינה יותר מחדווה ברגמן, הגיבורה, ומצליחה לתאר אותה כנאיבית וחסרת הבנה יותר משהיא במציאות.
יש להניח שחדווה ברגמן המחברת מודעת יותר ומבינה יותר מאשר חדווה ברגמן גיבורת הספר.
לשתיהן אני מאחלת בכל לבי סוף טוב והרבה אושר יומיומי, פשוט, שיבוא במנות קטנות, שיהיה אפשר להכיל.”

“באמצעי כיתה י', זמן קצר לאחר עלייתי ארצה, החלטנו אני וחבריי לבקר בפעם הראשונה בכותל לבדנו וללא ליווי מבוגרים. הסתובבנו בין החומות הגבוהים של העיר העתיקה, שוטטנו בין הרחובות הצרים ברובע היהודי וחיפשנו (שלא במתכוון, כמובן) להכיר את פניה של ישראל הזרה והלא ברורה שבאותה העת הייתה רחוקה מלהפוך לארצנו.

הרחובות היו מלאים באנשים שונים ודי מוזרים לטעמנו החילוני, היה צפוף, כולם מיהרו להגיע לכותל ולהתחיל בתפילה לרגל חג השבועות ובתוך תוכנו חשנו כאלמנטים זרים שנקלעו בטעות למערכת סדורה ומשומנת. כאדם חילוני שלא היה לו כל קשר לדת בכלל וליהדות בפרט, אני זוכרת את עצמי בוחנת בקפידה בנות חרדיות בחצאיות ארוכות שמגיעות עד לרצפה, חולפות על פניי, חלקן שמחות לאור החג המתקרב וחלקן מרוכזות בעצמן ובקושי שמות לב למתרחש סביבן. זוכרת איך עמדתי לראשונה ליד הכותל, קרובה לחומה הענקית מלאה בפתקים קטנים מגולגלים היטב – עד אפס מקום – ולצדי אותן בנות שוקעות בתפילותיהן ומידי פעם דמעות זולגות מתוך עיניהן כאילו ההוא שלמעלה מקשיב לליבן ממש ברגעים אלו.

הסתכלתי עליהן, הסתכלתי ארוכות. רציתי להציץ בהן, להציץ לתוך חייהן, להיכנס לבתיהן, לראשיהן, לדעת על מה חושבות, מה עושות, כיצד עוברים ימיהן. האם באמת כל כך שונות ממני – החל מהלבוש הצנוע ועד לחלומות שפוקדים אותן בלילה? האם אכן אין ביננו שום דבר במשותף?..

במהלך כמעט 13 שנה שביליתי בישראל הכרתי לא מעט אנשים – מזרמים שונים, ממוצא שונה, מרקע אחר וכדומה אולם הצצה אמיתית לתוך בית חרדי התאפשרה רק היום, לאחר רכישת ספרה של חדווה ברגמן דרכו הכרתי בחורה צנועה ושקטה, אחת מאלו שנצמדות לכותל במהלך תפילת ערבית תוך שכתפיהן רועדות מרוב ההתרגשות שיוצר עבורן המפגש האינטימי עם קדוש ברוך הוא.

ובכך – במרכז העלילה בחורה חרדית בת 24 שלמרות הצעות שידוך רבות, עדין נשארה רווקה. רווקה אחרונה מהכיתה שלה בסמינר. אחת, שבחברה החרדית מקובל או לרחם עליה או להביע תמיהה לגביה, כזו שכולם דואגים לשלומה ולא מפסיקים לאחל בכל הזדמנות שנוצרת, למצוא כבר את הזיווג הנכון. ולא, אין לה "פגם" כלשהו שמונע מחתנים פוטנציאלים להתארס עמה אך הגברים עימם נפגשת מעת לעת (דרך השידוך, כמובן) והיא עצמה מרגישים כל פעם מחדש ש"זה לא זה". דומה כי גם המשפחה מתחילה להתייאש ממנה והקשר עם אחותה הנשואה שהפכה זה כבר לאימא, נחלש משמעותית עם השנים. אז מה בדיוק השתבש בדרך? לא ברור…

הסיפור שמסופר מגוף ראשון, מלווה את חדווה במשך שנה שלמה מחייה כאשר בפני הקוראים הזדמנות כמעט חד פעמית להכיר כל פינה בליבה. חדווה היא בחורה חושבת, מתעניינת ואף מוכשרת במקצועה. המנהלים, אשר תחת פיקוחם עובדת בחברת היי-טק בירושלים, מעריכים אותה מאוד למרות שהיא עצמה לא תמיד מודעת לכך. העולם החרדי מכתיב סט כללים והתנהגויות ברורים לאישה שעובדת במקום בו מועסקים גם חילונים וחדווה, לא רק שמיישמת את כולם בקפידה, אלא גם דואגת להתעדכן במדריכים שונים שמתפרסמים מעת לעת בנושא.

בעיניי, ספרה של ברגמן הוא בהחלט יצירה מיוחדת דווקא בשל העובדה כי אין בו כל רמז למרד. חדווה לא מחפשת את דרכה החוצה. היא לא מחלקת ציונים, לא מבקרת ולא נלחמת למען גרסה נוספת של צדק כלשהו. היא אדם מאמין בעל קשר ייחודי וחזק עם קדוש ברוך הוא אותו לעיתים היא מכנה (בזהירות מרבית) כ"ידידה היחיד והאמתי". כמו רוב רובינו, היא פשוט נמצאת שם בתוך עולמה – מחד, שקועה ביומיום האפור שלה ומנגד, מלאה בתקוותיה הצנועות שכלל לא נועדו לשנות את העולם אלא בסך הכל לשפר את מצבה בתוכו.

לכן המפגש עם חדווה הוא מרגש כל כך. הרי מרוב שהתרגלנו לרדוף אחרי "שונה", "לוחם", "בולט" ו"מורד", נדמה לפעמים, כי נאבדה לנו בדרך יכולת הקשבה בסיסית, כאילו בהיעדר "דרמה בפריים טיים" – אין כלל צורך בצפייה וכדאי להעביר את הערוץ. הכתיבה הנאיבית והעדינה (ואף אינפנטילית במקומות מסוימים) של ברגמן מחוללת בתוכה מהפכה גדולה שכן היא מציבה את סיפורו של "האדם מן השורה" בפני קהל הקוראים וגורמת לכולנו להיזכר בקולו השקט שבקושי נשמע לאחרונה.

וכן – הצצה לחיי בחורה צעירה בעולם החרדי בהחלט יכולה לצמרר אישה חילונית כמוני. כך, אמנם בסמינר מעודדים לכאורה נשים חרדיות לרכוש מקצוע, אך באותה המידה מלמדים אותן כי גם בהנחה וישמרו את מלוא המצוות בקפדנות יתרה ויחיו "חיים כשרים" וטהורים ביותר – עם כל זה – אין להן ולו סיכוי קלוש לזכות בהערכה מאלוקים לה זוכים גברים רק בשל היותם "בני תורה". "החיים הכשרים" גם הם מוגדרים היטב. מעבר לקיום מצוות וקריאת תפילות "מכוונת" ולא סתמית, יש להימנע ממפגש עם ספרים שמערבים בנים ובנות או כוללים מסר שיכול להתפרש כנוצרי; יש להיזהר מ"איחוד" עם גבר זר; יש להתחמק משיחת חולין עם נהג מונית – ורשימה ארוכה זו רק גדלה עם השנים.

עם זאת, התרשמותי היא שסיפורה של חדווה לא נועד דווקא בכדי לפרוס בפנינו את הצדדים האפלים של יהדות אלא על מנת להצביע על המכנה המשותף שקיים בין כלל האנשים ללא קשר לרקע ממנו הגיעו. אכן, חדווה היא בחורה חרדית וחלומה הנחשק הוא להפוך לרעייתו הנאמנה של בן תורה חכם ומצליח (בין היתר, בכדי בזכות נישואיה להבטיח לעצמה מקום גבוה יותר בעולם הבא ששייך לגברים לומדים בלבד), אך האם סיפורה הוא בהכרח כל כך שונה מזה של כל בחורה אחרת? אני כלל לא בטוחה. הרי בדרכי פגשתי לא מעט נשים מרקע שונה בתכלית מזה של חדווה, אשר חשו בדידות בדיוק כמוה ולמרות ניסיונן הבלתי נפסק, לא הצליחו להשיג את המטרה הנחשקת וכפועל יוצא מכך, הפכו בעצמן ל"אוויר בצורת נערה". כך, לאפלה שלעיתים מופיעה בחיינו ומשתרעת מעלינו אין באמת מוצא, אין קשר לדת ואין גם כתובת מיוחדת.

וזוהי בעיניי סיבה נוספת להכיר את סיפורה של חדווה כי דווקא בימינו, בתקופה בה הקצנת הבדלים ורדיפה אחרי "אחר" מזמן הפכו לשם דבר, ספרה המרגש מזכיר כי אולי במקום להתנער מהמכנה המשותף שאכן קיים לכולנו, כדאי לפחות לעתים נדירות, לנסות ולהכיר בו.

מזמינה אתכם לקרוא את הביקורת שלי על הספר גם בבלוג - https://evgeniatarbut.wordpress.com/2015/08/18/%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A8-%D7%91%D7%A6%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%A0%D7%A2%D7%A8%D7%94-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%97%D7%93%D7%95%D7%95%D7%94-%D7%91%D7%A8%D7%92%D7%9E%D7%9F/”